הנבחרת מעל הכל

ליל יום ראשון האחרון מצא את שחקני נבחרת ישראל יוצאים למחנה אימונים בהולנד. בזה אחר זה הגיעו שחקני הנבחרת לנתב"ג. לחמישה מהם זו הייתה נסיעה ראשונה לחו"ל כחלק מהסגל הבוגר. ובעוד גל מקל, שעבר את כל מסלול הנבחרות, ואלישי כדיר, שפרץ לקראת סוף גיל נוער, התרגלו לנסיעות עם הנבחרות הצעירות, לרוברט רותבארט, לאורי קוקיה ויובל נעימי אין ניסיון רב בנסיעות דומות. קוקיה ונעימי, שלא היו באף נבחרת צעירה (נעימי היה לאחרונה חלק מהנבחרת האולימפית, אליה הגיע רק בגיל 23), כמו גם מורן רוט, הם רק דוגמא לכך שהמסלול שאיגוד הכדורסל רואה כטבעי וכנכון ביותר - מעבר מהנבחרות הצעירות לנבחרת הבוגרת – לא מתרחש בפועל, ולמעשה לא מעט שחקנים צומחים מחוץ לאותן נבחרות.

אם מתחילים מהגארדים, יותם הלפרין, גל מקל ויוגב אוחיון קופצים לתודעה כשלושת השחקנים היחידים מהסגל הבוגר ששיחקו בנבחרות הקדטים, הנוער והעתודה גם יחד (ארבעה שחקנים נוספים לא שיחקו בנבחרת הקדטים בגלל שאליפויות אירופה נערכו פעם בשנתיים והם היו חריגי גיל). "אני לא מתפלא מהמספר הזה, זה עוד מצב טוב יחסית", אומר זיו ארז, מי שהדריך לא מעט שחקנים צעירים שהגיעו לנבחרות הצעירות ומשם לבוגרת.

אבל זהו כמובן לא כל הסיפור. כדי להבין עד כמה הקפיצה מהנבחרת הצעירה לבוגרת לא טבעית – וכפועל יוצא, שהדרך העקיפה שלא עוברת באותן נבחרות מוצלחת יותר - ניתן להסתכל על אליפות אירופה לנבחרות עתודה שנערכה בשנת 2005. ניב ברקוביץ', אופיר פרחי, גלעד הירש, איתי גרינבוים ואלעד אליהו הביאו את יעקב ג'ינו כל הדרך אל המקום הרביעי באירופה. השחקן היחיד מאותה נבחרת שהגיע לסגל הנבחרת הבוגרת הוא ליאור אליהו. רוברט רותבארט ויובל נעימי, בני אותו מחזור, לא היו חלק ממנה; הראשון לא ממש היה בישראל, השני סיים חצי עונה במכבי ראש העין.

טענה אחת שכיחה נגד ההנחה כי עדיף לשחקנים לגדול מחוץ לנבחרות הצעירות גורסת כי השחקן הישראלי לא יעבוד על עצמו בקיץ. אך האמת מספרת סיפור אחר, ולמעשה, רק מדגישה את האפשרות להתפתח. "כשדרור חג'ג' היה מאוד צעיר הוא היה בקבוצת נוער לאומית הישגית במיוחד, ואמרתי שנעבוד רק באימונים אישיים ונשים אותו בקבוצת נוער מחוזית", נזכר זיו ארז בעוד אחד מאותם שחקנים אותם גידל. אותו חג'ג' לא הגיע לנבחרות הצעירות, אך הצליח בהמשך להיות פקטור משמעותי בנבחרת הבוגרת. "אמרתי לו שיש לו שנה להתפרע על המגרש. בעונה הבאה הוא היה הגארד הכי טוב בארץ ולקחנו את האליפות בנוער לאומית. בנבחרות יש כל כך הרבה כוכבים, כך שאתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה במסגרת החוקים, ולשפר תחומים במשחק שלך".

