הבא בתור הוא הסוס

הדחיפות בקופות, השוטרים האלימים, הסדרנים החובבנים והסוס שדרך על רגלי בקרית אליעזר הביאו אותי למסקנה: אירופה זה שם

עידן דורנר
19/05/2009

כבר שבועות שמדברים על המשחק הזה. הפעם, הבטיחו כולם, זה יהיה משחק עונה אמיתי. המובילה מול סגניתה. קרב ראש בראש על אליפות המדינה בכדורגל. בתור אוהד של אחת הקבוצות מזה שנים רבות, לא נותרתי אדיש לבילד-אפ שלפני המשחק. אמנם לא "אוהד שרוף", אך מקפיד להגיע למשחקים חשובים.

חגיגות האליפות של אוהדי יונייטד, ברסה ואינטר באירופה, הכל כך קרובה, עשו את שלהן. למרות רמת הכדורגל הירודה, הקהל המקומי ממשיך להגיע בהמוניו למשחקים הקרויים "משחקי עונה" וידעתי שאם אני חפץ בכרטיס, קל וחומר כרטיס למקום טוב ביציע, דרושה היערכות מוקדמת. ביום שהחלה מכירת הכרטיסים גלשתי לאתר החברה המפיצה את הכרטיסים, ובחרתי את היציע הטוב ביותר, במחיר הגבוה ביותר. בכל זאת, משחק אליפות.

תוכנת המחשב המשוכללת אף איפשרה לסמן בדיוק היכן אני רוצה לשבת ביציע. בחרתי לי ולחברי את זוג הכרטיסים הטוב ביותר שיכולתי למצוא. התענוג אילץ אותנו להיפרד מסכום לא מבוטל של 125 שקל לבן אדם. "לא נורא", אמרתי לעצמי, "במשחקים כאלה לא חושבים על הכסף". שלפתי את כרטיס האשראי מבלי לחשוב פעמיים.

במשרד הכרטיסים הבטיחו שאין צורך לנסוע לחיפה כדי לאסוף את הכרטיס, הוא יחכה בקופות ביום המשחק. לא זו בלבד, בחיפה התגאו בשבועות האחרונים בקופה ממוחשבת, זהה לזו הפעילה כבר מזה מספר חודשים בבלומפילד. רק תגיע לעמדה הממוחשבת עם כרטיס האשראי, ובלחיצת כפתור הכרטיס יודפס עבורך במקום. אירופה.

ביום המשחק יצאנו מוקדם לכיוון חיפה. למרות ששילמנו את מיטב כספנו עבור מקומות מסומנים, ההתרגשות מהמעמד שיכנעה אותנו שאין טעם לכסוס ציפורניים בבית, ועדיף פשוט להגיע מוקדם לאיצטדיון ולספוג אווירה. הפקקים בדרך לקרית אליעזר לא פגעו במצב הרוח המרומם, גם לא היעדר חניון מסודר מחוץ לאיצטדיון, או חיפוש חניה במשך 45 דקות באחת השכונות הסמוכות.

עוד בוואלה!

מלא בסיבים תזונתיים וללא כולסטרול: כל מה שלא ידעתם על אגס ישראלי

בשיתוף חברת גליל

חוויה בלתי נשכחת

כשהתקווה לחוויה בלתי נשכחת עוד מקננת בליבנו, שמנו פעמנו לכיוון האיצטדיון. התורים הארוכים שהשתרכו בקופות הרתיעו את ידידי הטוב. "אל תדאג", הבטחתי לו בקול סמכותי, "באצטדיון פועלת קופה ממוחשבת, לא נצטרך להידחף בתור". בירור קצר גילה כי לא רק שהתור לקופה הממוחשבת הוא לא מהיר, אלא אף איטי יותר מהקופת המאויישות.

התור העצום לפנינו, והעובדה שנותרה שעה בלבד לשריקת הפתיחה לא שברו אותנו. "אל תדאג", הבטחתי שוב לחברי הפסימי, "יש לנו מקומות מסומנים". התור הלך והתארך, אבל אנחנו לא התקדמנו לשום מקום. צחנת זיעתם של העומדים והנדחפים בתור החלה להגיע לאפינו. ובאופן בלתי נמנע גופם הדביק החל להיצמד לשלנו. ברגעים מסוג זה כל התעטשות מזכירה לך את שפעת החזירים וכל דחיפה את אסונות הלחץ והדוחק באצטדיוני הכדורגל, כולל כאן בקרית אליעזר, במשחק אליפות אחר. לאחר חצי שעה ללא תזוזה, נפוצה שמועה לפיה המחשבים קרסו. הבנו שאת שריקת הפתיחה כבר לא נשמע ממקומנו ביציע.

