אתה עדיין אוהב כדורגל ישראלי?

* הסרט שהכי הובכתי ממנו השנה:
1. סרטון האבטחה של שחקני סכנין בדיוטי פרי
2. יבואה מתעד את ההלוויה של אמו
3. אופירה מתעדת את חייו של רביבו
4. הסרט על השיער של ליאור אסולין

* הפרשה המביכה של העונה:
1. איציק זוהר נדקר על ידי אלמוני בתל אביב
2. בכירי נתניה מעורבים בפרשת הנדל"ן
3. ההתאחדות מגישה ערעור בעקבות הלייזר ביוון
4. מוטי חביב ורפעת טורק ב"שבת של כדורגל"

* איפה היית כשאבוחצירה ברח ללאריסה?
1. בכיתי בבית עם אייל לחמן
2. קשקשתי בבית קפה עם יעקב בוזגלו
3. ערכתי לטל מעבי קלטות לאירופה
4. חיכיתי לו על קברי הצדיקים בהר מירון

אחרי מכבי פתח תקוה, מה הצעד הטבעי הבא של רוני לוי?
1. בני יהודה
2. בני לוד
3. בני ג'דידה
4. בני עקיבא

קראתי בשקיקה את הדיווח מאימון הבכורה של ראובן עובד ב:
1. מכבי נתניה
2. הפועל תל אביב
3. הפועל רמת גן
4. מתנ"ס ינשופי תל אביב

איך יכול להיות ש:
1. דודו דהאן כל כך התעקש עם אלי בר מוחא לגבי השעייתו של עידן וייצמן?
2. יניב עזרן ואיגור טומאסיץ' מרוויחים 140 אלף שקל לחודש (נטו)?
3. שלושה מאמנים עברו השנה בקרית שמונה, ואף אחד מהם הוא לא שמעון הדרי?
4. שאני אשכרה מכיר את כל השמות האלה?

* מרתיח אותי, מרגיז אותי, מטריף אותי:
1. שמתיאוס לא עושה כבוד לאיתי שכטר
2. שאלרדייס לא עושה כבוד לתמיר כהן
3. שברקוביץ' לא עושה כבוד לדני עציוני
4. ניצן שירזי

למי תתגעגע יותר מכולם בשנה הבאה:
1. דרק בואטנג
2. מישל דיין
3. שמעון אבוחצירה
4. חיים פונטרומלי

* אם איציק זוהר מכונה פרשן, מה הפלא ש:
1. בוקי נאה יו"ר האוהדים של הכח?
2. אופיר קופל מאמן הפועל פתח תקוה?
3. גרנצ'רוב הסביר את הירידה בכושרו בזה שהוא מתגעגע לדמבלה?
4. אני נמני על הקווים, והעולם שותק?

* הרגע התמוה של השנה:
1. תאונת הדרכים של שייע
2. השוד בביתו של שייע
3. שייע נבחר להיכל התהילה
4. שייע בנאום פטריוטי בזמן המבצע בעזה

* אני עדיין המום:
1. מהמספרת של אלירן עטר בבני יהודה
2. שיוסי מילשטיין נזרק מ"האח הגדול"
3. שרן בן שמעון חזר לקרית שמונה אפילו שמן יותר
4. שמשה סיני מקבל שכר מההתאחדות

* לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות:
1. יפו קביליו
2. הפועל קטמון
3. האולטראס והשחקן ה-12
4. משפחת בוזגלו

* שדרת הקווים שעשתה את פריצת השנה
1. יעל שחרור, סוף סוף מצאה את הזירה הראויה לה
2. מיכל גרונדלנד, ההיריון הפך אותה לאשה בשלה
3. חן מישל, ממשיכה להתפתח למקומות הנכונים
4. רק עכשיו גיליתם את דניאלה סמרי? אני מאוהב בה שנים

* למי קראת השנה גאטוסו הישראלי?
1. ליאור ז'אן, בגלל הקשיחות
2. אלמוג כהן, בגלל הנחישות
3. קובי מויאל, בגלל הנעליים הלבנות
4. ערן לוי, מכין יופי של בולונז

* הדבר הכי פתטי שראיתי השנה:
1. בית"ר ירושלים בקראקוב
2. שיר העלייה של באר שבע
3. האליפות של מכבי חיפה
4. נבחרת ישראל

