המלך הוא עירום

אנדרי בר:

שג'ורג' קארל הוא עדיין לוזר. ליתר דיוק, למדתי את זה מהמשחק השלישי בסדרה, כשדנבר לא הצליחו להוציא כדור חוץ פשוט 38 שניות לסוף המשחק. שני פסקי זמן, שלקח קארל בזה אחר זה, לא הספיקו לשחקניו להירגע אחרי שלושת הקלאץ' הענקית של בריאנט (שבעיניי מרשימה לא פחות משלושת הבאזר ביטר של לברון). הידיים של קניון מרטין רעדו וכרמלו אנתוני הוציא את עצמו מהמשחק בעבירה שישית מטופשת. אפשר היה להסתכל על המהלך הזה מזווית אחרת ולדבר על טרבור אריזה המצוין, שבפעם השנייה בשלשת משחקי הסדרה חוטף כדור חשוב בדקה האחרונה ומכריע משחק, אך בעיניי זוהי קודם כל אשמתה של דנבר. ובעיקר של ג'ורג' קארל. קבוצה שלא עובדת באימונים על הוצאת כדורי חוץ בקלאץ' יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. או למאמנה, שנלחץ, ואיבד ביטחון ברגע הקריטי של המשחק.

אסף רביץ:

הוצאת חוץ זה אלמנט חשוב במשחק. לא, באמת, ראיתם פעם סדרת גמר איזורי שמה שאולי יכריע אותה בסופו של דבר זה חוסר יכולת של אחת הקבוצות להוציא חוץ במאני טיים? והאם מישהו מופתע שזה קורה נגד קבוצה של פיל ג'קסון? גם כשהוא רחוק מימי ניהול המשחק המופתיים שלו, עדיין יש בו איזשהו אלמנט הרתעה פסיכולוגי, יכולת לשלוף חולשה בסיסית של הקבוצה שמולו ולהצליח להיכנס לה לראש. משום מה אני משוכנע שזה משהו שהלייקרס עובדים עליו עם אריזה כל השנה - חטיפות חוץ במאני טיים, לעשות כאילו הוא נותן להוציא בקלות ובטיימינג המושלם להתנפל על המסירה. גם על דברים כאלה מוכרעות אליפויות, והזן מאסטר יודע את זה הכי טוב.

עומר דיקמן:

ההמולה התקשורתית סביב פסטיבל חוצות הלברון בצד המזרחי של המפה גורמת לתופעה חסרת תקדים ב-NBA: בפעם הראשונה מזה שנים דומה שהזרקורים כבר אינם מכוונים על מי שהיה עד לא מזמן השחקן המתוקשר ביותר בליגה. נו, ההוא מאל איי. ולא, אני לא מתכוון לסשה וויצ'יץ. הוא, מצידו, מעדיף לשם שינוי לסתום את הפה ולהתרכז בלהנהיג את הקבוצה שלו במאבק האיתנים מול דנבר. בשלושת המשחקים בסדרה עד כה עומד הבחור על לא פחות מ-38 נקודות למשחק, ב-49% מהשדה ו-93% מהעונשין. והחלק הכי חשוב – הוא עושה את זה בשקט. הוא יכול לא לגעת בכדור 5 התקפות ברצף ולתת למשחק לזרום, הוא יכול לתת לגאסול לקחת את הזריקות המכריעות ברבע הרביעי ולדעת שהן ייכנסו, והוא יכול אפילו לשבת קצת על הספסל מדי פעם בלי שהקבוצה שלו תתפורר לחתיכות. היכולת להפוך לשחקן שקולע 40 נקודות במשחק בלי שאף אחד ירגיש היא בעיניי ההוכחה האמיתית לגדולתו של מר קובי בריאנט.

רן קדרון:

קשה להתגבר על בעיות מאצ'-אפים. לקליבלנד היתה את ההגנה הטובה בעונה הרגילה, אלא שאז הגיעה אורלנדו. בשני המשחקים בפלורידה הם ספגו 107.5 נקודות בממוצע, ובבית ניצחו בקושי בזכות קליעות מטורפות של לברון ושריקות מוזרות של השופטים. הקו האחורי של הקאבס לא מסתדר עם הקו האחורי הגבוה של המג'יק, לא בהתקפה ולא בהגנה. רשארד לואיס יוצר בעיית מאצ'-אפ, שמצד שני וארז'או לא יודע לנצל. מייק בראון צריך למצוא פיתרון ומהר, אחרת לברון אמנם יראה את קובי בגמר, אך רק דרך מסך טלוויזיה.

