מסעות קופיקו באנגליה

עד לאותו רגע קסום שבו אינייסטה שלח את הכדור לחיבורים, רגעי השיא של השבוע בלונדון התחוללו מחוץ למגרשים, הרחק מהדשא. הצעדה האיטית לעברו של איצטדיון האמירויות, למשל, בעודנו מוקפים ברבבות אוהדי ארסנל מסורים ונלהבים ומהבתים הסמוכים מנופפים לעברנו בדגלים ובצעיפים, הייתה אירוע מרגש לא פחות מכל שער שניתן לדמיין. הנה אנחנו, ארבעה חברים מישראל, שזה עתה נאלצו למשכן את רכבינו כדי לממן את הטיול לזירה הספורטיבית היוקרתית מכולן, מגשימים בשניות אלה את חלום הילדות נושן, ועושים את דרכנו לעבר חצי גמר ליגת האלופות, לארסנל נגד מנצ'סטר יונייטד. האומנם זה קורה? הייתכן?

את פרצופינו הנרגשים עיטר חיוך מטופש ובלתי נשלט, שיערותינו סמרו, עורנו הצטמרר, הלב הלם בחוזקה; הנחיל האנושי שהקיף אותנו שאג בפה מלא קריאות עידוד במה שאמור להיות אנגלית, ואילו אנחנו, ארבעה פרובינציאלים תמימים, התקשינו להצטרף לשירה המעורפלת או להבין את תוכנה, מה שלא מנע מאיתנו לשאוג בהתרגשות ולהיסחף אחר האופוריה. אין ספק שלשני הליטרים של הבירה המקומית שנספגו בכבדינו המנופחים היה חלק מכריע בתחושה המשכרת, אבל גם בלי האלכוהול, בעודנו פוסעים בטרק היפה בעולם, לא היה לנו ספק שברגעים אלה אנחנו במרכזו של הגלובוס, בלב היקום, בשיאה של האנושות. "קאם און ארסנל", שאג לפתע ידידי והניף את אגרופיו לשמיים, "קאם און". צחקנו בקול רם, והמשכנו לצעוד.

המסע לאיצטדיון האמירויות, כמיטב הקלישאה, החל בפאב. ראינו עשרות כמותו בימינו הספורים בלונדון, בטוחני כי קיימים אלפים כמוהו רק באנגליה, ועדיין, מדובר בפאב היפה בעולם. הבנות במקום, כפי שהגדיר זאת אחד מידידיי, יענגו אותך תמורת קצת קטשופ ליד הצ'יפס; הדגים במקום, כפי שהגדיר זאת אותו גאון, שהו הרבה יותר זמן במקרר מאשר במים; ועדיין, מפתיע מעט כיצד ניחוח השתן שמילא את האוויר, בשילוב של רצפה דביקה וצפיפות גברית קלסטרופובית, מצליחים ליצור את השילוב המושלם שממלא את צרכיו הבסיסיים של כל גבר בטרם הוא יוצא למגרש.

ברגע נוסף של קסם, אחרי דקות ארוכות של המתנה, הברמנית – אישה בשנות ה-60 לחייה, עם משקפי סבתא מיושנים ושן שחורה שעומדת להיכנע ולנשור - פנתה אליי בחיוך. ההנחה הייתה שבליל הצלילים וההברות שבקעו מפיה ניסו לשאול אותי אם ברצוני לשתות משהו, ובחוסר אונים טבעי סימנתי לה עם ארבע באצבעותיי, והוספתי: "פור, פור בירס". בשלב הזה החלה הגברת בתצוגת תכלית כל כך מרשימה ומעוררת השראה, שרק הדהרה של רונאלדו בהמשך הערב הצליחה לעמוד בסטנדרטים המרהיבים שלה: סביבה עשרות לקוחות שיכורים שדורשים את מנת האלכוהול שלהם, מסכי הטלוויזיה פולטים צלילים מחרישי אוזניים, שאגותיהם האלימות של האוהדים מרעידות את הקירות, אך עדיין הברמנית המסורה מזגה כל בירה בסבלנות ובאהבה, כאילו אלו הן ארבע הבירות שיקבעו את המשך הקריירה שלה, כאילו זה עתה יצאה מבית ספר למזיגה נכונה, כאילו מדובר בלקוחות החשובים בעולם. ברגעי הזן הללו לא יכולתי שלא להיזכר בכל הברמניות הצעירות והאטרקטיביות מהבארים ברחבי תל אביב, אלו שמגישות בחוסר חשק מופגן בירות חסרות טעם ונטולות גזים אך מועסקות בזכות מחשופיהן השופעים, ולא יכולתי שלא לבוז להן. אין ספק, ידעתי באותם רגעים, הזדקנתי.