גם עודד קטש, שבתור שחקן התגלגל בין שלל הנבחרות השונות, גורס שיש לתת לילד חופש מסוים ממסגרת. "בארצות הברית יש לשחקנים ארבעה או חמישה חודשי חופשה ממשחקים, זו תקופה בה אתה יכול להשתפר: קיץ אחד אתה יכול להעלות את המסה או להוריד אותה בהתאם לשחקן, להכניס אלמנטים חדשים למשחק, לעבוד על שיפור הקליעה. הדברים האלה לוקחים הרבה מאוד זמן, והם באים על חשבון דברים אחרים. אם אני ארצה לשפר את היכולת הגופנית בשלב מסוים זה יפגע ביכולת משחק, אי אפשר לשפר את כל הדברים ביחד. כשזה בא על חשבון יכולת, תמיד נוח לעשות את זה בתקופה שאין משחקים, בקיץ", מציג קטש נקודת מבט די נדירה בנוף הכדורסל הישראלי.

מאמן גליל גלבוע מציע שיטת פעולה חדשה ומהפכנית לנבחרות: "אני חושב שתחת הכותרת של נבחרת ישראל צריך להחליט שבגילאים מסוימים - בכל שנתון ורק לילדים שצריכים את זה - להוציא אותם ממסגרת המשחקים הרשמית. שהילד יבין שהאימון האישי הזה וההתמקדות בו ובעוד שני חברים שלו זה בשביל הנבחרת, בשביל לבנות את השחקן. זה חייב להיות תחת המסגרת של נבחרת ישראל".

שלא במתכוון, נבחרת הנוער עשתה בדיוק את זה בקיץ שעבר: נמרוד טישמן, הגארד המוכשר של מכבי תל אביב, לא נבחר לסגל הסופי לאליפות אירופה - הוא פשוט לא נחשב טוב מספיק. טישמן עבד באופן אישי, השתפר, ובקיץ האחרון הוא היה השחקן המצטיין בקמפיין של הנבחרת. הוא זכה לתמיכה מועטה בלבד משחקנים כמו כרמל בוכמן, גיא דותן ודניאל תמיר, שהיו בסגל בשנה שעברה, וישראל ירדה לדרג ב'.

מדברי קטש ומפי מומחים אחרים אפשר להבין כי הקיץ הוא הזמן הטוב ביותר לפתח את היכולת האישית. בתוך כך, לילד שנמצא תחת מסגרת של נבחרת ישראל אין את האפשרות הזאת. "לכל ספורטאי צריך להיות מבנה עונה מאוד מוגדר", מסביר הפיזיולוג ד"ר מולי אפשטיין. "לגבי שחקני כדור יש את עונת ההכנה, אחר כך נכנסים לעונת המשחקים ובסיום עונת המשחקים אנחנו נכנסים לתקופת סוף העונה; זה כולל את המנוחה הפיזית והנפשית, אבל החלק הארי הוא חלק מאוד משמעותי, שצריך להיות מנוצל לפיתוח היכולות האישיות של השחקן: יכולות אתלטיות, עבודה על פיזיות ושיפור מיומנויות טכניות. עבודה אישית, ללא כל קשר להיבטים טקטיים וקבוצתיים".

לנבחרות הצעירות אין את אותו מבנה עונה סטנדרטי. רוב שחקני נבחרת הקדטים מסיימים את הפעילות בליגה בין סוף חודש אפריל לאמצע חודש מאי, כשאימוני הנבחרת מתחילים כבר בחודש יוני. אליפות אירופה לקדטים מסתיימת באמצע אוגוסט, ועונת ההכנה לליגת בתי הספר מתחילה כבר בספטמבר.

אפשטיין מודע לתוצאות. "לשחקנים בנבחרות כמעט אין קיץ. לפעמים הם זוכים לשבוע עד עשרה ימים של חופשה, זה הרסני", אומר פיזיולוג הספורט ומסביר: "תקופת ההכנה בנבחרות לא משפרת את היכולות האישיות. מטרת ההכנה היא לבנות ולהכין את הנבחרת עבור מטרה מסוימת: משחקי אימון, טורנירים, עבודה על מרכיבים טקטיים. אין למעשה הזדמנות אמיתית לבצע עבודה שיכולה לשפר את היכולות האתלטיות, פיזיות והטכניות של השחקן. מי שמסתכל על התקופה הזאת בנבחרת כסוף עונה, יוצר אשליה".

