המצעד הבריטי

"אומרים שהוא אדם אנטיליגנטי, נכון? אחד שדובר חמש שפות. ובכן, יש לי בקבוצה ילד בן 15 מחוף השנהב שדובר אף הוא חמש שפות!" (אלכס פרגוסון על ארסן ונגר, 1996)

חצי גמר ליגת האלופות, הערב בו ארסנל תארח את מנצ'סטר יונייטד (21:45, ספורט 5+), מפגיש את שתי הקבוצות המצליחות ביותר בכדורגל האנגלי בשני העשורים האחרונים. ונגר הגיע לפרמיירליג ב-1996, והצית בה רוח חדשה שסחפה אחריה גם את פרגוסון ושחקניו. התנהלותו של הצרפתי הצונן החיבור וחיבורו עם השיק הלונדוני, יחד עם ההצלחה שהביא לארסנל, ניערו את פרגי והחדירו אש ותשוקה רבה יותר באדומים מאולד טראפורד. התוצאה: יריבות אדירה בין שני מועדונים ענקיים, המתובלת בתיאבון בריא להצלחות, כדורגל משובח ושובה עין ותיעוב הדדי בין שני המאמנים, שרק הוסיף עניין ומתח, והפך את המפגשים ליצריים מתמיד.

אולם בשנים האחרונות אנגליה שולטת באירופה, ולא יהיה זה מופרך להמר על גמר כל-אנגלי זו שנה שנייה ברציפות. יחסי הכוחות בצמרת הפרמיירליג הפכו לגורם הדומיננטי ביבשת, השתנו, וצ'לסי הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי, והחלה לייצר יריבויות משלה. ה-4:4 ברבע גמר ליגת האלופות בין הכחולים לליברפול עדיין מהדהד בזיכרוננו, והמפגשים הקבועים במסגרת זו בין רפא בניטז לחבר'ה מסטמפורד ברידג' יצרו סוג חדש של יריבות. צ'לסי פיתחה יריבות גם עם מנצ'סטר יונייטד, כשהעימותים בין רפא בניטז לפרגוסון מזכירים את אלה של הסקוטי עם ונגר.

נוסף על כך, חצי הגמר הקודם בין מנצ'סטר יונייטד לארסנל העניק הרגשה מעט שונה. לא רק התחושה כי מדובר בעימות שהנו לא ממש שווה כוחות, אלא שמשהו נעלם שם. משהו אחר. כאילו האש דעכה במקצת בשנים האחרונות, בהן צ'לסי סימנה עצמה ככוח העולה באי הבריטי, והרגשות המרים שחשו ונגר ופרגוסון זה כלפי זה קהו עם הזמן, הגיל והמרחק בטבלה. האומנם מפגש בין מנצ'סטר יונייטד לארסנל הוא היריבות הכי גדולה בכדורגל האנגלי, או שמא יש לעליית הכוחות החדשים או המסורת רבת השנים משקל גדול יותר?

די ברור שאם הרשימה הזו הייתה נכתבת לפני 20 שנה, העימות הזה היה מדורג גבוה יותר. השנים לא עשו טוב לדרבי של עיר הביטלס, ואם בשנות ה-80 שתי הקבוצות נאבקו ראש בראש על כל התארים, הרי שכיום מדובר במפגש יוקרתי ומלא תשוקה, אך מנומס יותר ובעיקר נטול יצר תחרותיות - היצר שמניע את הכול.

הרבה דברים תרמו לכך: חוסר יכולת של הקבוצות לשחזר את הצלחתן המקומית, הקמת הפרמיירליג וכניסת הכסף הגדול (שפגעו בעיקר, כמה אירוני, במיליונרים מגודיסון פארק), וכמובן עלייתן של מנצ'סטר יונייטד, ארסנל וצ'לסי, שידעו להתנהל נכון במציאות החדשה שנוצרה באנגליה, בה שחקנים ומאמנים זרים מכתיבים את הקצב ומספקים את ההצלחה.

אבל כיאה לשתיים מהקבוצות הוותיקות והמעוטרות באנגליה, שרק קילומטר אחד מפריד בין מגרשיהן והן ניפקו עשרות רגעים גדולים ומחוות הדדיות מרגשות לאורך השנים (לדוגמה: המחאה המשותפת נגד "הסאן" ואחוות האוהדים בגמר הגביע של 1989, מיד אחרי אסון הילסבורו) שבגינן זכה הדרבי הזה לכינוי Friendly Derby, לדרבי של המרסיסייז יש מקום של כבוד בכדורגל האנגלי. דעיכתה של אברטון והצלחתה של ליברפול בזירה האירופית בלבד, הפכו את הקרב על המרסיסייז לפחות מרגש מבעבר.

