העונה שלא היתה

זה היה יפה, חייבים להודות. עוד היה נדמה כאילו רע"ם-תע"ל לא תעבור את אחוז החסימה, ואז הגיע אחמד טיבי לנאום במתחם בית וגן, אל מול עיניהם שוקקות הדם של ארגון אוהדי "לה פמיליה". הם היו מוכנים להסתער עליו – לגמור את העבודה, להתחיל אותה – ואז הציע טיבי את רעיון השנה. חודשים אחר כך, כשהוא כבר עמוק בתוך הכנסת, ספק אם "לה פמיליה" בעצמם התחרטו על שהצביעו לו. אחרי הכל, המצע של טיבי – פינוי ההתנחלויות בתמורה לארי שמאי – היה מהפכני למדי.

"תאכלו את הכובע", אמר דניאל יאמר לחבורה של עיתונאים מחוץ למתחם האימונים של מכבי נתניה. עם העליה לחצי גמר גביע המדינה והמקום השני בליגה, לותר מתיאוס עשה עונה גדולה. איתי שכטר סוף סוף פרץ תחתיו, האוהדים התאהבו בו, יאמר עצמו נתן לו גיבוי, התקשורת פרגנה, השחקנים נתנו מאה וארבעים אחוז. הם התמסרו לרצון שלו להביא שינוי, להכניס קצת מקצועיות לכדורגל הישראלי. בסיום העונה העניק מתיאוס ראיון לאחד מכלי התקשורת והסביר שזו לא היתה פסגת הקריירה שלו, אפילו לא פסגת הקריירה של מכבי נתניה. אבל, הוא אמר, לפחות התנהגנו, כולם, כמקצוענים. רק ככה אפשר להתקדם הלאה. יאמר החתים אותו לשלוש עונות נוספות.

המקום הרביעי בטבלת הליגה הלאומית לא הספיק לראשי הפועל חיפה. יואב כץ וחבריו הביטו בליגה העליונה וראו בראשה את מכבי תל אביב. הם הסיקו מסקנות, ולא חיכו זמן רב לעשות כך. יומיים אחרי הפסד נוסף, הפעם 2:1 להפועל באר שבע, מינה כץ כריש להיות מאמנה החדש של הפועל חיפה. העיתונים זעקו. הם דחו את הפיצ'ר על חלוץ צעיר שהבקיע שער ועכשיו הוא כוכב, והרימו ראיון בן שני עמודים עם כץ, בו הסביר את המינוי המפתיע. "אם במכבי תל אביב יכול לאמן סמל ולהצליח", הוא אמר, "גם בהפועל חיפה". העיתונאים רשמו, רשמו ושאלו: "ומה עם הפן הטקטי? אתה לא חושב שזה קצת מוזר שדמות שבכלל לא קשורה לאימון כדורגל תגיע ותאמן ככה קבוצה עם היסטוריה, קבוצה שלקחה אליפות, קבוצה עם יומרות? דמות שבסופו של דבר, היא בסך הכל סמל – לא יותר?" כץ ביטל אותם. "אני חושב שאתם קצת מחמירים עם אבי, בסך הכל הוא מאמן בסדר".

"היינו צריכים מחליף לג'ייסון וויליאמס", אמר שמעון מזרחי, והסביר מדוע החתים את קוני דג'קרדיג'ה מהפועל פתח תקוה.

תחילה, היה די מוזר לשמוע כי ארי פולמן זנח את התסריט ל-"ואלס עם בשיר" והחליט לכתוב סרט כדורגל במקום. כששמענו שהוא ייעשה באופן מצויר, בכלל לא ממש ידענו מה לחשוב. אבל "ואלס עם גדיר" התברר לא רק כסרט ספורט גדול, כי אם כסרט השנה. הצורה בה עקב פולמן אחרי מוחמד גדיר, חלוץ מכבי חיפה, במשך ארבעה חודשים, הראתה את הכדורגל בתור הרבה יותר מסתם כדורגל. אימוני הבעיטות עם יניב קטן היו אמנות צרופה, הדרך בה חבריו לקבוצה לא הזמינו אותו לארוחת ערב היתה שובה ושוברת לב במקביל, והשיחות עם אלישע לוי העמידו בפינה פילוסופים גדולים. המבקרים קראו לו פרובוקטיבי, כמעט לא הוגן – אבל כשארי פולמן גרף את האוסקר על הסרט הזר של השנה, אף אחד כבר לא פצה פה.

ארבעים ושמונה שעות אחרי האליפות הגדולה של בית"ר ירושלים עלה עמית בן שושן לתחרות משוררים מתחילים בבירה עם משקפי קריאה וכוס גלנמוראנג'י ריקה מקרח. "המיקרופון שלך", אמרו לו חבר השופטים, ובן שושן ניגש אליו. הוא הוציא דף מקופל מכיסו, השתעל קלות, והחל להקריא:

מה סלים עושה פה, לא יודע/
מה זה פה בכלל, אני שואל/
מכל הצדדים אני שומע/
טועמה, פה זה ארץ ישראל/

טועמה, או הו/
טועמה, או או הו הו/
טועמה, אתה מחבל/
אנחנו אותך נחסל

חבר השופטים הנהנו. "מצטערים", הם אמרו לו, "זה לא ממש הסגנון שלנו". בן שושן הביט בהם. "אני מבין", הוא אמר, ופנה ללכת. "רגע", עצר, "יש לי פה גם משהו על מוחמד. מעניין אתכם?"

nimrodofran@walla.co.il