אתם מוכנים לאפריקה?

ראשית, המדור רוצה להודות מקרב לב למר פלורנטינו פרז על פועלו הנרחב, ועל שני הצ'קים השמנים שסחררו את עולם הכדורגל ויצרו פגרה סוערת ותוססת מאין כמותה. המומחים שוב התבררו ככסילים, כשדבריהם על המשבר הכלכלי ותחזיותיהם לקיץ חלש התבדו כבר בשבוע הראשון של הפגרה, ונדמה שיותר מהכל הבאתם של קאקה ורונאלדו למדריד הזכירה שוב עד כמה זה נאיבי לחפש היגיון בכדורגל, ועד כמה נעים לגלות שלטיעונים רציונליים כמו "צידוק כלכלי", "חשיבה אסטרטגית" או "תכנון לטווח ארוך" אין מקום בעולמנו האמוציונלי. האין זה נהדר?

תרומתו של פרז לחיינו לא מסתכמת בזה. נדמה שלקבוצות הפאר באירופה לא נותרה הרבה ברירה אלא להגיב בזעם למהלכים האקסטרווגנטיים של ריאל, ובעוד בישראל הקטנה עדיין מתפלפלים על ההבדלים ותוהים האם אביב חדד "סיכם עקרונית" או "סגר את תנאיו", ברחבי היבשת הקלאסית נערכים משאים ומתנים מרתוניים בסוויטות מפוארות ובמסעדות יוקרה ודנים ברומו של עולם ובגורלם של כוכבי העל, ולנו לא נותר אלא לחכות ולראות כיצד יגיב פרגוסון לנעשה בשוק, איזו קבוצה תזכה בשירותיו של זלאטן, מי תהיה הראשונה לשים את ידיה על דויד וייה ואת איזה מועדון ישדרג פרנק ריברי. בנוסף לכל, ביום שני ייפתח לו טורניר ווימבלדון, מיטב האתלטים מתחממים בתחרויות הגרנד פרי השונות לקראת אליפות העולם בברלין, ובדרום אפריקה נורתה יריית הפתיחה למונדיאל. אולי הייתה זו טעות מלכתחילה לכנות את השבועות הללו כפגרה?

כבר אמרו חכמינו שבאין ציפור שיר, גם מצרים נגד איטליה יישמע כזמיר, ואכן גביע הקונפדרציות עומד בציפיות המינימליות שהיו ממנו ומספק עבורנו את הסחורה. כמה נעים להיזכר שוב בייחודו של כדורגל הנבחרות, ולחוש שוב את הניחוח הבינלאומי המגוון שצפוי לנו במונדיאל הבא אלינו לטובה: הלא זהו קסמו של הגביע העולמי - העושר התרבותי, הסגנונות השונים, הפרצופים החדשים, ההפתעות הלא צפויות, הצבעוניות האנושית – וגם אם גביע הקונפדרציות נותן רק טעימה קטנטנה, הרי שמבחינת כדורגל זו מצרים האטרקטיבית שמזכירה לנו מדוע אנחנו מאוהבים במשחק, ומבחינת אווירה הרי זה הפסקול שבוקע מהאיצטדיונים בדרום אפריקה שמבהיר את הייחודיות שמצפה לנו בקיץ הבא, עם קולות הצפצפה שמטרידים את מנוחתם של אנשי פיפ"א. הכל הודות, כמובן, לבובוזלה (vuvuzela).

"צריך לאסור את זה", התייחס צ'אבי לחצוצרות הפלסטיק שמחרישות את אוזני השחקנים, "אנחנו לא מצליחים להתרכז, לא מצליחים לתקשר אחד עם השני, וזה לא תורם שום דבר לאווירה". מתחנות השידור האירופאיות נשמעו תלונות על כך שהקריינות אינה נשמעת היטב, וגם לקהל בבית אין סיבות להתענג מאופן העידוד המקומי, כשהבעיה העיקרית אינה טמונה בדציבלים הגבוהים שבוקעים מהיציעים, אלא בעיקר במונוטוניות של הצליל ובצורמנותו. יש להודות, זה בלתי נסבל.

מנגד, נדמה שהמונח "צורם" הוא עניין סובייקטיבי. מי קבע שהסטנדרטים של האוזן האירופאית העדינה הם אלה שיקבעו את איכות הצליל? מפתיע שדווקא נשיא פיפ"א ספ בלאטר, אותו שוויצרי שמרן, היה הראשון להגן על הבובוזלה, כשטען כי "זה רועש, זה אנרגטי, יש קצב, מוזיקה, תופים וריקודים. זאת אפריקה, ונהיה חייבים להתאקלם". בלאטר, כמו רבים אחרים, יודע שזה מעט תמוה שראשי הכדורגל החליטו להביא את המונדיאל לאפריקה, אך במקביל מנסים להתנער מהמוטיבים האפריקאיים.

יהיה מעניין לראות איזו החלטה תקבל פיפ"א, בדילמה שכוללת שיקולים כלכליים ומוסריים. מדובר בכלי נגינה מסורתי בדרום אפריקה, שהוא חלק בלתי נפרד מתרבות הכדורגל המקומית, ותהיה זו רשעות צינית לפגוע בכבודם של הקהל המקומי, כשהשימוש בבובוזלה ייאסר רק על מנת שלא לפגוע בנפשו הענוגה של אירופאי שמן שצופה במשחק בסלון ביתו; מנגד, כיצד יחוש אוהד ששילם אלפי יורו על מנת להגיע למונדיאל ולהגשים את חלומו, ומעליו תשב שורה של נגני חצוצרות נוראיות?

למזלנו ולשמחתנו, לא אנו אלה שצריכים לקבל את ההחלטה הקשה, כי ממילא כל החלטה שתתקבל תגרור בוז וביקורת. מצד שני, תגובתה של בת זוגי לסאונד המציק שבקע מהמסך רמזה שאולי בכל זאת ניתן למצוא יתרון קסום לצליל הצורם שבוקע מהחצוצרות. "כבה את זה מיד", היא צווחה מהמטבח, "אני לא עומדת ברעש הזה". "די מאמי", אמרתי בחיוך, "יש כדורגל, את יכולה לעבור חדר". והיא אכן עברה. נדמה שהבובוזלה, בעל כורחה, עשויה להפוך ליקירתנו בקיץ הבא, כשתסנן מסביבנו את כל עדיני הנפש בעלי האוזניים הרגישות. אז מי אמר שאין מה ללמוד מהאפריקאים?