אנדרי בר:

כל החששות שהיו לגבי חוסנה המנטלי של קליבלנד הסתברו כמוצדקים. בעוד שאורלנדו נראית כמו קבוצה עמוקה ומאוזנת, קליבלנד היא יותר מאי-פעם מופע של שחקן אחד. הפער בין לברון (שקולע 41 נק' במעל 50 אחוז מהשדה) לשאר הקבוצה, שלא מסוגלת לקלוע אפילו בחימום שלפני המשחק, הוא כה גדול עד שאפילו שיפוט אוהד במיוחד לא מצליח להציל את המצב. קליבלנד סבלנית פחות, מניעה את הכדור פחות טוב והריווח בהתקפה אינו יעיל כמו בשני הסיבובים הראשונים. עיקר הנזק כתוצאה מכל אלה נגרם לקליעה מאחורי הקשת. הפרשים לא מזכירים במאומה את קבוצת השלשות המצוינת של העונה הרגילה (מקום שני בליגה), זו שקולעת עד עכשיו רק 18 מתוך 60 הזריקות שלה מאחורי קו השלוש. והנתון המטריד באמת הוא שקליבלנד נמצאית במרחק של שלשת הבאזר-ביטר המדהימה של לברון מלהיות בפיגור של 3:0 בסדרה. לא יודע מה אתכם, אני למדתי מכל זה את המשמעות המחודשת של המילה "בלוף".

עומר דיקמן:

הסדרה בין אורלנדו לקליבלנד היא בעיניי האירוע המעניין ביותר של הפלייאוף עד כה. ההתמוטטות המקצועית של הקאבס, נצחון הקבוצה על היחיד, חוסר האונים של מייק בראון – כל אלו ראויים לטור מקצועי ומעמיק משלהם. מסיבה זו אעדיף לנצל את הבמה כדי לדבר על נושא כאוב לא פחות שמאפיין את הסדרה הזו – השיפוט. בכל שנה אני מספיק לשכוח עד כמה מדכאים יכולים להיות השופטים ב-NBA, ואז מגיע הפלייאוף. ב-2006 זה היה וויד מול דאלאס, ב-2007 הפיאסקו של סן אנטוניו ופיניקס, והשנה יש לנו את לברון "חסין השריקות" ג'יימס. בחיי, כבר הרבה זמן לא ראיתי תצוגה כ"כ חד צדדית של שריקות תמוהות שכל תכליתן ועניינן היא לקפח קבוצה אחת ולמנוע ממנה לקלקל את הגמר החגיגי עליו הוחלט במשרדי הליגה לפני חודשיים. הדבר הגיע לשיא במשחק מספר 2, בו רצף של עבירות תוקף הזויות נשרקו לאורלנדו, בעוד שבצד השני משליך מו וויליאמס את הכדור על דוויט כאשר השופט מעדיף לחסוך בבלאי של המשרוקית (בכל זאת, מיתון). השאלה האמיתית שנשארת כאן פתוחה היא האם מדובר בסתם עוד שיפוט גרוע במיוחד, או שמא יד של סטרן במעל, והליגה הפכה ל- WWE באופן סופי.

רן קדרון:

פחות או יותר. המשחק השלישי בסדרה הוא סוג של חצי צעד אחורה מבחינת מלו, כי הקבוצה פתחה פער כשהוא היה על הספסל ברבע השלישי וכניסות עם הראש בקיר וזריקות גרועות קצת הרסו לנאגטס. עם זאת, לכל שחקן יש משחק גרוע – השאלה היא איך מתאוששים ממנו, ומשחק 4 יענה לנו על השאלה. כרמלו צריך לבוא מפוקס, לדעת שלא כל המשחק תלוי בו, להמשיך להילחם בריבאונד ובפוסט ולהתייחס למשחק הקודם כאל גליץ'. אם נראה את זה נוכל לומר שכרמלו החדש הגיע. אם לא – זה עוד יכול לקרות. הבחור עוד צעיר ותסמכו על בילאפס שיעשה כמיטב יכולתו להפוך אותו לשחקן שלם יותר.

אנדרי בר:

בפלייאוף 2009 הופך אנתוני לנגד עיניינו לסופרסטאר אמיתי. בניגוד לפוסט סיזן של שנה שעברה, השנה אנתוני בעיקר רוצה לנצח. זה לא רק כושר הקליעה המצוין (28 נקודות ב-48 אחוז מהשדה וכמעט 40 אחוז מהשלוש) ב-13 משחקי הפלייאוף עד עכשיו, אלא בעיקר הבגרות הנפשית ותרומה משמעותית יותר באספקטים אחרים של המשחק. אנתוני מוסר מצוין (כמו כל דנבר), עושה הגנה (כמעט שתי חטיפות למשחק), קולע בקלאץ' ובעיקר נראה כמו שחקן שלם הרבה יותר מהסקורר המחונן שהתרגלנו לראות. המשחק השלישי הגרוע שלו נגד הלייקרס, שבאופן מצער הגיע בצוותא עם המשחק הלא טוב של צ'ונסי, קילקל מעט את הרושם. אך במידה ומדובר במעידה חד-פעמית, יירשם פלייאוף 2009 כציון דרך משמעותי בקריירה של אנתוני. נקודה בזמן, בה הפך סוף-סוף לווינר אמיתי והתחיל לממש את הפוטנציאל האדיר הטמון בו.