כשהאליפות האחרונה נרשמה ב-1961 והגביע האחרון ב-1991, אפשר לומר שטוטנהאם כלל לא מהווה בשני העשורים האחרונים משקל נגד לארסנל, שברשותה 13 אליפויות ו-10 גביעים. אבל המסורת חשובה באנגליה, ולמרות עליית קרנה של צ'לסי בשנים האחרונות, העיר לונדון עדיין מתרגשת מהמפגש בין השתיים, ואם לונדון מתרגשת, כך גם שאר אנגליה. צ'לסי היא שכונה נובורישית נחמדה במערב העיר, ולכן היא לעולם לא תעורר את אותן אמוציות בקרב אוהדי שתי הקבוצות, החיים בשכנות בצפון לונדון ונדחקים יחדיו בתחתית בדרכם לעמל יומם.

זה התחיל ב-1913 כשארסנל עברה לשכונת הייבורי והשנים הפכו את היריבות למרה. לאחר משחק אלים במיוחד בין הקבוצות נמתחה עליהן בספטמבר 1922 ביקורת קשה, וההתאחדות האנגלית אף איימה כי המשחקים הבאים ביניהן ייערכו ללא קהל. לאחר מלחמת העולם השנייה חלה הפוגה כשטוטנהאם אפשרה לארסנל לשחק בווייט הארט ליין, לאחר שהייבורי הופצץ, אבל זה היה זמני. מאז 1950 השתיים נפגשות מדי עונה (למעט 1977/78), והשנאה לא עומעמה. אוהדי טוטנהאם עד היום זוכרים בכאב איך ארסנל חגגה אליפויות ב-1971 ו-2004 על אדמתם הביתית, והתותחנים לא שכחו איך התרנגולים ניפצו להם את חלום הדאבל ב-1991 עם 1:3 גדול בחצי גמר הגביע, וביישו את פניהם ברבים עם 1:5 בלתי נשכח בחצי גמר גביע הליגה של עונת 2007/08.

אם יש מישהו שיודע טוב מכולם כמה עזה השנאה זהו הבלם סול קמפבל. אחרי שהצהיר בפני אוהדי טוטנהאם כי לעולם לא ישחק בארסנל, הוא הפך לתותחן ב-2001 והפך באותו רגע למוקצה. אוהדי הוטספר כינו אותו "יהודה איש קריות", כיאה לבוגד, וכל ביקור שלו בווייט הארט ליין הפך לסיוט, כשלאורך המשחק הוא זוכה לשמוע שירי נאצה קשים. השירים, נגועים בהומופוביות וגזענות, הובילו להרחקתם של ארבעה מאוהדי טוטנהאם ממגרשי אנגליה ו-ווילס למשך שלוש שנים.

גם אוהדי ארסנל לא טמנו ידיהם בצלחת, והגו את החג הפרטי שלהם, "St Totteringham's Day", שמשמעותו – היום בשנה בו ארסנל הבטיחה כי תסיים לפני טוטנהאם בטבלה. מי אמר שלונדון אפורה?

16 קילומטר ותהום של שנאה מפרידים בין שתי הערים, שהפכו את צפון-מזרח אנגליה לאזור בו הכדורגל מגדיר את זהותך כאדם. עוד בזמן מלחמת האזרחים האנגלית (1642 - 1651) התגלעו חיכוכים בין הערים כשניוקאסל תמכה במלוכה ואילו סנדרלנד בפרלמנט, וזה נמשך בזמן השלטון הרפובליקני במאה ה-17.

המהפכה התעשייתית העמיקה את התחרות בין הערים, ורק טבעי שהכדורגל ישקף ויעצים את התיעוב ההדדי. מפגש הליגה הראשון ביניהן התקיים ב-1898 (2:3 לניוקאסל), וב-1901 נדחסו 70 אלף אוהדי ניקאסל במגרשם, שהכיל רק 30 אלף מקומות ישיבה, כדי לחזות במפגש. לאורך השנים השתיים הכו זו בזו ללא רחם (ה-1:4 לניוקאסל בשנים 1979 ו-2006 עמעם מעט את זכר ה-1:9 ההיסטורי שסנדרלנד הנחילה למגפייז ב-1908).