במקביל, כוח השיטור במקום הבין באיחור רב שאם לא יתערב, יקרה אסון. למשימה נשלחו פרשים רכובים על סוסים אימתניים. הם רכבו היישר לתוך המון האדם תוך שהם צועקים כאילו היו במערב הפרוע, בניסיון להשתלט על עדר בקר סורר. נציג המשטרה המיוזע הבטיח שברגע שיפחת הלחץ בקופות אנשים נוספים יוכלו להתקדם לקופה. דקות לאחר מכן המחשבים שבו לחיים. ההוראה למי שרצה להתקדם היתה להרכין ראש ולהתקדם מתחת לראשיהם הצמודים ושיניהם הבולטות של שני סוסים שעמדו זה מול זה. כמובן שהתנהגות מופתית בתור לא קידמה אותנו לשום מקום, ומי שדאג לדחוף ולהשתמש במרפקיו נכנס ראשון.

כשהמשחק החל, הגענו כמעט כבר לקופה, שהסתתרה מאחורי סוס. משום מה, בדיוק ברגע זה, הסוס החליט לשנות תנוחה, צעד לאחור והניח את פרסתו האחורית, עם כל כובד משקלו על כף רגלי הימנית. אני לא יודע אם אי פעם דרך עליכם סוס, אבל האמינו לי - זה כואב. כואב מאוד. הטפיחות הנמרצות על אחוריו לא הועילו, רק תחינותיו החוזרות והנשנות של חברי לפרש החסון להואיל בטובו להורות לחיה לזוז.

אירופה כבר אמרנו?

בשעה טובה הגענו לקופה, ולאחר שהכרטיסים היו בידינו, פתחנו בריצת אמוק לעבר שער 2. שם התברר לנו שגם העליה ליציע ממוחשבת. ונחשו מה - גם שם היתה תקלה, וגם הפעם לא היה גיבוי אנושי לתקלה. לאחר המתנה מורטת עצבים, כף רגלי הכואבת דרכה ביציע בדקה ה-17 (!). עלינו במהירות למקומות השמורים שהובטחו לנו, רק כדי לגלות ששני אנשים זרים יושבים במקום.

פניתי לסדרן תוך שאני מנופף בכרטיס עליו שילמתי במיטב כספי: "אחי, אין לי מה לעשות. אף אחד לא יושב במקום שלו". התעקשתי, אך הוא בשלו: "אם אקים אותם, אני אאלץ להקים את היציע כולו". הוא גם ביקש מאיתנו לא לשבת על המדרגות ושלח אותנו לשורה הראשונה, המקום היחידי בו נותרו מושבים פנויים. גם פנייה לשוטר שעמד במקום זיכתה אותנו בנחירת בוז. בלית ברירה, ומתוך רצון שלא להחמיץ את המחצית הראשונה כולה, התיישבנו בשורה הראשונה, שם נאלצנו לצפות במשחק דרך הסורגים של הגדר החוצצת בין היציע למשטח הדשא.

בעודי מסדיר את נשימתי ואוחז בכף רגלי, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת: משחקי ליגת העל בכדורגל בשנת 2009 הם לא מקום לקחת אליו נשים וטף. למעשה, זה לא מקום מומלץ להגיע אליו גם אם אתם בחורים חסונים יוצאי סיירות מובחרות. אולי כדאי שלפני שמתפנים לעסוק כל כך הרבה ברמת הכדורגל במגרשים, ראוי לדאוג קודם לאיכות המתקנים ולרמתם של אנשי הסדר והביטחון.

ואז הגיעה הדקה ה-61. יניב קטן הניף את הרגל ונעץ את הכדור ברשת של אניימה. במעין מזוכיזם לא מובן אמרנו לעצמנו: "הכל היה שווה את זה". השתכנעתי לרכוש כרטיס לגמר הגביע בשבוע הבא. קריסת אתר האינטרנט והטלפונים של החברה המפיצה את הכרטיסים כנראה ימנעו ממני להיות שם. אירופה כבר אמרנו?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully