חובבי ציון

* רייפר אלסטון ומייקל פייטרוס. 'סקיפ טו מיי לו' היה גורם מרכזי בסדרה מול קליבלנד, כשהראה קליעה מצוינת מבחוץ, הגנה לא רעה על הקו האחורי של הקאבס וניהול משחק טוב. אלא שגם בסדרה ההיא היציבות הייתה ממנו והלאה, כשלצד משחקים של 18 ו-26 נקודות באו תצוגות עם 3 או 4 נקודות. לא יודע מה איתכם, אבל אחרי שהחליטו במג'יק שגא'מיר נלסון חוזר, אלסטון פתאום נראה לי פחות מחובר לקבוצה. כאילו הבן האובד שב הביתה וסקיפ הפך למיותר. במשחק הראשון זה היה מאוד בולט, כשאלסטון שיחק פחות דקות מנלסון והיה איום ונורא. ברבע האחרון של המשחק השני ואן גנדי ויתר לגמרי על עמדת הרכז והלך עם טורקוגלו ברגעים המכריעים. פתאום אלסטון לא נראה חלק מהקבוצה, כי אם כמו שחקן שהביאו לסתום חור ועכשיו כבר לא צריך אותו. אז כנראה שואן גנדי הבין שהוא לא יכול בלי שכיר החרב שלו, כי במשחק השלישי אלסטון חזר להיות חלק אינטגראלי מהקבוצה.

הוא דחף את הכדור פנימה, היה מאוד פעיל בהנעת הכדור, הוריד את הלחץ מהידו טורקוגלו בהובלת הכדור וחדר לסל באופן מאוד יעיל. סקיפ הצליח סוף סוף לנצל את היתרון שלו על דרק פישר האיטי ולגרום להתקפה של המג'יק לזרום. ואן גנדי צריך להמשיך לטפח את אלסטון כרכז פותח, כי זה די ברור שנלסון לא יחזור לעצמו לגמרי בסדרת הגמר הזו. הוא יכול לשמש כרכז מחליף, אבל רק ככזה - לא כמישהו שבונים עליו להשתלט על המשחק.

ועכשיו, לצרפתי האנרגטי. המחצית הראשונה היתה סיוט בשביל פייטרוס:. קובי בריאנט קלע מכל מצב, עם יד על הפרצוף, רגל בבטן ודגדוג בבית השחי, השומרים שלו אכלו את כל ההטעיות שלו ועשו עליו עבירות מטופשות. אבל פייטרוס לא נשבר, המשיך לשמור חזק את קובי, שבתורו התעייף, התחיל להחטיא ולקבל החלטות לא טובות. בסוף הצרפתי גם קינח בסלים חשובים, כולל פולו-דאנק ששבר שיוויון 99, וחטיפה חשובה מבריאנט. שתי התצוגות המצוינות של שחקני המשנה חיפו על ערבים טובים, אך לא פנומנאליים של טורקוגלו ורשארד לואיס.

* הנעת הכדור של המג'יק. אורלנדו קלעה ב-62.5 אחוז מהשדה, שיא כל הזמנים, והיא לא זרקה הרבה לשלוש. הגורם הברור לאחוזים המדהימים הללו היה הנעת כדור מצד לצד וסבלנות התקפית של שחקני המג'יק. כשההתקפה נתקעה, ידעו אלסטון וטורקוגלו לבצע חדירות יעילות לסל ולקלוע בלי הרבה בעיות. הריווח של ההתקפה של המג'יק היה מושלם, כשהשומר של דוויט הווארד פחד לעזוב אותו כדי לעזור והשומר של רשארד לואיס היה אי שם על קו השלוש. עם כאלה אחוזים היינו מצפים שהלייקרס יחטפו תבוסה, אך זה לא קרה, ועוד נחזור לזה בהמשך.