* אני דווקא נהניתי השנה מהפועל תל אביב:
1. כשהם נתנו לחיפה פייט עד הסוף
2. כשהם הוכיחו אופי, נחישות ומשמעת טקטית
3. כשהם ניצחו 0:4 את בית"ר
4. כשאוהדיה קיבלו מכות בקרית שמונה

חביבי, מצבך מדאיג. לא פעם מצאת את עצמך צופה במשחק של הכח נגד מכבי פ"ת בזמן שבספורט 1 שודר הדרבי של מנצ'סטר, רק כי חיכית בקוצר רוח לפינת הטריוויה במחצית. היה רגע העונה שממש אמרת לעצמך בשיא הרצינות ש"בואנ'ה, אשדוד באמת קבוצה אטרקטיבית", אך בלבך עדיין קיווית שיום אחד עידן שריקי ורחמים צ'קול יממשו את הפוטנציאל שטמון בהם, יפרשו כנפיים ויעברו למקום שלו הם באמת ראויים – גנק. כן, בלילות היית צופה בשידורים חוזרים של שרון נסים משדר את הליגה הבלגית, בבקרים היית צופה בדה שחראפחאפ, בימי שישי היית מתקשר באופן קבוע ל"זירה הלאומית", אבל את הסטייה האמיתית שלך לא גילית לאיש: בשבתות אהבת להחליש את הטלוויזיה ולהגביר את הרדיו על רשת ב', רק כדי ליהנות מהשילוב המענג של הצפייה במשחק עם האזנה לקולו המצמרר של משה פרימו. אז גש מהר לקופת החולים הקרובה לביתך, ואמור להם את שם המחלה: שבת של כדורגל. הם כבר יידעו מה לעשות.

אל תיתן לעובדות לבלבל אותך. אומנם אתה בשלבי הדמדומים של המחלה, אך מחלק מהסימפטומים אתה עדיין רחוק מלהיפטר. נדמה שיותר מהכל היה זה לותר מתיאוס שייצג עבורך את האמביוולנטיות לכדורגל המקומי: יום אחד אתה סגדת לעובדה שהוא הואיל בטובו לאמן אצלנו, למחרת מלמלת "למה מי הוא שיתנשא עלינו?", אבל עמוק בלבך תמיד ידעת שיום אחד, איתו או בלעדיו, האימפריה עוד תחזור. כן, אתה עדיין פתטי. גם אם ברוב השנה נחרדת מקשייו של יורם ארבל להבדיל בין השחקנים על הדשא, עמוק בלבך עדיין שמרת לו חסד נעורים וחייכת בביישנות בכל פעם שהוא פלט "הללויה". גם אם כבר הצלחת להיגמל מ"יציע העיתונות", עדיין לא פעם תפסת את עצמך בוהה בעניין בשורת האינפורמציה הזורמת בתחתית המסך. מצד אחד אתה מאמין שפטי נימבה הוא חלוץ עם פוטנציאל ושליאור רפאלוב יעשה השנה את הפריצה שלו, אך במקביל אתה עדיין כועס על עצמך בכל פעם שאתה מזהה את משה דמאיו רק לפי ההליכה שלו. אתה סבור שדידי אונגר הוא שחקן גדול ושיש עתיד לכדורגל הישראלי, אבל למחרת נזכר שקוזוקין הוא חלק מהסגל המורחב של הנבחרת. ולמרות שאורי שילה נראה לך בחור רציני, בסופו של יום אתה נזכר מי הבוס שלו.

יש תקווה ידידי, אתה בדרך הנכונה. מי יודע, בקצב הזה אולי יום אחד תצליח להיגמל. אתה כבר לא יכול לראות אותם, לא יכול לשמוע אותם, כל דבר קטן מקפיץ אותך. בפעם הבאה שאיציק זוהר יגיד "ברמות הגבוהות ביותר", אתה עלול לנפץ את המסך. אם עוד פעם אחת תראה את גוטמן ואבוקסיס מתחבקים בתשוקה ארוטית, אתה עלול להקיא. ולא, אלירן עטר הוא לא באמת שחקן העתיד. נמאס לך מהשקרים האלה. אלמוג כהן מעולם לא הרשים אותך, תמיד ידעת שמאור בוזגלו הוא בלוף, והעובדה שדוד רביבו הוא מלך הבישולים תמיד הבהירה לך את מצבנו: חרא.