איש אחד, קבוצה אחת

מייקל ג'ורדן, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון. צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג, ג'ון סטוקטון. דייויד רובינסון, סקוטי פיפן, קארל מאלון. קלייד דרקלסר, כריסטיאן לייטנר, כריס מאלין. אם אתם חושבים כי מדובר ברשימה אקראית של כמה מהשחקנים הטובים בהיסטוריה אתם צודקים חלקית: היא לא ממש אקראית. זהו, גבירותי ורבותי, הסגל של נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת 1992 בברצלונה. "הדרים טים" המקורית, האמיתית - זו שאחריה היו רק חיקויים, וחיקויים די עלובים, אם להיות ספציפיים.

וזה לא בדיוק שבשנים הבאות ארצות הברית שלחה רק שחקני ספסל לאולימפיאדה, כי אם שהדרים טים ההיא היתה חלום, כן, אבל היא קודם כל היתה קבוצה. ובראש הקבוצה ההיא עמד אחד, צ'אק דיילי, ודאג שאף שחקן לא יהיה גדול יותר מהנבחרת עצמה. זה נגמר, כידוע, במאזן 0:8 באליפות כולה, מדליית זהב, ונצחונות בממוצע של 44 נקודות למשחק. האם האמריקאיים היו מגיעים לאותו הישג ללא צ'אק דיילי? סביר להניח. האם הקונספט הזה, של השלם שתמיד גדול מסך חלקיו - אפילו אם מדובר בחתיכת חלקים - היה תופס כפי שתפס? כנראה שלא.

אמש (שבת), הגיעו חייו המלאים והמספקים של צ'אק דיילי לסיומם, לאחר שהמאמן שהנהיג את אחת הקבוצות הלוחמניות בתולדות הליגה לא מצא את הכוח להילחם יותר במחלת הסרטן, והלך לעולמו בגיל 78.

צ'ארלס ג'רום דיילי נולד בפנסילבניה, שיחק כדורסל בקולג' המקומי, אך ידע שהעתיד שלו נמצא בצד השורק של המשרוקית. אחרי שבע שנות אימון בתיכון, דיילי הפך לעוזר מאמן מכללת דיוק הגדולה. משם, עבר להיות מאמן ראשי בבוסטון קולג', באוניברסיטה חזרה בפנסילבניה, שם העביר שנים נפלאות, וב-1978, בגיל ארבעים ושמונה, קיבל דיילי את הקריאה המיוחלת מהליגה הגדולה. פילדלפיה הציעה לו להיות עוזר מאמן, ואחרי שנתיים כאלה הוא קיבל את ג'וב המאמן הראשי בקליבלנד. אלא שכעבור מספר חודשים פוטר, ועבר להיות פרשן בטלוויזיה.

זה היה זמני, דיילי בוודאי חשב - הרי הייעוד שלו הוא בהחלט לדבר ולהסביר כדורסל, אבל לא לאנשים שיושבים על ספה עם קערת פופקורן, כי אם לכאלה שיושבים על ספסל עם מוטיבציה נמוכה. אחרי שנה בחוץ, וכשכבר היה נדמה כאילו אולי מדובר במאמן קולג'ים קלאסי, כזה שלא באמת מסוגל לבצע את הקפיצה הלא פשוטה בין המכללות ל-NBA, הציעה דטרויט פיסטונס לדיילי לבוא ולאמנה. זה קרה בתחילת עונת 83-84, כשהמועדון היה בסוג של שפל, ועמד על שש עונות רצופות עם מאזן שלילי, ובסך הכל עם שלוש עונות בעלות מאזן חיובי מתוך עשרים וחמש. במשך שמונה העונות שלו בקבוצה, מ-84' עד 92', דיילי סחב את הפיסטונס לפלייאוף פעם אחר פעם. עם תחושת ביטחון מסוימת החל המאמן לבנות, לשייף ולשכלל את שיטות האימון שלו, והפעם גם היה לו מספיק זמן להחיל אותם על השחקנים.

בארבע העונות הראשונות שלו במועדון לא הצליח דיילי להעפיל לגמר הליגה ואז, ב-87'-88', הפיסטונס שלו דילגו מעל בוסטון, אך נכנעו ללייקרס בגמר 4:3, בסדרת גמר שתיזכר כאחת הגדולות בהיסטוריית הליגה. לדיילי, מיותר לציין, זה לא הספיק. הסגנון האגרסיבי והקשוח של שחקניו רק התהדק, ודיילי הרגיש כי הוא קרוב גם לשתות מהבאר – לא רק להגיע אליה, ולראות את אחד השחקנים שלו הולך מכות לצידה. בסגל של הפיסטונס באותם שנים ניתן היה למצוא את אייזאה תומאס, ג'ו דומארס, ויני ג'ונסון, ביל לאמביר, אדריאן דנטלי, דניס רודמן, מארק אגווייר, ריק מהורן, ואחרים. כמה מהשחקנים הקשוחים בהיסטוריה, כולם תחת שרביט אחת. לא לחינם הם כונו ה"בד-בויז", ולא לחינם המאמן שלהם היה דווקא בחור טוב. ייתכן והדיסוננס הזה עשה את ההבדל.

דטרויט שבה לגמר הליגה ב-88'-89', למפגש מחודש עם הלייקרס השנואים. הפעם זה נגמר ב-0:4 חלק ומדהים. צ'אק דיילי עשה את זה. אלא שהוא לא עצר שם. בעונה לאחר מכן הפיסטונס – שעד הגעתו לא השיגו שתי עונות רצופות עם מאזן חיובי – חזרו בפעם השלישית ברציפות לגמר הליגה, והפעם טאטאו את פורטלנד 1:4, בדרך לאליפות שניה ברציפות. יותר מההישג הגדול, שמיתג וביסס את הפיסטונס כקבוצה הטובה בליגה באותן שנים, היא הפכה בו בזמן גם לשנואה ביותר. ולא מדובר פה על שנאת הטוב – אנשים לא שנאו את הבד בויז בגלל שהיו טובים על הפרקט: הם שנאו אותם כי היו רעים, כי נשכו, כי שרטו, וכי הוכיחו שגם קבוצה אפורה לכאורה יכולה לכפר על היעדר כישרון בהשחזת הציפורניים.

"זו ליגה של שחקנים, הם מאפשרים לך לאמן או שלא - וברגע שלא, אתה בדרך החוצה", דיילי יגיד חמש עשרה שנה מאוחר יותר. צריך הרבה אומץ כדי להגיד לשחקנים כמו ויני ג'ונסון, מארק אגווייר וג'ון סאלי לעלות מהספסל, וצריך הרבה יכולת כדי לגרום לזה לעבוד. צ'אק דיילי היה מאמן של שחקנים. באותה מידה, הוא היה יכול לקבל חבורה של גוד-גאייז ולהפוך אותם לקבוצה מוצלחת. הוא תמיד עבד עם החומר שביד, תמיד ידע למצוא את האיזון המושלם בין להתאים את עצמו אליהם, ושהם יתאימו את עצמם אליו.

בקיץ 92' עזב דיילי את דטרויט, והתחיל פרק חדש בחייו: פרק האחרי. הוא קיבל את מושכות הנבחרת האמריקאית, ומה עשה איתה כבר אמרנו בפסקה הראשונה. הוא סיים טורניר אולימפי שלם מבלי לקחת פסק זמן – לא מתוך התנשאות או זלזול, פשוט כי לא היה צריך – ומספר שנים לאחר מכן, הוא ימשיך לציין את אותם שבועות כמרתקים והטובים שידע. "זה היה כאילו הביטלס ואלביס היו מנגנים ביחד. כאילו שמו 12 כוכבי רוק ביחד", הוא אמר על הקבוצה, ועכשיו תדמיינו לכם האם מפיק מוסיקלי כלשהו יכול לקחת את הביטלס, את הסטונס, את אלביס, את דילן, את ג'וני קאש, את קלפטון ואת ג'ניס ג'ופלין ביחד, ולגרום להם להישמע אפילו טוב יותר. דיילי עשה משהו דומה באולימפיאדה, משהו שאף מאמן לא הצליח לעשות מאז – הגם שהיו כאלה שזכו במדליות זהב נוספות. "יבוא יום - ואני לא אומר שזה יגיע בקרוב, אבל מתישהו זה יקרה - כששאר הנבחרות יתחרו איתנו ברמה דומה, והם יסתכלו על הדרים טים כרגע מכונן בהיסטוריה", הוא אמר ימים ספורים אחרי שענד את אותה מדליית זהב על צווארו. מתברר כי צ'אק דיילי לא היה רק מאמן גדול, כי אם גם סוג של נביא.

אחרי האולימפיאדה אימן דיילי במשך שנתיים את ניו ג'רזי, והעביר גם שתי עונות באורלנדו עד שפרש. הוא הספיק לפרשן מאז מספר פעמים, ותמיד נשאר קרוב לכדורסל. ב-1997 תלו בפאלאס של דטרויט את הגופיה עם הספרה 2 – כדי לתת כבוד לשתי האליפויות שהביא דיילי למועדון. הוא פרש מאימון כיחיד בהיסטוריה של הליגה לזכות באליפות NBA ובמדליית זהב אולימפית ואם זה לא מספיק, הוא גם נבחר לאחד מעשרת המאמנים הטובים בהיסטוריית הליגה, ואף נכנס להיכל התהילה.

לפני חודשיים, התגלה אצל דיילי סרטן הלבלב. בכל רחבי ארצות הברית התראיינו שחקני עבר שלו ומאמנים אותם גידל, ודיברו על כמה הוא לוחם גדול. כמה שכאדם הוא היה ציני, ולעתים פסימי – אבל כעת כולם יראו את האופטימיות שבו. ליגת ה-NBA מיהרה להקדיש לו את פלייאוף 2009, כאשר חלק מהמאמנים והשדרים לבשו סיכות CD (ראשי התיבות של דיילי) על בגדיהם. 62 ימים אחרי שהתגלתה, נכנע צ'אק דיילי למחלה הארורה. "החלל שנפער כבר לעולם לא יתמלא", אמר דייויד סטרן. "צ'אק דיילי עשה הרבה יותר מלאמן כדורסל – הוא השפיע באופן חיובי על כל מי שפגש, ועזר לגדל את דור המאמנים הבא". אחד מאותם מאמנים האלה הוא אייזאה תומאס.

הגם שנחשב לאחד המאמנים הגרועים, תומאס היטיב לתאר את אחת התכונות הטובות ביותר של דיילי, ואולי אף זו שאפיינה אותו לכל אורך חייו, וזו שתישאר גם אחרי מותו: "הוא נתן לנו לגדול. נתן לנו חופש לשחק. נתן לנו לעשות טעויות וללמוד מהן". במידה מסוימת, זה היה צ'אק דיילי. הרי הוא תמיד ידע שמדובר קודם כל בליגה של שחקנים – גם אז, גם היום – ולא הרבה מאמנים מסוגלים לוותר על מעט מהאגו שלהם לטובת הקבוצה כולה. צ'אק דיילי היה כזה. בעידן כל כך טכנולוגי, וכשמאמן צריך קודם כל להוכיח שהוא מאמן, כיף להיזכר כי לא מזמן היה פה גם מישהו שידע לפעמים לקחת צעד אחורה – בידיעה ברורה שזה יביא אותו שניים קדימה.