גליון הארכה

אוקיי, אז בוסטון ניצחה 99:109 במשחק השביעי ועלתה ליתרון 3:4. המשחק השמיני לא ייערך בשיקגו בעוד יומיים, מפאת החוק השולי הקובע שסדרה נגמרת לאחר שבעה משחקים. אבל בחייאת, אין דרך להתעלם מהחוק הזה באופן חד פעמי? לתת לשתיים להמשיך לשחק כל יומיים עד סוף הפלייאוף ולראות מה יקרה? הרי גם ככה בוסטון לא תיקח אליפות, הניצחון על שיקגו הוא האליפות שלה השנה: חבורת שחקנים שהשאירה את הנשמה שלה על הפרקט רק כי אלופה גאה לא עפה בסיבוב ראשון. זאת הייתה סדרה מדהימה עם כדורסל נוראי ומבריק, שחקנים שנעו בין בלתי עצירים לבלתי אפשריים, כמויות לא הגיוניות של שיאים שנשברו, כמויות לא הגיוניות של מהלכי קלאץ', החלפות מומנטום, רגעים בלתי נשכחים שכבר קשה לזכור בגלל הכמות.

היא תיזכר כסדרת ההארכות, הסדרה הארוכה ביותר אי פעם ואחת המותחות והשקולות שנראו. האם זאת סדרת הסיבוב הראשון הגדולה ביותר אי פעם? בהרבה מאוד מובנים, כן. אלא שבשורה התחתונה, חסר משהו מהותי. התחושה שהסדרה הזאת התנתקה מהפלייאוף, הפכה לעולם פנימי עם חוקים משלו, היא גם הסיבה שקשה להתייחס אליה כסדרה עם השפעה מכריעה על המשך הפוסט סיזן. בוסטון בלי קווין גארנט היא לא קבוצה שמסוגלת לקחת אליפות, שיקגו בוודאי שאינה בשלה לכך, לכן בתמונה הגדולה החשיבות של הסדרה הזאת קטנה מתחושת החשיבות שליוו סנסציות סיבוב ראשון גדולות מהעבר, כמו הניצחון של דנבר על סיאטל ב-94' ובעיקר הנצחון של גולדן סטייט על דאלאס לפני שנתיים.

בשני המקרים האלה חבורה לוחמת הגיעה משום מקום והדיחה קונטנדרית בכירה, הפעם חבורה לוחמת הגיעה משום מקום ונתנה פייט אדיר לאלופה פצועה. ועדיין, בפלייאוף בו עושה רושם שכולם מעבירים זמן עד הגמר, אי אפשר שלא להכיר תודה לנפשות הפועלות בסדרה הזאת, שהזכירו לנו כמה נפלא יכול להיות הכדורסל בפרט והספורט בכלל. היריבות הספורטיבית שנוצרה בשבועיים האלה בין שני המועדונים נהייתה כל כך חזקה, שאני משוכנע שדיוויד סטרן כבר הזמין להן מפגש בכריסמס של שנה הבאה. ואלה הנפשות הפועלות שמגיע להן הכבוד:

המרוויח הגדול של הסדרה. השחקן שרוב הזמן היה הטוב בבוסטון, ולרגעים ארוכים השאיר אותנו פעורי פה. ירידה בשני המשחקים האחרונים מנעה ממנו הישג מטורף של ממוצע טריפל דאבל בסדרה של שבעה משחקים (כן, אני יודע, ההארכות ניפחו מספרים וכל זה), אבל גם ככה הוא סיפק שורה בלתי אפשרית: 19.4 נקודות, 9.3 ריבאונדים, 11.6 אסיסטים ורק 2.1 איבודים, 2.7 חטיפות. אמנם מהלך הקלאץ' הגדול ביותר שלו בסדרה היה בומבה לפנים של בראד מילר, אבל אפילו זה הראה על המחויבות אותה. זמן נהדר להארכת חוזה.

היריבות שלו עם רונדו יכולה להפוך לאחת הגדולות של השנים הקרובות. במשחק הראשון הוא נתן הצגה בלתי נשכחת, מאז היו לו ימים טובים יותר ופחות ואת הסדרה הוא סיים עם 19.7 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 6.1 אסיסטים ו-5 איבודים למשחק. במשחק הראשון הלך לקו 12 פעמים, בכל השאר ביחד עוד 13. ההגנה וקבלת ההחלטות זקוקות לשיפור שאין ספק שיגיע. מזמן לא ראינו רוקי שנזרק למים העמוקים ומתפקד כמו שתפקד באופן כל כך מיידי. השאלה הגדולה לגבי רוז, ולמעשה גם לגבי רונדו, היא מי מהם יעשה מעשה טוני פארקר, ויחזור אחרי קיץ אחד עם קליעה אמינה מבחוץ. כרגע זו נקודת התורפה המרכזית של שניהם, ומי מהם שיעשה את הקפיצה המדוברת יוכל להפוך לפוינט גארד בקליבר של כריס פול. הפוטנציאל הרי קיים.

