התאכזבתם? מגיע לכם

מה נאמר לכל אותם אנשים שהתאכזבו מהגמר בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד? כלום, פשוט נרחם עליהם. סביר להניח שהם נפלו למלכודת שטמנה להם התקשורת, שהבטיחה להם את המאבק המושלם בין שתי הקבוצות הטובות בעולם ואת קרב הענקים בין רונאלדו למסי, אך למרבה אכזבתם הם נאלצו לגלות שמדובר באנטי קליימקס, ברק עוד משחק כדורגל. אוהדיו הגדולים של המשחק מעולם לא אהבו את אלו שמצטרפים אלינו רק בחגיגות הגדולות, אף פעם לא שמחנו לראות את יונית לוי מודיעה בערוץ 2 ש"הערב יתקיים המשחק הגדול", לא ביקשנו את ההפניות מעמודי החדשות למדור הספורט; אין לנו צורך בהם, בכל אותם "חובבי כדורגל" חובבנים ש"פה ושם דווקא אוהבים לראות משחק טוב בטלוויזיה". כמובן שגם איננו מעוניינים לשמוע את דעתם, אבל זה לא מנע מהם, ברוב חוצפתם, לחדור לסלונינו, לצפות בשעמום בבחורים מתרוצצים על הדשא, לעשות תנועת ביטול מזלזלת ולפלוט בנון שלנטיות ש"האמת, משחק לא משהו". חצופים.

למעשה, אולי זה טוב שהם התאכזבו. שיחזרו לעיסוקיהם המקוריים ויניחו לנו לנפשנו. מעולם לא דרשנו שהכדורגל יהפוך לקונצנזוס, לא רצינו שהשיחות בפינת הקפה יעסקו בהישגיו של אלכס פרגוסון, לא נהנינו לראות אותן נהנות במונדיאל; מאז ומתמיד אהבנו להרגיש חלק מקבוצה קטנה וסגורה, עם קודים משלנו ונורמות ייחודיות, אך מדי פעם הם מעיזים לחדור לחיינו ולחלל את הקודש, מתפרצים בגסות למסיבה אליה לא הוזמנו, ועוד מעיזים להעביר ביקורת. לרגעים אפילו הצטערתי שמסי כבש את השער, רק מכיוון שלא רציתי שיהיה להם את הסיפוק הקטן הזה, של לראות גול של שחקן שהם מכירים, זה שהבטיחו להם שיכבוש; לשמחתי, קשה להאמין שהם יודעים להעריך את הפעולה המופלאה של הקוסם הארגנטינאי: את הזינוק מעלה בתזמון מושלם, את ההטיה הווירטואוזית של הגוף לאחור, את הזווית הנכונה שבה הציב את מצחו, ואת ההקפצה העדינה מעל ידיו של ואן דר סאר ההמום. איך אפשר להתאכזב מזה?

בדיוק בגלל הסיבות האלה תענוג להיות חובב NBA בימים אלה. לא מדובר במשחק אחד ויחיד שמפומפם בתקשורת ללא הרף ומשודר בפריים טיים, ובעקבות כך הופך לנחלת הכלל ומאבד מקסמו; הפעם מדובר בעבודה קשה ובמאמץ מתמשך. מי שרוצה לעקוב אחר מעלליהם הבלתי נתפסים של קובי ולברון, של צ'ונסי ורשארד, חייב להפוך את חייו לחלוטין. אין יום ואין לילה, אין שינה ואין מנוחה. כמו במבחני הזובור הנוקשים שנערכים למצטרפים החדשים לקבוצות עילית שונות, כך גם אלו המתיימרים להפוך לחובבי ה-NBA נדרשים לעמוד באתגרים פיזיים ומנטליים כדי להתקבל לחבורה, ולוותר לחלוטין על אורח חיים נורמלי. למזלנו, התגמול בהחלט הולם. לילה אחרי לילה חבורת הפרחחים המקועקעים מתייצבים על הפרקט, ומספקים לא רק קרבות בלתי נשכחים וביצועים וירטואוזיים של אתלטי על בשיא אונם, אלא גם דרמות סוחטות עצבים. מי בכלל רוצה לישון?

בבוקר, באותן שעות פעילות של האנשים הרגילים, חברי הקבוצה מזהים זה את רעהו בקלות: מצד אחד אישונינו מורחבים בעקבות צריכה מוגזמת של קפאין, אך במקביל פנינו מלאות סיפוק ומתחת לחזות המנומנמת ניתן להבחין בסיפוק גדול ובחיוך קטן. אצלנו אין טרמפיסטים, אין אינטרסנטים, אין מי שמצטרף בדרך אגב למסיבה. אולי מוטב שמעתה גם משחקי כדורגל חשובים ישודרו בשעות הקטנות של הלילה, ובכך יסוננו החוצה כל אוהדי הדמה, ונישאר רק אנו, חבורה קטנה, איכותית ומאוחדת, שיודעת להעריך ספורט במיטבו.