הפוסל במומו

איפשהו בשלהי המחצית הראשונה יורם ארבל אמר: "נו, עכשיו זה הזמן לתת גול". מכבי חיפה התחילה התקפה וסיימה אותה כעבור שלוש מסירות. אין דבר רע באופטימיות של ארבל, או ברצון שלו – שלנו – לראות את חיפה מבקיעה שער היסטורי, אבל עצם המחשבה שהנה, עכשיו ניתן את הגול כאילו מדובר במתג כלשהו שאפשר להדליק ואז לכבות, היא סימפטום של קו שדווקא עמיתו של ארבל לעמדת השידור, אייל ברקוביץ', מפליא להצטיין בו: תפיסה מוטעית של המציאות, ושל עצמו – או הקבוצה, או הנבחרת, או השחקן שהוא משדר.

המשחק של מכבי חיפה אמש בליגת האלופות מול באיירן מינכן היה דוגמא מושלמת לאחת המחלות הגרועות ביותר (ובתוך כך, הבלתי מדוברת) של תרבות הספורט הישראלית. כשעברו עשר, עשרים ואז שלושים וחמש דקות והתוצאה עדיין הראתה פעמיים אפס על לוח התוצאות, ברקוביץ' וארבל מיהרו לגמד את באיירן מינכן. האיש שמכנים אותו 'קוסם' אמר שזאת לא קבוצה כזאת גדולה. "לא ברצלונה", הוא אמר, לכן הוא לא מצליח להבין מדוע חיפה לא יוצאת קדימה. ואכן, המחצית הראשונה של באיירן מינכן לא הציגה את מה שהיא – אחת הקבוצות הטובות באירופה, באופן מסורתי – אבל זה לא אומר שצריכים לבנות מציאות שלמה לפיה. רק ביום שבת קרעו הבווארים את דורטמונד 1:5 בתום הצגת כדורגל מופלאה. אתם חושבים שארבל וברקוביץ' ראו את המשחק ההוא?

וזה לא נגמר שם, כמובן. אחרי פעולה לא טובה של איביצה אוליץ', ארבל אמר שסביר שיוציאו אותו במחצית. ברקוביץ' תהה מי יש על הספסל הגרמני שכבר יכול להיכנס (הרי לוקה טוני ומירוסלאב קלוסה פצועים, כך היה כתוב בכמה עיתונים) וארבל אמר, מריו גומז. ברקוביץ' התחיל לצחוק. ארבל הסביר לו שגומז הגיע בקיץ תמורת 35 מיליון יורו. מה שהשדר המיתולוגי שכח להזכיר זה שמדובר בחלוץ נבחרת גרמניה, ובאחד משלושת החלוצים הטובים בבונדסליגה בשנתיים האחרונות. ברקוביץ' ענה: "אם הוא כזה טוב, איך זה שאוליץ' בהרכב והוא על הספסל?". יפה, שאלה טובה. באחד הפרקים של "סימפסונס", הומר, ליסה ובארט הולכים למפעל לעיתונים, כשמדריכת הסיור מספרת על הילד שייסד את העיתון, אי שם ב-1883. התשובה של הומר לא בלתי הפוכה מזו של ברקוביץ': "אם הוא כל כך חכם", אמר מר סימפסון, "איך זה שהוא מת?".

אלא שברקוביץ', כאמור, הוא אולי המייצג הבולט של המחלה, אבל הוא לא הגורם הבלעדי לה, או היחיד שחוטא בזלזול המופגן וחסר הפרופורציות בכל מי שהוא לא ברצלונה, ריאל מדריד או מנצ'סטר יונייטד. הזלזול התקשורתי והציבורי בנבחרות יוון ושוויץ, ולאחר מכן בלטביה, פחות או יותר כרה לנבחרת ישראל את הקבר שלה. אנחנו ממהרים לגמד נבחרות אחרות, מבלי להיזכר בגובה האמיתי שלנו; ממהרים לפסול שחקנים כאלה או אחרים, מבלי להיזכר מה הם עשו שלוש דקות קודם לכן, מה יעשו בהמשך, או איפה הם עומדים ביחס אלינו.