* פאו גאסול. הסנטר הספרדי ממשיך לתת סדרה מצוינת ולבסס את עצמו כאחד השחקנים הטובים בליגה. במשחק השלישי המשיך פאו לנצל את יתרון הגובה שלו על רשארד לואיס, כשאת רוב הסלים שלו הוא קולע בסיבוב עם הגב לסל. נכון, היו לו רק שלושה ריבאונדים, אבל במשחק שבו קבוצה אחת קולעת ב-62.5 אחוז מהשדה, אין יותר מדי הזדמנויות לריבאונדים, מה גם שהלייקרס לקחו 11 ריבאונדים בהתקפה (5 מהם בהתקפה האחרונה, כמדומני), לעומת 5 בלבד של המג'יק. אבל, נשאלת השאלה, מדוע קובי בריאנט ופיל ג'קסון לא נותנים לגאסול להיות יותר דומיננטי בהתקפה? הספרדי לקח 11 זריקות (מתוכן קלע 9), כשבריאנט, כמובן, מוביל את קלעי הלייקרס עם 25 (קלע 11 מהן) ואריזה 13 (קלע 5 מהן). בתור האופציה השנייה בהתקפה, גאסול צריך להיות משותף יותר במשחק, כי כשהוא מקבל את הכדור עם הגב זה בדרך כלל נגמר בסל, אסיסט או עבירת מגן.

* סטן ואן גנדי. כולם קופצים על רכבת ואן גנדי, אחרי שכבר קטלו אותו על חוסר היכולת לעמוד בקלאץ' והיותו מאסטר הפאניקה. אז יש מקום גם בשבילי? תמיד חשבתי שואן גנדי מאמן מצוין, ואני אוהב את האופן שבו הוא לוקח הפסדים על עצמו כדי לשמור על הביטחון של שחקניו. גם הכנות שלו בראיונות היא מרעננת, אם כי לפעמים הוא חוטא בצניעות יתר. בכל אופן, המחלה הכי גרועה של מאמנים ב-NBA היא ההיקבעות. יש הרכב ראשון וברבע השני משחק ההרכב השני, גם אם שחקן ספסל חם הוא ייצא בדיוק בדקה השמינית של הרבע השני, כי ככה עושים. ואן גנדי הוא ההיפך הגמור.

הוא כל הזמן משנה הרכבים ושמירות. במשחק השני הוא נתן לדוויט הווארד ומרצ'ין גורטאט לשחק יחד, דבר שהוא לא עושה כמעט אף פעם. זה לא עבד כל כך טוב, בעיקר בגלל הססנות התקפית של הפולני, אז במשחק הזה הוא שילב את טוני באטי יחד עם סופרמן, דבר שעבד הרבה יותר טוב בהגנה ובאטי גם החזיר לו גם בשני סלים יפים מרחוק. בסדרה מול דנבר קובי בריאנט נתקל במגן אחד בארבעת המשחקים הראשונים ובשניים האחרים הוא קיבל דאבל טים. הבעיה בשיטה הזו היא שהיא צפויה. קובי יודע למה לצפות והוא כבר יודע מראש איך להתמודד איתה. ואן גנדי לא התייאש מהשמירה האישית אחרי שקובי התעלל בשומריו במחצית הראשונה, אבל גיוון לעתים עם שמירות כפולות שגרמו ל-24 לעבוד קשה יותר, אולי גם לאבד את הטאץ' לסל. גם במשחק השני ואן גנדי שלח את טורקוגלו לשמור על בריאנט בדקות הסיום וזה גמל לו בחסימה נפלאה. אם להסיק לפי המשחקים הראשונים בגמר, מוחו הקודח של ואן גנדי צפוי לספק לנו הפתעות נוספות גם בשארית הסדרה.

דוויט הווארד. סופרמן הצליח להגיע קרוב לטבעת ולהשיג זריקות נוחות. הלייקרס לא התביישו לעשות עליו עבירות, והוא לא התבייש לקלוע מהעונשין באחוז לא רע (11 מ-16). הווארד גם לקח את כמות הריבאונדים של גאסול, ביינום ואריזה גם יחד (14), ואין ספק שהוא אחד הריבאונדים המוכשרים שנראו אי פעם. אחת הנקודות החשובות ביותר שעומדות לזכותו של סופרמן, היא שהוא גם תורם להתקפה כשהוא לא נוגע בכדור, בשל תשומת הלב הגדולה שהוא דורש משחקני הלייקרס. אז למה רק "טוב", אתם שואלים? ובכן, הווארד זרק רק שש פעמים לסל, וזה לא מספיק. את כל מה שהוא עשה, הוא היה צריך לעשות יותר פעמים. הכדור צריך להגיע אליו מוקדם יותר בהתקפה, לפני שההגנה של הלייקרס מסתדרת, ואז הוא יכול להסתדר עם השומר שלו באחד על אחד – לא לחכות לדאבל טים, כי זה רק עניין של זמן עד שיגיע.