התחיל עם משחק וחצי של כלום, ואז התפוצץ. אלן סוגר סדרה ענקית שמוכיחה שוב את האופי הענק שלו. הוא אחראי על משהו כמו 40 אחוז ממהלכי הקלאץ' בסדרה, רובם במשחק השישי, בו תפר 51 נקודות. אמנם פרט ללצלוף הוא לא עשה הרבה, אבל כשמדובר ב-23.4 נקודות עם 3.9 שלשות למשחק ב-46.6 אחוזים, סביר שאף אחד לא מתלונן.

גם בצד השני היה צלף ושחקן קלאץ'. הכינוי שעלה לי לראש עבורו במהלך הסדרה הוא "האתאיסט" - לבן אדם פשוט אין אלוהים, הוא מסוגל לקחת כל זריקה בכל מצב ומדי פעם הן גם נכנסות, כולל במאני של המאני טיים. הבעיה היא שרוב הזמן הן לא: את שלושת המשחקים האחרונים גורדון סיים עם 29.3 אחוזים מהשדה, מה שלא הפריע לו לקחת בהם 58 זריקות. חלק מהפעמים לא היתה לו ברירה, בחלק אחר כן. כך או כך, גורדון עשה לעצמו יופי של שם לקראת שוק השחקנים החופשיים בקיץ.

ה-MVP של הגמר בשנה שעברה הוא מהמאכזבים הבולטים של הסדרה. יכול להיות שהוא לא כשיר לחלוטין וזה פגע בו, זה התירוץ היחיד שיתקבל על הדעת לכך שהוא לא השתלט על הסדרה הזאת בשלב מסוים ודאג לשלוח את הילדים באדום הביתה כבר לפני משחק או שניים. הוא היה רק השחקן השלישי בחשיבותו בבוסטון וסיים עם 23.1 נקודות ב-42.8 אחוזים מהשדה ורק עם 14 אסיסטים בסדרה כולה. שיקגו הרשתה לעצמה לעבור להרכבים נמוכים לא מעט בגלל שפירס לא ניצל את יתרון הפיזיות שלו. יכולת הקלאץ' שלו ניצחה את המשחק החמישי, אבל הוא רשם גם החטאת עונשין קריטית בראשון ואיבוד מכריע במיוחד בשישי. PP יהיה חייב לשחק טוב יותר אם הסלטיקס רוצים לעבור גם את אורלנדו.

הגיע בטרייד מסקרנטו בצוותא עם בראד מילר, וככל הנראה מדובר בשחקן שאחראי יותר מכל על המהפך שעבר על הבולס העונה. נתן הצגה גדולה במשחק השישי עם 35 נקודות ועשה עבודת קודש על פירס למרות נחיתות פיזית, אבל בסך הכל הזכיר לנו שתפקיד מפתח בסדרה בסדר גודל כזה זה עדיין קצת גדול עליו. ברוב המשחקים לא פגע, נעלם לדקות ארוכות וסיים את הסדרה עם 40 אחוזים מהשדה. ועדיין, הצליח להשכיח את החסרון של לואל דנג. לא ברור על מי מהם זה אומר משהו.

ההפתעה השקטה. הסנטר הצעיר של בוסטון הולך ומשתפר בשני צידי המגרש השנה ונתן סדרה ענקית. הוא סיים עם 13.3 נקודות ב-63 אחוזים מהשדה, 11.6 ריבאונדים ו-3 גגות למשחק. היחיד שניצל באמת את היתרון הפיזי שלו, הצליח לספק הרתעה בצבע לבד ולמד נפלא את החדירות של הגארדים של הבולס, בעיקר של רוז, כדי להפוך את הצבע של בוסטון למקום שקשה מאוד לעשות בו נקודות. כל זה למרות, וככל הנראה לאור החסרון של קווין גארנט.

