טוב שלא הגענו למונדיאל

נבחרת ישראל לא נפרדה מעם ישראל במשחק מול לטביה. החותמת הרשמית לניתוק הגיעה כשהמאמן הלאומי שלנו ועוזרו בחרו לצפות בגמר הצ'מפיונס ליג על חשבון גמר גביע המדינה בין בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. זה הרגע בו דרור קשטן – בלי קשר לתוצאות שהביא – היה צריך לקבל מכתב פיטורים מאיתנו. הרגע בו נחשפה האמת המרה, ומה בדיוק המאמן הלאומי חושב עלינו ועל הליגה שלנו. קשטן היה המאמן הראשון בהיסטוריה שקיבל נבחרת שמורכבת ברובה מליגיונרים, אבל כמות הפעמים שהוא יצא לעקוב אחריהם שואפת לכמות המשחקים שבהם הוא ביקר בסכנין או בכל איצטדיון שהוא לא באזור המרכז. לכל זה היה הסבר, או יותר נכון תירוץ, אבל לא להיעדרות מגמר גביע המדינה. זה חוסר מקצועיות לא לראות את בכירי שחקנינו עומדים בפני מבחן ברמה הזו, זה זלזול בנו, זו אטימות לשמה וחוצפה שאין כדוגמתה. אחרי זה האיש הזה עוד מעז להרצות לנו על תרבות ספורט. הוא עוד היה עושה לנו את ההרצאות האלה בדרום אפריקה. טוב שגלגלי ההיסטוריה סגרו איתו את החשבון באותו איצטדיון ממנו ברח.

כשעולים לטורניר כמו מונדיאל, אתה זוכר קודם כל דרך. מעלייה לפלייאוף מול דנמרק, זוכרים את ה-0:5 מול אוסטריה. מקמפיין התיקו של גרנט, זוכרים את הבומבה של סוואן או הפדחת של אבי יחיאל. כשמכבי חיפה עולה לליגת האלופות או הפועל תל אביב לרבע גמר גביע אופ"א, אתה לא זוכר רק את השורה התחתונה, אלא גם את הטקסט שקדם לו. ניצחון הרואי בשלג של מוסקבה או שער נגיחה של ילד מקסים כמו מוחמד גדיר. מהקמפיין הזה של קשטן, זה שהוגדר כ"הזדמנות היסטורית", לא נזכור כלום. שער מיוחד? מהלך ספציפי? רגע של אשליה אופטימית? במה היינו נזכרים אחרי שהיינו מודחים מהמונדיאל בבושת פנים? במה היינו מתרברבים בפני העיתונאים הזרים? מה היינו אומרים להם, שהתפלחנו לדרום אפריקה? עדיף שלא.

במידה רבה, הסטירה שקיבלנו מלטביה היתה יותר חשובה מהחמישייה שקיבלנו מדנמרק או מהשער ההוא של אנדי הרצוג בדקה ה-90. את המפלות הקודמות תירצה הנבחרת במזל, בהגרלה. אם רק היינו מקבלים נבחרת יותר נוחה מדנמרק, אם רק היינו יותר מרוכזים במצבים נייחים, אם רק היינו יודעים לא לחגוג לפני הזמן. לכל אלו, סברו בישראל, יש רק פתרון אחד – הגרלה נוחה יותר. הפעם קיבלנו בדיוק את מה שרצינו. נבחרות שאנחנו אוהבים לזלזל בהן, הגרלה שגם גדול הפסימיסטים יצא אופטימי ממנה, דרך קיצור שגם מאמן רציני כמו דרור קשטן מיהר לעלות עליה. זה לא שמשהו הולך להשתנות בקמפיין הבא עם המאמן הבא, אבל סופסוף הבנו את מה שהדחקנו אחרי דנמרק. 0:1 קטן יכול להיות אפקטיבי בדיוק כמו 5:0. כשזה מגיע בתקופה בה הפועל תל אביב ומכבי חיפה מראות לנו שהשחקן הישראלי מסוגל להרבה יותר, זה בכלל מושלם.

שקר שחוזרים עליו נהיה שגור, שר פעם חמי רודנר, ובכדורגל הישראלי קשקוש שמזכירים מספיק פעמים עשוי להפוך בסוף למציאות. לכן, הכישלון של נבחרת ישראל יכול לקרב במעט את אחד הניסיונות המטורללים ביותר שידענו אי פעם: איל ברקוביץ' כמאמן לאומי. אחרי הכל, הדיון סביב הנבחרת בעידן גרנט וקשטן נסב בעיקר סביב השיעמום והגעגועים לימי שרף העליזים, והתרופה לכך היא לא מאמן טוב יותר, חלילה, אלא בדרן כדורגל, הסיידקיק של אופירה, הערס שטרם הספיק להוביל את בית הספר לכדורגל לנשר לאליפות אזור מפרץ חיפה בליגת האפרוחים אך כבר בשל דיו כדי להוביל את ישראל למונדיאל. כאילו המקצוע המורכב הזה, אימון, הוא חלטורה צדדית. כאילו שהניסיון הדומה של ארגנטינה, עם דייגו מראדונה, לא התרסק הלילה סופית. כאילו שנבחרת ישראל היא תוכנית ריאליטי שאמורה לספק דרמות, ולא קבוצת ספורט מסודרת שצריכה להגיע להישגים. מצד שני, למונדיאל לא נגיע גם עם אלי גוטמן או רוני לוי, וממאמנים זרים אנחנו ממאנים ללמוד, אז לפחות שיהיו כאן קצת צחוקים.

