אנחנו מאמינים בני מאמינים

זה לא אמור לעבוד ככה. יש גבול למה שמגרש ביתי ומוטיבציה יכולים לעשות. עם כל הכבוד לאווירה בהיכל או לרצון של שחקנינו לנצח, הפערים האיכותיים גדולים מדי. לא צריך להיות מומחה גדול בטניס כדי לדעת שלא במקרה שחקנים כמו יוז'ני ואנדרייב שומרים כבר שנים על דירוגם בצמרת העולמית, שלא במקרה רוסיה זכתה בגביע דייויס רק לפני שלוש שנים, שלמרות הדברים האופטימיים שנשמעו מכיוון נציגינו - אין לנו באמת סיכוי. המקסימום שיכולנו לעשות זה לגנוב מערכה פה ושם, למתוח אותם קצת במשחק הזוגות, להטריף אותם מעט בעזרת הקהל, אבל בסופו של דבר היינו אמורים להפסיד בצורה מוחצת, ולקבל את זה בהשלמה. "מה לעשות", היינו אמורים להגיד לעצמנו באכזבה, "הם פשוט הרבה יותר טובים". ככה זה תמיד, לא?

אז מה לעזאזל קורה פה? האם אנחנו באמת מובילים 0:2? על אימפריית הטניס הרוסית? האם באמת נציגינו מצליחים להתעלות על עצמם, ועוד ברגע האמת? האם באמת העברנו את אחר הצהריים של יום שישי – אולי השעות הנפלאות ביותר בחייו של יהודי – בצפייה באחת מסנסציות השנה של הספורט העולמי? האם הטניס הישראלי, אותו ענף מושמץ וחסר חיים, אכן הדהים את כל חובבי הענף בכל רחבי העולם? זה ייתכן? זה אפשרי? אומנם מעולם לא הייתי מחביביה הגדולים של הלאומנות או הפטריוטיות, לא פעם אני ספוג בשנאה עצמית ובביקורת בלתי פוסקת על המדינה, אך ברגעים כאלה כל שמתחשק לי זה לעלות לירושלים, להתעטף בדגל ישראל, להניח יד על הלב ולשיר "התקווה" מול הכותל המערבי. האם יכול להיות שמדובר באחד הנסים הגדולים בתולדות העם היהודי? כן אחיי, בשעה זו כל פקפוק שהיה לי אי פעם חולף כלא היה: יש אלוהים, והוא משלנו.

נדמה שזו כבר תקופה ארוכה שדודי סלע הוא הספורטאי האהוב עליי בעולם. מדובר בשילוב הקטלני של מימדי גופו הצנומים, עמם קל לי להזדהות, ליכולתו הווירטואוזית, שמפתיעה בכל פעם מחדש. כשמוסיפים לקלחת הזאת את חינניותו הטבעית, את חיוכו התמידי ואת סגנונו המהנה, הרי שמקבלים טניסאי מוגבל אך מושלם, עממי אבל אליטיסטי, ישראלי בכל רמ"ח איבריו וכוכב בינלאומי בו זמנית. וכשהוא עולה למגרש עם חולצה כחול לבן (מכוערת במיוחד, יש להודות) שעליה מתנוסס המגן דוד – אודה ואתוודה, אני פשוט נמס בכיסאי. זו אהבה אמיתית.

למשחק מול יוז'ני הוא עלה שכל הלחץ עליו. למעשה, המערכה הראשונה הזכירה לנו איך אמור היה להיראות המפגש הזה: הרוסים מגלים עליונות טכנית, הישראלים נלחצים לאחור וקורסים, הקהל משתתק באכזבה ונותר חסר אונים. אבל אז סלע שוב שלף את הקלף הכי נושן של הספורט, את אותה קלישאה מרגיזה שמבדילה בין ספורטאים גדולים לקטנים – את האופי. את החוסן המנטלי. את היכולת להתעלות ברגעי לחץ. כל זה, יחד עם בקהנד קטלני וקהל מטורף, סיפקו תצוגת טניס בלתי נשכחת מידי וירטואוז נמוך קומה ואנרגטי, פלא אנושי ונערץ. ואז הוא ניגש למצלמות הטלוויזיה, מתקשה להסתיר את התרגשותו, שולף כמה משפטים עילגים ובנאליים וחושף שוב את מגבלותיו הוורבליות ואת עממיותו האותנטית. אין ספק, מדובר בספורטאי המושלם, בסינדרלה האולטימטיבית. אוהבים אותך דודי.

אבל עם כל הכבוד לסלע, הגיבור האמיתי של היום היה הראל לוי. אם מסלע כבר התרגלנו לתצוגות ספורטיביות מדהימות, הרי מה שלוי עשה לאנדרייב היה בבחינת פטה מורגנה, נס ספורטיבי חסר כל הסבר הגיוני. אפשר להזכיר שוב ושוב את הדחיפה של הקהל, את המוטיבציה הישראלית, את הטירוף המקומי חסר התקדים, אבל מה שניצח ללוי את המשחק היה בעיקר הטניס האיכותי שהוא הציג. הנה הוא שוב עולה לרשת, שוב מפגיז חבטת העברה, שוב שולף מהמחסן מכת הגשה עוצמתית, ושוב מזכיר מה העלה אותו בעבר למקום ה-30 בעולם. כמה מענג היה לראות את הבעת האושר שעל פניו של הספורטאי הוותיק, שיודע שהוא כבר מעבר לשיאו ושכנראה כבר לעולם לא יוכל לשחזר את רגעי התהילה שלו, אבל עכשיו, באחת ההזדמנויות האחרונות שלו, פשוט סוחט מעצמו כל טיפה של אומץ שעוד נותרה לו, ונותן בראש לאיגור אנדרייב. יישר כוח הראל, העם איתך.

והנה שמעון מזרחי, אותו אדם קר רוח ונטול הבעה, שדולה משום מקום עוד חיוך נדיר. מי כמוהו מכיר את האקוסטיקה המצמררת שבהיכל, שהיוותה השראה לכל כך הרבה ספורטאים מקומיים וסיפקה ערבים ספורטיביים היסטוריים, מי כמוהו יודע ש"נו באדי פאקס וויז מכבי אין דה יד", ועכשיו רואה איך ביתו הישן והטוב מתמסר לטניס בשיא הטבעיות. כמה כיף לעודד בהיכל ספורט אמיתי, להישאב לאנרגיות המשכרות שמציע האולם האגדי, לספק עידוד מחריש אוזניים ולהרגיש כיצד הוא סוחף את נציגינו. אומנם התוצאה היא רק 0:2, והסיפור רחוק מלהיגמר, אך התחושה היא שימי הקסם חוזרים, ששוב אנחנו קטנים מול גדולים, ששוב אנחנו על המפה. בהצלחה לחברים.