אני ניצחתי

קשה להאמין, אבל ישנם מקומות בהם לאנס ארמסטרונג לא מקבל את הכבוד הראוי לו. השבוע, למשל, אחרי הקטע ה-17 שבמהלכו התרחק 2:18 דקות מאלברטו קונטאדור, הוא זכה לשער באחד העיתונים, כשתמונתו מתנוססת עליו בענק ומתחתיה הכיתוב "בלי אוויר". ארמסטרונג נראה בתמונה בעודו מטפס על עוד פסגה בלתי אפשרית – כזו שגם רכבי האהוב היה מתקשה ומקרטע בה – ופרצופו נראה כחוש ומיוזע, לחייו שקועות וחיוורות, גופו קורס תחת המאמץ האדיר, וגם הבעת פניו הנחושה לא מסתירה את העובדה שהוא חסר אונים בניסיונו להדביק את הפריצה הנפלאה שעשו קונטאדור והאחים שלק, הצעירים ממנו בכ-15 שנה. ואכן, נדמה שהאלוף לא יזכה הפעם בטור דה פראנס - כך הוכח השנה בקטעי ההרים ובמירוץ נגד השעון, אלה שבהם בעבר היה פותח פערים מיריביו - אך כל מי שמעז לציין כי "הרוכב כבר לא יצליח להשלים את הקאמבק המפואר שלו" לא רק שחושף את בורותו ומזלזל שלא בצדק בהישגו המדהים של הרוכב, אלא אף נוהג בציניות חסרת רגישות וכנראה לבו קר כאבן.

לאנס ארמסטרונג בן 37. בספטמבר הוא יהיה בן 38. כל מי שמכיר אנשים בגיל הזה יודע שבשלב הזה של החיים הגוף כבר מתחיל לבגוד בבעליו. הכרס מתנפחת ללא שליטה, העיניים נעצמות בתום כל ארוחת צהריים, והאוויר אוזל מהריאות רק מהליכה קלילה ברחובות העיר. למעשה, אפילו האתלטים הכי גדולים של עולם הספורט מתקשים לתפקד בגיל הזה. אלן אייברסון, לדוגמה, רק בן 34, אך נראה עייף ושבע, ונדמה שהוא כבר עשר שנים מעבר לשיאו. ריאן גיגס, אותו פנומן על ומוטציה גנטית, צעיר מארמסטרונג בשנתיים, אך עדיין נחשב לזקן השבט ולתופעה חד פעמית. ארמסטרונג, מנגד, מגיע בגילו המופלג למירוץ המתיש בעולם, וכרגע ממוקם במקום השלישי, כששני רוכבים בלבד מקדימים אותו בדקות ספורות. מי זוכר בכלל שהוא אחרי שלוש וחצי שנות פרישה, שהוא התרסק הקיץ עם אופניו וכמעט שבר את האגן, שרק לפני כמה שנים הוא החלים ממחלת הסרטן, ואילו עתה הוא עתה הוא בין שלושת הראשונים במירוץ הכי מטורף שהספורט מציע, שכולל מסע בלתי אפשרי של 3,500 קילומטר בשלושה שבועות, מסע שגם רכבי האהוב (הצעיר מארמסטרונג ב-23 שנה) היה מתקשה ומקרטע בו.