"אם מסתכלים אחורה אז לכמה שחקנים הייתה פשוט שחיקה מטורפת", מדבר עודד קטש על האפקט ההפוך שלעתים יוצרות הנבחרות. אותו אפקט ממנו חושש מולי אפשטיין. עבור קטש, הפיתרון צריך להגיע מלמעלה – לא מהשחקן עצמו. "אני עצמי טסתי מנבחרת אחת לשנייה, ולא הייתי מספיק בוגר להגיד 'די, מספיק'. לא הרגשתי שמיציתי מהכדורסל את המקסימום, ולעודף המסגרות והנבחרות היה חלק בזה. ילדים בגיל הזה לא יכולים להגיד לא לנבחרת, ובשביל זה צריך מבוגר אחראי שיכוון ויידע להסתכל קדימה ולשים את הדגשים במקומות הנכונים. מישהו שיכול לדעת מה המטרות, ומתי הניצחון חשוב יותר מפיתוח השחקן". ואכן, שחקנים כמו קטש, גיא גודס וטל בורשטיין סבלו מפציעות קשות בגיל צעיר יחסית, אולי כתוצאה מאותו עומס יתר בגיל צעיר. קטש אף נאלץ לפרוש בעטיה של הפציעה בגיל 25, בשיא הקריירה.

כדי להישאר עם הקו של קטש, גם אחד משחקני הנבחרת הנוכחית, כזה שהספיק לעשות מספרים יפים בנבחרות הצעירות, לא חושב שהתקופה שלו בנבחרות גרמה לו להשתפר. "זו תקופה שמקשה עלינו", הוא אומר בגילוי לב. "לעבוד כל כך קשה כל השנה, ואז גם לבוא בקיץ ולהיות במסגרת תחרותית בלי אפשרות לתת משהו חדש מעצמך, זה בעייתי. בנבחרות האחרות לא היו רואים הפסדים באותה עין כמו אצלנו. פה זה היה נחשב לשערוריה. אני זוכר שחקנים צרפתים מפסידים לנו בגיל צעיר, והמאמן מרוצה. לא מעט מהשחקנים האלה נמצאים עכשיו ברמות הגבוהות באירופה; חלק מהשחקנים שלנו משחקים בליגה השנייה".

בסופו של יום, לא מעט שחקנים עושים את הדרך לנבחרת הבוגרת גם בלי התמיכה של איגוד הכדורסל בנבחרות הצעירות. גם ליאור אליהו, שהזכרנו קודם, לא שיחק בנבחרות הקדטים והעתודה במחזור שלו. ויש גם מכנה משותף לשחקנים כמו נעימי, רוט, חג'ג' ואליהו: כולם משחקים כדורסל קצת חצוף, קצת לא קונוונציונלי, לא בשבלונה. מעניין, למשל, אם מאמני הנבחרות הצעירות היו משלימים עם הזריקה המוזרה של אליהו מטווחים קצרים עם הקרש, שלא מלמדים בשום בית ספר לכדורסל.

אז האם צריכים ילדים להתחיל ולסרב להתייצב בנבחרות הצעירות? "אני מקווה שבבוא היום יעבדו בנבחרות נכון, אבל לא אומרים 'לא' לנבחרת", מסכם כרגע זיו ארז את המצב, אבל באותו זמן גם שואף לסימביוזה מסוימת, שלא ממש קיימת לעת עתה. "כל מי שמזמינים אותו לנבחרת זה כבוד, אבל התפקיד של הקברניטים זה לדאוג שגם הנבחרות יתרמו לפיתוח השחקן".

כמו ארז, רוב המומחים גורסים כי שחקנים לא צריכים לסרב לנבחרת. למרות זאת, יש כמה מאמנים שייעצו לשחקנים שלהם לנסות ולהימנע מלהצטרף למסע בו לא יהוו חלק משמעותי. "באחת מהקבוצות בהן אימנתי ניגש אליי שחקן שהיה אמור להיות שחקן משלים בנבחרת העתודה ושאל אותי עד כמה זה חשוב להתפתחות שלו", מספר אחד ממאמני ליגת העל. "ייעצתי לו להישאר בבית ולעבוד על עצמו. השחקן נכנע ללחצים, הלך לנבחרת העתודה ומאז כבר הספיק לרדת לליגה הלאומית. בכל קיץ הוא ממשיך להיות בנבחרות השונות, ובכל קיץ הוא ממשיך לדרוך במקום".