אסף רביץ:

תלוי מי מצפה למה. מלו בהחלט ביצע קפיצת מדרגה משמעותית בפוסט סיזן הזה, הפך לשחקן שניתן לבנות סביבו קונטנדרית כסקורר המרכזי. הוא מסוגל לייצר נקודות בהכי הרבה דרכים בליגה בלי לפגוע בקבוצה שלו, יכול לקחת את הכוכב של היריבה ואפילו לעשות עליו עבודה לא רעה. אבל הוא עדיין רחוק מלהיות המנהיג של קבוצה גדולה. את העבודה הקבוצתית עם שאר שחקני הסגל, וגם עם כרמלו עצמו, עושה צ'ונסי בילאפס. מלו לא מסוגל לחבר סביבו קבוצה כמו לברון או לסחוף שחקנים לרמת האינטנסיביות והמחויבות שלו כמו קובי. מי שמאמין ביכולת שלו להגיע לרמות של השניים האלה יטען שעוד יש המון מקום לשיפור. מי שמוכן להסתפק בסקורר אדיר שזקוק למנהיג או לקבוצה מאוזנת וחזקה לידו, רואה ברגעים אלו את המלו שהוא קיווה לראות.

רן קדרון:

אם הקאבס ינצחו בסדרה (וזה מתברר כ"אם" גדול מאוד), הסל המטורף הזה יכול ללכת יד ביד עם סל ה-0.4 שניות של דרק פישר או רוברט הורי מול סקרמנטו. להציל סדרה במחי שלשה זה לא משהו שהולך ברגל, ואם הקאבס ייקחו אליפות הסל הזה ייזכר כרגע המשמעותי ביותר של פלייאוף 2009. אלא שבמידה והקאבס יודחו בגמר המזרח, אותה שנייה קסומה אולי עדיין תישאר כאחת הקלאסיקות הגדולות, ותמשיך להפתיע כל פעם מחדש, אבל, ממש כמו הסדרה בין בוסטון ושיקגו, הרלוונטיות שלה למהלך ההיסטוריה תתגמד עד מאוד.

אסף רביץ:

ניאלץ לתת לעתיד לעשות את שלו - רק כשהסל הזה יהפוך לחלק מההיסטוריה נוכל למקם אותו בתוכה. עד אז, נתחיל בעתיד הקרוב: אם יסתבר שכל מה שהבאזר ביטר הזה עשה היה למנוע מקליבלנד לעוף בסוויפ, המניות שלו יצנחו. זה לא יעמוד בסטנדרטים של הסלים הגדולים של ג'ורדן בגמרים או שתי השלשות של רוברט הורי שכנראה עשו הבדל בין יש אליפות לאין אליפות. אם קליבלנד לא תעלה, אבל בשנים הבאות לברון ישתלט על הליגה ויספק עוד באזר ביטרים גדולים, הסל הזה בהחלט ייחשב לנקודת מפנה משמעותית בקריירה שלו ובליגה. ואם בסופו של דבר קליבלנד תזכה באליפות, מה שדי ברור שלא היה קורה אם זה לא היה נכנס, נדמה לי שזה יהפוך מיד לפחות לאחד מעשרת הסלים הגדולים בתולדות המשחק.

עומר דיקמן:

בעוד מליוני שנים, כשינחתו חוצנים על פני הכוכב המת ששימש פעם בתור כדור הארץ, ימצאו הם בין ההריסות ספר היסטוריה אשר ירכז את האירועים החשובים ביותר בתולדות האנושות. רשימת הפרקים שלו תיראה כך: 1. בריאת העולם, 2. יציאת מצרים, 3. צליבתו של ישו, 4.המהפכה הצרפתית, 5.השלשה של לברון, 6. בוא המשיח. אל תבינו לא נכון, מדובר בבאזר ביטר סופר דרמטי, כנראה הדרמטי ביותר של הפלייאוף הנוכחי עד כה. אבל זה עדיין כולה סל נצחון במשחק 2 של גמר אזורי. בוודאי לא אירוע בסדר גודל שצריך להופיע בחדשות, כדי שכל מיני אנשים שאני לא אוהב ישתמשו בו כדי לנהל איתי סמול טוק. כשלברון, או כל אחד אחר לצורך העניין יקלע סל כזה במשחק אליפות, דברו איתי. עד אז...