אותו מצב בדיוק התרחש בכדורסל. אפשר להתווכח מי נבחרת טובה יותר על הנייר – ישראל או מקדוניה, אבל ברור שההבדלים לא כאלה גדולים. התוצאה זכורה: המקדונים, שהיו הרבה יותר טובים, ניצחו בצדק והמשיכו הלאה, למתוח נבחרות אחרות בשלב הבתים השני, תוך שהם אפילו מנצחים את גרמניה ומשאירים לעצמם סיכוי להעפיל לרבע הגמר. זו לא הפעם הראשונה – ולמרבה הצער, גם לא האחרונה – שהעיניים שלנו רואות דבר אחד, והמציאות מציגה לנו דבר אחר לגמרי. האם ההפסד למקדוניה היה מאכזב? בהחלט. אבל באותו זמן, האם כל הבעיות ההן, שלכאורה ובדיעבד צצו בעקבותיו, לא מצביעות על בעיה מסוימת – כזו שהיתה אמורה להקשות עלינו לנצח מלכתחילה?

וכן, ההגרלה שקיבלה נבחרת הכדורגל היא הקלה ביותר שהיתה לנו עד כה, וספק אם נזכה לסיכוי נוח יותר להעפיל למונדיאל בעתיד. ובסדר, על הנייר, נבחרת הכדורסל יכולה להרשות לעצמה לדבר על לנצח את מקדוניה. אבל בואו לא נשכח את מה שהיה כאן קודם לכן: את כישלונות העבר של הכדורגל מול נבחרות שלאו דווקא היו טובות יותר מיוון, שוויץ, ואפילו מלטביה, או את משחקי המוקדמות הנוראיים של נבחרת הכדורסל, שעלתה לאליפות עצמה הודות לנס סטטיסטי ואסטרולוגי. זה לא בדיוק שהציבור והתקשורת הישראלית ממהרים לשכוח כפי שהם לא ממש רוצים לזכור. הרבה יותר קל להשלות את עצמנו שהפעם, הפעם יש לנו סיכוי, או שהפעם – הפעם אנחנו הולכים לנצח. כשאין כאן ספורט, יותר כיף ליצור מציאות אחרת, נוחה ונעימה פי כמה.

ועדיין, הגישה שלנו היא אותה גישה כבר שנים רבות, והיא לא מאיימת להשתנות. אנחנו לא יודעים לכבד קבוצות ונבחרות אחרות, רק מחפשים לגמד אותם – אולי כחלק ממנגנון השמדה עצמית שיהפוך את המפלה הבלתי נמנעת לכואבת עוד יותר. הפיתרון, כך או כך, לא צריך להיות הנמכת ציפיות; הוא בסך הכל צריך להיות השלמה מסוימת עם המציאות, והתבוננות בה דרך זוג עיניים אובייקטיביות. רק אז, כשנוכל להעריך נכון את היכולות של נבחרת יוון, למשל, אבל באותו זמן גם את אלה שלנו – רק אז התוצאות על הדשא או הפרקט יהיו תואמות לתגובות שיגיעו לאחריהן, ואז גם אולי לא נוכל לבוא בטענות וההפסדים לא יהפכו לביזיונות, כישלונות ומחדלים; הם בסך הכל יהיו הפסדים. כל עת שאנחנו לא עושים כך, אנחנו לא רק הופכים את המשימה שהטלנו על קבוצה או נבחרת נקודתית לכמעט בלתי אפשרית: אנחנו תוקעים גם לעצמנו מקלות בגלגלים, ולא משאירים לעצמנו סיכוי לצאת ממעגל הקסמים הזה שאנחנו קוראים לו בית.