בעונת 1996/97 נפגשו השתיים לראשונה מאז נוסדה הפרמיירליג (1992), ועל נהר הטיין הורגשה המתיחות. הוצע למנוע את הגעתם של אוהדי ניוקאסל לאיצטדיון רוקר פארק, וברגע האחרון סנדרלנד הגיעה להסכם עם המשטרה על הכנסתם של אלף מאוהדי האורחים למשחק. בינתיים ניוקאסל הקימה מסכים לשידור ציבורי של המשחק, ודחתה את ההצעה. האוהדים התרעמו כי רצו לעודד את קבוצתם, ומנכ"ל המועדון פרדי פלצ'ר האשים את סנדרלנד. ניוקאסל מנעה את הגעת אוהדי סנדרלנד למשחק בסנט ג'יימס פארק, וכל ההתנהלות הזו גרמה לאוהדי שתי הקבוצות לחבור יחדיו, בפעם הראשונה, ולהקים ארגון שיבטיח את ספורטיביות המפגשים.

תושבי מחוז טיין אנד וויר שפשפו את העיניים בתדהמה, והבינו גם הם ששלום עושים עם אויבים. העבודה שמדובר במפגש בין שתי קבוצות שאינן אימפריות, וממוקמות בפינת הממלכה, עוטפת אותו בניחוח מקומי משהו (מי הזכיר את הדרבי הפתח תקוואי?), ולכן הוא גבוה ברשימה, אבל לא הכי גבוה.

כואב הלב על התרסקותה של לידס המפוארת, שלולא נעלמה ממפת הכדורגל (כיום בליגה השלישית באנגליה), היתה מספקת לנו עוד הרבה רגעים מרגשים במפגשיה עם השדים האדומים, ומשמרת את היריבות הזו כאחת המסעירות והגדולות ביותר בכדורגל הבריטי. במאה ה-15 אנגליה נקלעה למלחמה אלימה ועקובת דם בין בית לנקסטר, שסמלו היה השושנה האדומה, לבין בית יורק, שסמלו היה השושנה הלבנה, ועכשיו אתם מבינים את מקור צבע החולצות של שתי הקבוצות, והשנאה העצומה בין הערים. מבין כל היריבויות ברשימה, זו העתיקה והאלימה ביותר.

הן נפגשו לראשונה בינואר 1923, ומאז לא הרפו אחת מהשנייה עד להתפוררות לידס. כשהשתיים נפגשו בעונת 1964/65 בחצי גמר הגביע, שחקני שתי הקבוצות תוארו כ"חבורת כלבים הנאבקת על עצם", ונסיקתה של לידס לצמרת הכדורגל האנגלי בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, רק הוסיפה שמן למדורה. אוהדי לידס נודעו כאלימים באנגליה, וכש"הצבא האדום" - החוליגנים של מנצ'סטר יונייטד - התארח באלנד רואד, ראשי המשטרה נתקפו בכאב ראש נוראי, ורופאי בתי החולים ידעו שמשמרת הערב תהיה מאתגרת.

שנות ה-80 הביאו להפוגה מסוימת, אך שנות ה-90 ותחילת המילניום הנוכחי החזירו את הלהט. ההיסטוריה שרתה על אולד טראפורד ואלנד רואד, השחקנים היו גלאדיאטורים הנלחמים על כבוד בית לנקסטר או יורק, ודי אם ניזכר בעימותים הפיזיים בין רוי קין לאלפי האלנד, איאן הארט לפביאן בארטז ורובי קין לדייויד בקהאם. הגדולה של היריבות הזו היא שמעבר לפיזיות ולהיסטוריה, היא גם סיפקה כדורגל נהדר ששוחק על ידי שחקנים גדולים. יש בלידס כמה אנשים שעד היום בוכים על מעברו של אריק קאנטונה לאולד טראפורד, מעבר ששינה את גורלם של שני המועדונים; יש במנצ'סטר כמה אנשים שעד היום מצקצקים בלשונם ואומרים "צ'לסי זה נחמד, אבל לאן נעלמת לנו לידס, לאן נעלמת".

מוריניו מתעמת עם פרגוסון? צ'לסי מאיימת על התואר? עם כל הכבוד, מישהו כבר המציא את זה קודם. מאז היווסדות הפרמיירליג ב-1992 זו היריבות הספורטיבית הגדולה ביותר. לא תמצאו פה משקעים היסטורים או אלימות בין אוהדים, אבל כשהקבוצה המעוטרת של לונדון והאימפריה ממנצ'סטר מחזיקות יחדיו 22 תארים משותפים ב-15 שנה האחרונות, ברור שנקבל ניצוצות.