ההפתעה הרועשת. תקראו לו ילדה היפראקטיבית בת ארבע עם זקן (או פשוט: נועה), תקראו לו ורז'או על ספידים, תאהבו אותו, תשנאו אותו - הוא יעשה את שלו. פצצת האנרגיה של הבולס עשה בסדרה הזאת בדיוק מה שעשה במכללות: המון דברים קטנים וחשובים. הוא סיים עם 10.1 נקודות, 13.1 ריבאונדים ושני גגות למשחק, והוסיף עשרות פרצופים משונים ומהלכי מומנטום. התזזיתיות שלו יושבת בול על שיטת האין שיטה של ויני דל נגרו, והיכולת שלו פתאום לבוא לחסום לשחקן עם הכדור ולייצר בלגאנים היא מהות הגישה המבלגנת הזאת. הגיע לו מהלך שרשום על שמו, והוא הרוויח אותו עם החטיפה מפירס, הדאנק והפאול בסוף ההארכה השלישית של המשחק השישי - אולי המהלך הגדול ביותר, וזה שייזכר מהסדרה הנהדרת הזו.

בזמן שטיירוס תומאס הופיע רק להארכה הראשונה ומאז נעלמו עקבותיו, מילר הוותיק הפך לאחד השחקנים היותר חשובים של הבייבי בולס. פחות שמנו לב אליו עד אותו רגע אומלל במשחק החמישי, בו חטף בומבה מרונדו ונאלץ לזרוק שתי זריקות עונשין מכריעות כשהוא רואה כוכבים. במשחק השישי חיכינו לנקמה כואבת לפוינט גארד החוצפן, אבל הוא העדיף לנקום בעזרת הצגה ענקית של 23 נקודות ב-8 מ-9 מהשדה, כולל הנקודות שהחזירו את הבולס למשחק בזמן החוקי וקליעות עונשין מכריעות בהארכות. במשחק השביעי הוא גם השיג את הנקמה הסטנדרטית.

המתקמבק של הסדרה. אחרי שני משחקים רגועים, התעורר והפך לפקטור מאוד חשוב אצל השוורים, מספיק חשוב שדל נגרו השאיר אותו על המגרש יחד עם רוז וגורדון לדקות ארוכות מאוד. סיים את הסדרה כמחליף הטוב ביותר עם 12.6 נקודות כולל 1.9 שלשות ב-43.3 אחוזים ו-1.7 חטיפות. אחרי שנתיים של חוסר רלוונטיות, היינריך החליט להזכיר לנו שלא מזמן הוא היה פוינט גארד איכותי בהתהוות. עדיין לא מאוחר מדי להמשיך כך.

עם כל הכבוד לריברס, נראה כמו האיש המשמעותי על הספסל של הסלטיקס. רוחו שרתה על השחקנים גם כשהוא לבוש בחליפה שנראית כל כך חסרת הקשר שבא לבכות. לא הפסיק לעודד, לדרבן ולעשות פרצופים. מנהיג אמיתי. לא בטוח שבוסטון היתה יוצאת מהסדרה הזאת בשלום כשהוא ביציע.

מבין שני המאמנים, דווקא האלמוני של הבולס היה זה שדיברו עליו יותר, ולאו דווקא בהקשרים חיוביים. לאורך כל העונה הוא זכה לביקורת על מחסור בסגנון ונראה כמו סתם אחד ששתלו על הקווים כי צריך מישהו שיעמוד שם. אבל הסיפור מורכב יותר: דל נגרו הכתיב לדוק ריברס את סגנון המשחק, כפה עליו הרכבים נמוכים, למד את רונדו ודי נטרל את פירס. כמובן, זה היה רחוק מאוד ממושלם - ניהול המשחק שלו היה בינוני במקרה הטוב, במאני טיים ההתקפה היתה שבלונית והתבססה לחלוטין על הקריזות של בן גורדון, ודל נגרו לא השתמש בטיים-אאוטים כשהיה צריך ולא הביא דאבל-טימים בקלאץ' על אלן ופירס. זו לא היתה סדרה בה שני המאמנים יכולים להתגאות, אבל דל נגרו הרוקי עוד עשוי להתברר כטוב יותר מבין השניים.

אין לי מושג איך אתם ראיתם את הסדרה הזאת, אני קיבלתי ליווי צמוד מההוא עם המשקפיים – המומחה, ככל הנראה - וחבר שלו, זה עם הטיקים. כל טיים-אאוט הם הופיעו לאותה שיחה קלילה, עד שבסופו של דבר נקשרתי, צחקתי מהבדיחות, חיפשתי את המתח המיני וניסיתי להחליט מי מהם זה עופר שלח ומי שימי ריגר. בסופו של דבר הבנתי כי יש כמה הבדלים מהותיים בין שני הצמדים, אך העיקרי שבהם הוא די פשוט: הסינים משדרים NBA. החבר'ה שלנו לא.