אם לא בשבילכם, אז בשבילנו

האוהדים של מכבי תל אביב שונאים את שטראובר מכל הסיבות המוצדקות בגינן אוהדים שונאים שחקן: מין שילוב מזעזע של טעם רע בהתנהגות על המגרש ואסתטיקת החמדנות שמאפיינת את הכדורגלן הישראלי עם הדולרים בעיניים, שלא לדבר על אווירת ענבל גבריאלי במגרשים. בינינו, אני גם לא חושב שמדובר בלב יאשין שהיה שווה את המאמץ של להשיב אותו הקיץ לקרית שלום.

אבל אם יש משהו שאוהדי מכבי תל אביב צריכים ללמוד, כמו גם שטראובר, הוא שאף אגו לא גדול יותר מהקבוצה שלך. הרגע שבו שטראובר חתם על חוזה שקובע כי הוא הגבול האחרון בין הקבוצה לספיגת שער, הוא גם הרגע שבו השנאה צריכה להידחק למגירות האחוריות ושירי העידוד צריכים להישלף החוצה, כי אתה יכול לשנוא את השוער לירן שטראובר, אבל לא את שוער מכבי תל אביב לירן שטראובר. בדיוק כמו שביומיים שיוסי אבוקסיס היה חתום במכבי תל אביב (והפר חוזה), רציתי שנסיים את העונה עם דאבל והוא יהיה שחקן העונה, כך כל אוהד מכבי תל אביב צריך לקוות שהפעם שטראובר יתפוס את הכדור.

אחד המשפטים המעצבנים אך נכונים בכדורגל הישראלי הוא שלא צומחים אצלנו שוערים מוכשרים. כבר למעלה מעשור שהנבחרת מסתמכת על ניר דוידוביץ' ודודו אוואט, ולא משנה מה כושרם או מצבם הבריאותי. פשוט אין אלטרנטיבות. הגדלת הליגה ל-16 הייתה אמורה לתת מענה לבעיה הזו. בליגה עם "בטן", הקבוצות היו אמורות לקבל מרווח ביטחון להמר גם שוערים צעירים ומוכשרים, כאלה שנבלעו על הספסל או נדחקו לליגות הנמוכות.

בפועל, יחד עם הרטרו של חזרה לליגה הגדולה של הניינטיז, קיבלנו שוב את שוערי הניינטיז. הנה רפי כהן חוזר בגיל 39 ושאול סמדג'ה בגיל 38. גם שאר הקבוצות (למעט מכבי נתניה, שעשתה זאת מסיבות כלכליות), הימרו על שוערים זרים או מנוסים, בלשון המעטה. צעירים כמו אוהד לויטה או תום אלמדון נשארו ללא קבוצה ולפחות בדבר אחד, אנחנו מתחילים להיראות כמו איטליה, שם מרקו באלוטה וחבריו הפכו את המילה פרישה למילה גסה.

על הרקע הזה, הפועל פתח תקוה ראויה לציון בכך שהפקידה את המפתחות לשער בידיו של שניר דורי המוכשר. דורי, שתפס אשתקד את מקומו של שביט אלימלך במספר משחקים, הוכיח שהוא שוער שעם קצת ליטוש וביטחון יכול להתפתח ולגדול. עונה טובה של דורי תוסיף הרבה שקט להפועל פתח תקוה, קבוצה לגיטימית וחשובה לכדורגל הישראלי. אבל חשוב יותר, הצלחה של דורי אולי תיצור מיתוס חדש של שוערים צעירים, תשבור את הקיבעון המרגיז של הקבוצות ותוכיח שכן - אפשר גם אחרת.

פעם נשאל אלי אוחנה מהי התכונה הכי חשובה לחלוץ, והשיב "קור רוח". טכניקה, מהירות, זריזות מחשבה, כוח מתפרץ, הבנת משחק - הכול חשוב, אבל כדי לשים את הכדור ברשת צריך חצי שנייה של רוגע, ריכוז, נינוחות וביטחון עצמי. לקור הרוח תורם תכנון מוקדם. עודד מכנס הוא עוד דוגמה לאחד שידע מראש מה הוא הולך לעשות עם הכדור בתוך הרחבה. אוחנה ומכנס היוו דור המשך לחלוצים גדולים אחרים, ולאורך מרבית שנותיו הכדורגל הישראלי התברך בלא מעט מכונות שערים. בעשור האחרון יבש. מדבר. חלוץ שפיץ, חלוץ מטרה, חלוץ רחבה - אלו מושגים ארכאיים בז'רגון המקומי. קשר התקפי הוא החלוץ החדש.

שם אחד, שיש לו פוטנציאל מסוים לחבור לאוחנה ומכנס בהיכל התהילה של חלוצינו, הוא טוטו תמוז. כדי שזה יקרה, צריך לקרות הרבה. מאוד. הפציעות, הילדותיות, חוסר התקשורת עם מאמניו, חוסר הבנת המשחק, האמא שאוהבת-מאוד-מאוד, הקשר הלא חם עם הקהל בטדי, הפכו אותו לשחקן ספסל בבית"ר. כמו הרבה חלוצים אחרים, הוא לא נתן שתי עונות טובות ברציפות, והעונה הקודמת היוותה שפל בקריירה שלו. במקום לבנות את עצמו באירופה הוא רק הלך אחורה.

מבחינה פיזית תמוז בדרגה אחת מעל הגנות ליגת העל, וכל מה שהוא צריך זה לכוון את הראש. בפעם הקודמת ששיחק תחת יצחק שום היחסים נגמרו בפיצוץ, והעונה נשאר לקוות שכל מה שעבר עליו בשלוש השנים האחרונות יתורגם לשקט תעשייתי ובגרות. את כל התכונות להן זקוק חלוץ כבר יש לו. אז יאללה טוטו, תן עונה טובה, ראשונה מבין רבות, ותחזיר את החלוץ הישראלי לשפיץ. עם אחד כמו שום, מאמן בעל פ?טיש התקפי, אתה יכול לגרום לנו להמשיך ולהתגעגע לזאהי ארמלי, אבל קצת פחות.