לפעמים המספרים לא מצליחים לתאר את התמונה הכוללת. יכולים להגיד לנו שהם שורפים 7,000 קלוריות ביום, לספר על הפסגות התלולות בזוויות בלתי נתפסות, להסביר על הכושר האירובי ועל קצב הלב ועל פעולות הריאות הלא הגיוניות, לשרטט גרפים ולתאר כיצד הרוכבים טיפסו בקטע מספר 17 ארבע עליות מדרגה 1 ובכך השלימו עשרה ק"מ גובה מצטבר תוך יומיים בלבד – ועדיין יהיה לנו קשה להתרשם מהמאמץ העל אנושי. יחידי סגולה מכל רחבי העולם נבחרים על ידי הקבוצות למסע המפרך, אבל רבים מהם פורשים במהלכו, אחרים קורסים מנטלית ולא שבים אליו לעולם, כשהאתגר האמיתי, הם מספרים, הוא לא ברגליים, אלא בראש, זה שצריך לעמוד בתוכנית האסטרטגית של מנהלי הקבוצה ולהאזין להוראותיהם תוך די דיווש מטורף, זה שמרגיש איך השרירים נשרפים ונתפסים אך יודע שכבר מחר מצפה לו עוד קטע מייגע שכולל מאות קילומטרים, זה שאמור להסתגל בשניות לגשם סוער או לחום בלתי נסבל, זה שאמור לתמרן בין הטיפוס המפרך לירידה המסחררת במורדות. ארמסטרונג בן ה-37, עוד מעט בן 38, במקום השלישי. לכנות את ההישג הזה כ"אכזבה" זו בורות לשמה.

לא אתיימר להיות ממעריציו הגדולים של הטור, אך השבוע צפיתי בו, בלאנס הגיבור, ולבי רטט. זה עתה האחים שלק ואלברטו קונטאדור ביצעו פריצה מדהימה, ואילו הטקסני הוותיק נותר מעט מאחור, מעכל שהוא מעבר לשיאו, כשלפתע, בעוד רגע מעורר השראה בחייו של האלוף, הוא התרומם מכיסאו, וסחט מגופו המתבלה עוד פרץ אנרגיה בלתי מובן. רגליו שורפות, ידיו רועדות, כל גופו מיוזע ותשוש, אבל עיניו ממוקדות במטרה ומשדרות נחישות חייתית. המסלול גדוש בקהל נלהב ומציק, אנשים קוראים בשמו וטופחים על גבו, רק מאית השנייה לפני שהוא נתקל בהם הם מואילים לפנות לו את הדרך, אך הוא עדיין מצליח לפלס ביניהם את הדרך ולא מפסיק לדווש. שדרי יורוספורט יוצאים מכליהם. "תראה את ארמסטרונג", הם אומרים בפליאה אחד לשני, וגם הקהל בבית כבר נעמד על רגליו בניסיון לעודד את הלוחם הזקן. "עוד קצת", אני קורא לעברו, "עוד קצת", אבל לאנס לא שומע אף אחד, ורק ממשיך לדווש באמוק, כמו נתקף ברוח תזזית ודחף מסתורי. כך נראה גיבור תרבות.

אז נכון, השנה הוא כבר לא יזכה בטור, אבל השבוע הוא אף חשף נדבך נוסף בגדולתו, כשהצהיר באצילות כי "חייבים להודות, קונטאדור הוא הרוכב הטוב בעולם". כמובן שהוא אינו מוכן להשלים עם היותו חייל פשוט בקבוצה שאמור להגן על המוביל, ואין פלא שהוא כבר הצהיר כי בשנה הבאה (בגיל 39!) יתמודד בקבוצה אחרת, אבל אי אפשר לצפות לצניעות מספורטאי יחיד במינו. אז אולי כמה צרפתים בודדים ממשיכים לזלזל בו (סביר להניח שגם אם היה נתקל בהם כתייר אמריקאי רגיל ברחובות פאריס היו מגלים אליו אנטיפתיות טבעית), אבל מבחינת חובבי הספורט, ארמסטרונג הוא עדיין תופעה בלתי מוסברת. ברגעים שכאלה אין לי ברירה אלא להצטער שאני לא חלק מההמון המטורף שפרוס ברחבי צרפת, זה שמביט בהערצה ברוכבים האמיצים ומנסה לגעת בהם ולטעום קצת מגדולתם, וכל שנותר זה לצפות ולראות את לאנס על הפודיום ליד שער הניצחון – בתקווה שיתברג הפעם במקום השלישי (שנדמה כאילו הולם יותר את גילו ומעמדו) – ולהריע לאלוף האמיתי של הטור דה פראנס.