עד כמה שקשה להתאפק, אי אפשר להפיל את כל התיק על כישלון הקמפיין הנוכחי על לוזון ועל דרור קשטן. התופעה של האכזבה מנבחרת ישראל הייתה קיימת מאז הימים שבהם הופרדנו מאסיה, אי שם באמצע שנות ה-70. מי זוכר שפעם היינו אלופי יבשת ושהגויים היו צריכים מאות קילוגרמים של תרנגולות שחוטות כדי להפחיד אותנו? היום, היחידים שנראים כמו תרנגולות שחוטות הם הבלמים שלנו, שבכל כדור גובה לרחבה מקרקרים וצועקים "הצילו".

אבל האמת היא שאנחנו לא באמת מאוכזבים. האכזבה הזו מעושה, כמו שהבילד-אפ למשחק מול לטביה היה מעושה, כמו שהציפייה אחרי ההגרלה "הכי קלה בהיסטוריה" הייתה מעושה, כמו שהציטוטים של בניון היו מעושים. אף אחד לא באמת האמין שהמשחק הזה חשוב, ובכל זאת הגיעו 25 אלף צופים לרמת גן. הם באו כדי לראות ניצחון, אבל שמרו על מיתרי הקול לרגע הנחוץ, כשיגיעו הזמן והמקום לשרוק בוז.

והזמן הזה הגיע. שוב הפסדנו. לא משהו שלא הכרנו, שום דבר שלא ציפינו לו ועכשיו הזמן לסגור חשבונות. עם לוזון, עם קשטן, עם בניון. כי תכל'ס, בואו נודה על האמת: קולה של הביקורת והטרוניה הרועמת הן התכונות הכי אמיתיות וכנות שאנחנו מסוגלים לנפק. לא טוב לנו עם הצלחות, אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות איתן ולא באמת רוצים אותן. בגלל זה חשוב שנתאכזב בכל פעם מחדש. הכינו את הגרונות, מוקדמות יורו 2012 בפתח.

הביקורת על הכדורגלן הישראלי היא מוכרת ונכונה ברובה, אך כבר הפכה למאוסה וללא רלוונטית. זה נכון שרובם עצלנים, נכון שהליגה פה חלשה, נכון שאין מה להשוות בין השחקן המקומי לזה שבאירופה בכל הנוגע לכוח, מהירות וטכניקה, ובכל זאת, תגידו מה שתגידו - עדיין אפשר לאגד 11 שחקנים ישראלים שהשילוב ביניהם יכול לתת מאבק הולם לנבחרות אירופה. השאלה היא אילו 11 בחורים בוחר המאמן, ומה הוא אומר להם.

אפשר להמשיך להספיד ולקטול, אבל לא יעזור כלום, יש פה כישרונות. הכדורגל הישראלי מעולם לא התהדר במשמעת או בפיזיות, אך הוא תמיד סיפק לנו שחקנים יצירתיים, שאוהבים ליהנות מכדורגל, לתקוף ולהבריק. בליגה הישראלית אפשר לציין את ברוכיאן, יצחקי, בוזגלו או אלירן עטר, שכמובן מצטרפים לליגיונרים כמו בניון, סהר או קולאוטי. לצערנו, כבר הרבה זמן לא זכינו לראות מאמן שיודע לנצל מהם את הפוטנציאל. לדאבוננו, כבר שנים לא קיבלנו מאמן שמנסה להצל את היתרונות היחסיים היחידים שיש לנו, לא נהנינו ממאמן עם תעוזה שמעלה הרכב הרפתקני וחסר אחריות, לא הבטנו בהרכב הפותח והגבנו בפליאה על הבחירות ההתקפיות, לא מצאנו את עצמנו פשוט נהנים מכדורגל.

זה לא רק שנמאס כבר מהסגנון המשעמם של הנבחרת או מהדבקות של המאמנים במערכים אפרוריים, נדמה שזו בעיקר טעות טקטית: כל עוד לא נשנה גישה, כל עוד לא נקלוט שהדרך היחידה שלנו להפתיע היא לתקוף ולהעז, כל עוד נמשיך לדבוק בשחקנים גרועים – עד אז לא רק שאין לנו סיכוי להגיע למונדיאל, אלא שגם לא יגיע לנו. בחיים לא נעלה למונדיאל, ואולי טוב שכך.