אומנם בשיחות שלפני המשחק הסכמנו בינינו כי עדיף שיונייטד תנצח בתקווה שייווצר הגמר הקלאסי בינה לבין ברצלונה, אך השהייה בפאב של ארסנל, יחד עם ההליכה המשכרת לצד האוהדים המקומיים, טרפה את כל הקלפים. ההיגיון נזנח הצדה, הרגש הציף כל חשיבה רציונלית, וברגע אחד נסחפנו והפכנו לתותחנים בנשמה, לגאנרס בכל רמ"ח איברינו. מכאן הדרך לרכישת צעיף (צהוב-כחול!) וכובע צמר הייתה טבעית ובלתי נמנעת, שיכורים ומבולבלים חיפשנו את דרכנו באיצטדיון הענק, ומשום מה בחרנו להיעמד בתור הכי ארוך וצפוף במקום. חיש מהר התברר כי נעמדנו דווקא ביציע של אוהדי יונייטד (שני השוטרים שסחבו אותי מהתור באלימות לא הותירו לי מקום לספק כי אינני נמצא במקום הנכון), וככה את אותו חוק אנגלי, שאוסר על אוהדים מקבוצות שונות לשהות באותו יציע, למדנו על בשרנו. "יו בלאדי וונקר", קרא לעברי אוהד יונייטד עצבני בעודי נגרר מהאזור על ידי השוטרים, וסימן לעברי אצבע משולשת. לא ידעתי אם עליי להרגיש מבוכה או גאווה.

בשלב הזה הבנו שחובה עלינו לנהוג באיפוק ולהשתלב עם הקהל המקומי. הבעת רגשות הייתה אסורה בתכלית. השער השלישי של היונייטד, במלאכת המחשבת מביתו של הקוסם של הפורטוגלי, העמיד אותנו באתגר בלתי עביר. הדבר הכי טבעי, כמובן, היה לקום על רגלינו, למרוט את שערות ראשינו ולהגיב בתדהמה ובמחיאות כפיים סוערות על אותה דהרה מופלאה ועל ביצוע מושלם של התקפה מתפרצת, אבל בנסיבות שנכפו עלינו ביציע אוהדי ארסנל, כל שיכולנו לעשות היה למחוץ זה את ידיו של זה, לסנן בלב כמה ברכות יהודיות מסורתיות ולשמור על ארשת פנים עצובה ומאכזבת. את הנזק באצבעותיי, אגב, אני סוחב עד לרגעים אלה. אוהד היונייטד שמתחתינו, כך התברר, לא הצליח לעמוד באתגר ונכנע להתלהבות. "קאם און רון", צעק אותו אוהד כשידיו מונפות מעלה, אפתי לחלוטין לעובדה שהוא מפונה החוצה על ידי הסדרנים, "הוא דחף לכם אותו במעלה התחת, יו בלאדי ארסנל".

אחת התקריות המעניינות במשחק התרחשה במחצית, עת במקרה נתקלו ארבעת השיכורים במאמן הלאומי דרור קשטן ליד דוכן הנקניקיות. בניגוד לפרצופו חמור הסבר במסיבות העיתונאים בתפקידו הממלכתי, הפעם נראה היה קשטן - בעודו מחזיק בנקניקייה שמנונית ונוטפת קטשופ ובאופן נדיר אינו דבוק לימינו משה סיני – כאחד האדם, כחובב כדורגל מהשורה, כישראלי מנומס ורגוע.

מאחר שפתחנו את השיחה עמו במחמאות ותשבחות והבענו בפניו את הערכתנו המקצועית כלפיו, דרור התרכך מעט וניאות להחליף עמנו כמה מילים. "אז מי אתה אומר שתיקח אליפות אדון קשטן?", שאלנו אותו בנימוס, "הפועל או חיפה?", ובעודו נוגס בלחמניה, מנגב את פיו משאריות החרדל, אמר לנו המאמן באלו המילים: "הבט, בקרוב שתי הקבוצות ייפגשו למשחק ביניהן, ואני מאמין שזה מה שיכריע את המאבק. זה יהיה ה-מאץ' אפ". המומים, שבורים ומאוכזבים מהמעוף הרוחני של מאמננו, חזרנו שפופים ליציעים המפוארים במעלה האצטדיון, מקווים לחזור וליהנות קצת מכדורגל.

נדמה שכבר במהלך המשחק של צ'לסי מול ברצלונה, אחרי שתי טעויות די מביכות, הבין טום הנינג אוברבו שמעמדו כשופט בכיר באופ"א ייפגע לנצח. ברגע אחד של פיכחון הוא החליט לפרוק כל עול, זנח את חובותיו כאיש מקצוע, והתמסר לאהבת הכדורגל שבו. הרי מהם אותם פנדלים מפוקפקים או נגיעות יד גבוליות לעומת הגמול הראוי לאותו בונקר מביש של הידינק מול עשרה שחקני ברצלונה במשחק ביתי? חובבי המשחק, דעו לכם שהשופט הנורבגי – חסיד אומות העולם! - הקריב את הקריירה שלו למענכם, נשכב על הגדר עבור כל אוהדי הסגנון החיובי, ומסר את נפשו למען מטרה נעלה כמו כדורגל אטרקטיבי. ועל כך אנחנו אסירי תודה.