* ההגנה של המג'יק על כולם חוץ מקובי. אני מזכיר לכם שהלייקרס כמעט ניצחו את המשחק הזה. חבריו של בריאנט לקבוצה השאירו את עצמם במשחק עד לסיום, וקיוו כי קובי ינצח להם אותו. הפעם זה לא עבד. המג'יק לא הצליחו לעצור את ההתקפה של הלייקרס, עדיין לא נמצאה תשובה לגובה ולניידות של גאסול. יותר מדי שחקני בלוס אנג'לס נותרו חופשיים לשלשות. לא מספיק שחקנים מצטרפים לריבאונד ההגנה, מה שמאפשר לאודום, גאסול ובמשחק הזה גם לאריזה לקחת ריבאונדים חשובים בהתקפה. טורקוגלו היה אחד מהאשמים העיקריים ברשלנות ההגנתית של המג'יק, כשהשאיר את אריזה חופשי, דבר שכמעט עלה לאורלנדו במשחק. לא כדאי למג'יק לבנות על התפרקות של קובי בדקות באחרונות גם במשחק הבא, והפעם יהיה עליהם לנצל את ההזדמנויות לפתוח פער משמעותי, דבר שהתקשו לעשות באופן יעיל במשחק הזה. אולי הניצחון הזה ייתן לשחקניו של ואן גנדי מעט ביטחון מחודש ודרוש.

* האווירה. נכון, יש לנו משחקים טובים, אחלה כדורסל ולא מעט דרמות, אבל משהו חסר. סדרת הגמר בשנה שעברה היתה הרבה יותר פיזית, מלאת אמוציות ואנרגיות. ככה זה כשיש במגרש את השחקן הכי אינטנסיבי ביקום (קווין גארנט), ועוד שחקן שהוא אחד הטובים בלייצר דרמות (פול פירס). דוויט הווארד הוא שחקן מאוד חיובי עם חיוך שובה לב, אבל הוא לא מסוגל להוציא את האמוציות שגארנט הוציא. קובי החליט מזמן שהוא מתעסק רק בכדורסל, כל הזמן מפרגן ליריבה ועונה תשובות לאקוניות. רק במשחק האחרון קיבלנו ניצוצות ליריבות פוטנציאלית שעשויה להתפתח, בין קורטני לי וקובי. עד כה, בריאנט נמנע מלהיכנס לעימותים עם השומרים שלו, אבל אולי לי יצליח לעצבן אותו ולספק לנו קצת ארס בסדרה הנקייה מדי הזו.

קובי בריאנט. כשם שקובי היה המלך של המשחק הראשון והגורם העיקרי לניצחון הלייקרס, כך הוא הגורם העיקרי להפסד שלה במשחק הזה. הקבוצה שלו עשתה את שלה, הביאה אותו עד לשוקת, והוא החליט לבעוט בבאר. אולי היו אלה הדיבורים על שאקיל אוניל שגרמו לבלאק ממבה לנסות לחקות אותו ביכולת מהקו, או שאולי הוא רצה לדעת איך מרגיש סופרמן (שבינתיים השתפר מאוד מהעונשין). מה שזה לא יהיה, לקובי היו את כל ההזדמנויות לסגור את המשחק הזה, והוא כשל.

ההתחלה נראתה מפחידה – בריאנט זרק מכל מרחק וקלע על כל שחקן. עם 17 נקודות אחרי הרבע הראשון היתה תחושה שהנה, מגיע עוד משחק דומיננטי של מס' 24, אולי אפילו שיא קריירה, אלא שאז הגיע הרבע השני, בו סיים קובי עם 4 נקודות בלבד. ההגנה של אורלנדו לא התייאשה מהסלים שחטפה על הראש בהתחלה והמשיכה לשמור עליו באגרסיביות. בסוף, קובי התעייף וקבלת ההחלטות שלו לקראת הסיום הידרדרה עד שנעלמה. בריאנט חתם את מופע האימים שלו באיבוד מכריע, שהסתיים בזריקות עונשין מוצלחות של פייטרוס. השאלה הגדולה היא כיצד הוא יגיב ליכולת שלו, להפסד קבוצתו, לביקורת שנשמעה ותושמע. האם הוא ייקח את המשחק הבא רק על עצמו במטרה להוכיח לכולם שהוא עדיין "הקלוזר הטוב במשחק", או שמא יאפשר לחבריו לקבוצה (אההמ, אולי גאסול?) להיות דומיננטיים יותר? כל זאת ועוד, בלילה שבין חמישי לשישי.