על תבונה ורגישות

קל לבקר מהצד, לא הוגן לשפוט מבחוץ, ובכל זאת, נדמה שיש משהו צורם בהחלטה של אנדי רם להמשיך את הזוגיות עם מקס מירני על חשבון יוני ארליך, על אף שבן זוגו המקורי, שעמו זכה בתהילת עולם וברוב תאריו, החלים מפציעתו ושב לסבב. נדמה כי בימים ציניים אלה בהם גם בענפים קבוצתיים שמבוססים על הזדהות (כמו כדורגל למשל) ספורטאים מחליפים קבוצות ללא היסוס - הרי שיהיה זה נאיבי לדרוש מספורטאי מקצועי בספורט אינדיבידואלי לשמור על נאמנות; אך מה לעשות שחובבי הספורט הם טיפוסים תמימים ונאיבים, שעדיין מאמינים בערכים שחלפו מהעולם כמו רעות ומסירות, וגם אם הזוגיות בין השניים ידעה ימים יפים יותר, הרי שחברות אמיתית נמדדת בעיקר ברגעים הקשים, הלא כך? נדמה כי דווקא מספורטאי שמגיע מעולם הטניס – ענף אליטיסטי שעדיין מתיימר להחזיק בקודים התנהגותיים נעלים ומכובדים – אפשר לצפות לקצת יותר, וגם אם נתעלם מכך שהפרידה בין השניים פוגעת באינטרסים הלאומיים של נבחרת הדייויס ובהכנותיה לקראת המפגש עם רוסיה, הרי שההחלטה המאכזבת של אנדי (כפי שיקיר האומה מכונה על ידי התקשורת) חושפת בעיקר כי מאחורי החיוך הצבוע והסחבקיות המוגזמת מסתתר ספורטאי די אינטרסנט.

ההחלטה האגואיסטית של אנדי רם בולטת בעיקר על רקע האחווה הקבוצתית והקרבות המופלאים שנערכים בימים אלה בפלייאוף ה-NBA, אלה שמערערים את שלוותם של חובבי המשחק ומזכירים את המראות המוכרים מחודשי מאי קודמים – השקיות השחורות מתחת לעיניים, המבטים הסתומים והפיהוקים הבלתי נשלטים של כל אותם פנאטים שמקדישים את לילותיהם לרגעי השיא של הכדורסל העולמי. מירב המחמאות מגיעות כמובן ליוסטון, שסוחטת עד תום את הלימון הפצוע שלה וכנגד כל הציפיות גוררת את הלייקרס (שמצדיקים את דימויים הראוותני) לסדרה סוחטת ולמשחק שביעי, אבל מבחינת רבים הלוחמת האמיתית של הפלייאוף הנוכחי היא דווקא האלופה הפצועה מבוסטון. מחמם את הלב לזהות כיצד הגאווה והיוקרה של מועדון הפאר הפכה מכורח הנסיבות את קבוצת הגלאקטיקוס של דוק ריברס לגרסה העדכנית של הבד-בויז (ותעיד על כך הדחיפה האגרסיבית של גלן דייויס על אותו נער מגבות אומלל מאורלנדו בחגיגות סל הניצחון), עם קבוצה אפורה שמונהגת על ידי רייג'ון רונדו המוגבל, זה שמתקשה להשחיל ג'אמפ-שוט אבל איכשהו מצליח להעמיד ממוצעים של טריפל דאבל בפלייאוף. אולי זאת סתם הרגשה, ובאמת שקשה לקבוע בנחרצות, אך התחושה כי אילו רייג'ון רונדו היה טניסאי זוגות – הוא לא היה נוטש לאנחות את בן זוגו הפצוע.

ומה נאמר על גלן בייבי דייויס? הכדורסלן העגלגל, שמראהו מזכיר לחמניית המבורגר, זה שפותח בחמישייה רק בעקבות פציעתו של גארנט, מזהה שריי אלן לא פוגע, שפול פירס נעלם לדקות ארוכות מדי, ש-KG מתמקד בטראש-טוק מהספסל, וכמעט בלית ברירה לוקח אחריות וסוחב את חבריו על כתפיו הרחבות ברגעים הכי חשובים של העונה. אין אוהד כדורסל שלא הזדהה עמו השבוע, כשסיפר בהתרגשות איך כל חייו הוא דמיין את עצמו קולע סל ניצחון מכריע, איך בכמעט כל ג'אמפ-שוט שהוא לוקח באימונים הוא מדמה בראשו את השעון מתקתק אחורה. הריצה המרגשת שלו לעבר הספסל של הסלטיקס, עם פנים נרגשות של אדם שזה עתה הגשים את חלומו, הייתה ללא ספק תמונת השבוע, וכזו שאמורה לעורר השראה בכל זאטוט שמנמן שמתאמן לבדו בקליעה לסל במגרש השכונתי.

ליגות הכדורגל באירופה מתכוננות לימי ההכרעה, הליגה הישראלית מתכוננת למשחק העונה, עונת החימר בטניס מתקרבת לשיאה שבפאריס, ובכל זאת – הימים הם ימי כדורסל. זה לא רק ה-NBA והטעימות (הקצרות מדי) שאנחנו מקבלים מתופעת הטבע הקרויה לברון ג'יימס, נדמה כי גם הפיינל פור המקומי מצליח לעורר איזשהו סוג של התרגשות, עם תחושה כי הפעם באמת הכל פתוח. לא נותר אלא להצטער כי ארבע הקבוצות, הדי שוות בכוחן, לא יתמודדו בסדרות של הטוב מחמישה משחקים. המשחק החמישי בין גלבוע/גליל להפועל חולון חשף כיצד הסדרות הללו מוציאות את המיטב מהקבוצות ומהמאמנים, איך הטקטיקות מתפתחות ככל שהסדרות מתקדמות, ובעיקר מהנה לגלות אילו שחקנים יחידי סגולה מצליחים להתעלות על עצמם ברגעי האמת, הרבה אחרי שכל הסודות המקצועיים כבר נחשפו.

ויכול להיות שהחיבה לכדורסל עולה בימים אלה בעיקר על רקע התצוגות המעייפות של הכדורגל המקומי, עם 7.6 אחוז רייטינג למשחקה של האלופה שבדרך מול סכנין, עם שני המשחקים המתישים בחצי גמר גביע המדינה, עם ייאוש מתמשך על רקע הקריסה הכלכלית המסתמנת. ספק אם אלי גוטמן ואלישע לוי חושבים בימים אלו על טובתו של הכדורגל הישראלי (ובצדק רב מבחינתם), אבל יהיה נחמד אם במשחק העונה ביום שני נזכה לראות ניצוצות של כדורגל חיובי, קצת תעוזה וחוצפה וקורטוב של שמחת חיים, במשחק שיכול להפיח חיים בענף השוקע או להוות מסמר נוסף בארון הקבורה שלו. בהצלחה.