מדובר בשתי קבוצות בעלות פילוסופיה דומה, ולמרות הבדלי האופי בין שני המאמנים, הן מספקות כדורגל שמחויב להתקפה, מושתת על שילוב של כישרון צעיר וניסיון של ותיקים, ובעיקר - לוקחות תארים. התחרותיות בין השחקנים והמאמנים הפכה את המפגשים ביניהן לנפיצים. זה החל עוד לפני שוונגר הופיע, וכבר ב-1990 נזרעו הזרעים בהתקוטטות בין שחקני שתי הקבוצות, לאחר שנייג'ל ווינטרבורן תיקל בחריפות את דניס ארווין מיונייטד.

זה המשיך ב-1997 עם שער ניצחון דרמטי של דייויד פלאט לזכות ארסנל, שגרם בסוף המשחק למהומה ביציעים וזריקת מטבעות כלפי פיטר שמייכל ונייג'ל ווינטרבורן (שוב הוא?). בסוף אותה עונה ארסנל מחקה את יתרון 12 הנקודות של מנצ'סטר, וזכתה בדאבל שהפך את מעיו של פרגוסון. ב-2003 ראו את גודל היריבות כששחקני ארסנל לעגו לרוד ואן ניסטלרוי אחרי שהחטיא פנדל שסחט במרמה, ובפברואר 2005 השופט גרהאם פול כבר נאלץ להפריד בין רוי קין לפטריק ויירה עוד במנהרת השחקנים.

הדלק ליריבות נשפך מהקווים. אחרי שזכה בדאבל ב-2002, ונגר הקניט את פרגוסון המריר ואמר ש"כל אחד חושב שיש לו בבית את האישה הכי יפה". בינואר 2005 פרגוסון טען ש"ונגר העביר ביקורת על שחקניי במנהרת השחקנים וקרא להם רמאים, כשאמרתי לו לעזוב אותם הוא רץ לעברי ובידיים מונפות צעק 'מה אתה יכול לעשות בנוגע לזה", ונגר לעג לביקורת של פרגוסון כלפיו וב-2007 אף אמר לסקוטי "אני מוכן לקחת על עצמי את כל הבעיות של הכדורגל האנגלי, אם כך פרגוסון רוצה".

כששני אנשי מקצוע מעולים, אנשים נשואי פנים, מתנהגים כמו ילדים בקטטת רחוב, אנו יודעים שיש לנו משהו אמיתי בידיים. זה טרי, עכשווי, עדיין רלבנטי, אבל נעדר עומק היסטורי אמיתי, ולכן יש מפגש גדול ממנו.

ה-משחק. כששתי הקבוצות המעוטרות ביותר בכדורגל האנגלי נפגשות, זו הקלאסיקה הגדולה והיוקרתית ביותר. הכבוד מונח על הכף, שר ההיסטוריה מביט ממעל והמיתוסים על הגב רק גורמים לרוץ יותר מהר ולתקל ביתר חריפות. מדובר בקרב בין שתי ערים שכנות, שבמשך שנים היו תעשייתיות ואפורות, כשרק הכדורגל מאיר את יומם של פועלי החרושת והמספנות, ויוצר איבה בין הסקאוסרס (כינויים של אוהדי ליברפול, על שם תבשיל הבשר האופייני לעיר) למנק'ס.

השיר האהוב על יושבי האולד טראפורד הוא זה המושר כלפי אוהדי ליברפול, כשאלה על סף הפסד: "הוא סקאוסר קטן ועני, עם פנים מלוכלכות. הוא גורם לי לבחילה, אכה אותו בלבנה, ואז לא אשמע אותו יותר שר". וסליחה עם קוראינו רכי הלב.

למרות שאין בדיוק חפיפה בין השנים הגדולות של כל מועדון (מנצ'סטר הבריקה בשנות ה-50 וה-60, ליברפול זהרה בשנות ה-70 וה-80 ומנצ'סטר חזרה לשלוט משנות ה-90 ואילך), זה לא מנע משתי הקבוצות לספק משחקים בלתי נשכחים (ה-1:4 האחרון של ליברפול על יונייטד הוא עוד חוליה בשרשרת), יריבויות אישיות ומתח בין האוהדים. בניגוד לקבוצות שצצות ונעלמות, כוחות חדשים שעולים ומתפוגגים, ליברפול ומנצ'סטר יונייטד תמיד שם לאורך רוב השנים.

בעשור האחרון היריבות הוחרפה משום שיונייטד רחוקה מרחק אליפות אחת מהשוואת שיא 18 האליפויות של ליברפול, ואם היא תזכה השנה בליגת האלופות בפעם השנייה ברציפות, היא תחסר רק אחת מלהשתוות לאדומים גם בזירה היוקרתית מכל. למנצ'סטר יש 56 תארים בכל המסגרות, לליברפול 59 וכששני הענקים נפגשים, הקרב ביניהם הוא הרועש, הדרמטי והמפעים מכל.