ווינרים, לא פאשיסטים

אחד מהסיפורים המיוחדים ביותר של פיל בול, שקיבע לעד את אהבתי לכדורגל הספרדי, היה על נסיעה ארוכה חזרה לביתו שבחבל הבאסקים לפני כעשור. העיתונאי האנגלי נסע בחברת שני עמיתים באסקים, והשלושה, לא מודעים לתוצאות מחזור הכדורגל האחרון, עצרו בתחנת דלק צפונית למדריד, שם נכנסו לבית קפה. עותק של "אס" הזועק verguenza! ("בושה!") צד את תשומת ליבם וגילה להם כי ריאל הושפלה בבית בתוצאה 5:1 על ידי סראגוסה.

לפני שיכלו לעבור ולראות מה התרחש בדרבי הבאסקי של אותו מחזור, זקן עצבני לצידם זקר אצבע מאשימה כלפי הכותרת וירה "Eso no hubiera pasado en tiempos de Franco, os juro!" (זה לא היה קורה בזמן פרנקו, אני מבטיח לכם!"). ברגע שלא זכה להנהון נמרץ מצד שותפיו המאולצים לשיחה מיד שאל הזקן "Asi sois Vascos"? (אם ככה אתם באסקים?), מה שגרר הנהונים בשתיקה מצד שני עמיתיו של העיתונאי האנגלי. "עשיתם תיקו" הוא הוסיף מיד, כאילו כדי להראות שלא התכוון להרע.

שני הצדדים לשיחה הזו והסטריאוטיפים שבלטו בה ממחישים למה, כשריאל מדריד תעלה במוצאי שבת לדשא של הברנבאו, היא תתמודד לא רק עם רשימת פצועים מכובדת ועם הקבוצה הטובה בעולם, אלא גם, כמו בכל 'אל קלאסיקו' בעצם, עם ההאשמה ההיסטורית הקבועה: הנה עולה לה הקבוצה של פרנקו מול המיעוט שדוכא. הרעיון הזה טבעי, מתבקש, ומושך. הוא מקל עליך את החיים בתור אוהד. יש סיפור ברור. יש עלילה חדה, עם טובים ורעים, ואין באמצע. אם אתה אוהב היסטוריה וכדורגל גם יחד, אתה פשוט לא צריך יותר מזה. אבל האמת מורכבת יותר.

לשאול באסקי או קטלאני האם פרנקו תמך באופן חד משמעי בריאל זה כמו לשאול ישראלי האם לצביקה פיק יש תסרוקת מגוחכת - זו פשוט שאלה רטורית לחלוטין. ישנן גם דוגמאות, ובראשן ההפסד המחריד של בארסה לריאל 11:1 (ב-1943), אחרי שהקטלאנים זכו לאיומים ברורים מאוד בחדר ההלבשה לגבי מה יקרה אם יעזו לשחק כפי שהם מסוגלים; ובעיקר פרשת די סטאפנו, בה משרד הספורט הספרדי, בראשות אחד מבריוני פרנקו, הטיל והסיר בתזמון מושלם מגבלות שונות על רכישת שחקנים זרים כך שריאל, ולא בארסה, תניח בסוף את ידה על "החץ הבלונדיני" ששינה את פני המשחק.

אבל לצד הדוגמאות המטרידות האלו ישנה העובדה הפשוטה שריאל ממש לא זכתה "בכל תואר" בימי פרנקו. למעשה, ב-22 השנים שקדמו להגעתו של די סטאפנו (ב-1953), ריאל זכתה אך ורק בשלושה גביעים - וזה לא רק עניין של סטטיסטיקה. הבאסקים ובעיקר הקטלאנים אוהבים להשלות את עצמם במחשבה שבאמצעות המחאה הספורטיבית שלהם הם היו מסוגלים לקרוא תיגר על השלטון, אף שערוצים פוליטיים רגילים היו חסומים בפניהם. אבל פרנקו היה במידה רבה זה שצחק אחרון.

הכדורגל באמת היה מבחינתו מעין "אופיום להמונים", וכמו בגרסה המרקסיסטית האופיום הזה סיפק אשליה – כאן של מחאה פוליטית אפקטיבית. העובדה שהקטלאנים ישבו בהמוניהם ביציעי הקאמפ הייתה מבחינת הרודן תמריץ מצוין עבורם שלא לעלות על בריקדות. לכן מעולם לא הייתה לפרנקו סיבה לחסל לחלוטין את התחרות הספורטיבית בכדורגל הספרדי. אט"א הייתה עבורו בעיה גדולה בהרבה מבארסה, וקיום משמעותי של בארסה, מלבד כמה שנות השפלה למען ייראו וייראו בתקופה שלאחר המלחמה, נתפס כמצמצם את הסיכוי לצמיחת גרסה קטלאנית של אט"א.

במקביל, ריאל מדריד אכן טופחה כיהלום שבכתר המשטר, גם כי לא היה הרבה בכתר הזה מלבדה: עלייתה המטאורית של ריאל, שלקחה באמצע שנות החמישים גביעי אירופה בקלילות מזהירה עם די סטאפנו, פושקאש, חנטו ושות', התרחשה במקביל לבידוד ומצוקה קשים בספרד – כלכלית ופוליטית. ריאל הייתה הכיסוי היפה, המצוחצח והמנצח שהוצג כלפי חוץ על מנת להסתיר את הרקב שבפנים. פרנקו הרוויח בבירור מהזיקה הפומבית בין משטרו לבין ריאל. מה ריאל הרוויחה היה ברור פחות.

מצד המועדון, מי שנהנה מהעניין היה בעיקר סנטיאגו ברנבאו, הנשיא הכל-יכול, שזכה לעיטורים על שירותו עבור הפאשיסטים במלחמת האזרחים וראה לעצמו למטרה להצדיק את העיטורים האלה מהרגע שנעשה לנשיא ריאל ב 1944, באמצעות העלאת המועדון (בו שיחק) לדרגות הצלחה חסרות תקדים. ברנבאו, שונא קטלאנים מושבע, נחשב עד היום בעיני רבים בקטלוניה לשני רק לפרנקו במידת שפלותו. הוא, ולא פרנקו, היה האחראי למשפט המפורסם ב-1969, לפיו "הכדורגל [כלומר ריאל] עשה שירות עבור המדינה הזו".

אבל ברנבאו, עד כמה שקשה להאמין, הוא לא ריאל מדריד (למעשה ההנהלה הרפובליקנית של ריאל במהלך מלחמת האזרחים כמעט גרמה למותו לאור ידיעתה את עמדותיו הפוליטיות). שחקני הקבוצה למשל, כפי שהצהיר די סטאפנו לא פעם, לא התעניינו ולא רצו לחוות בשום אופן עמדה פוליטית כלשהי – "כל מה שעניין אותנו זה לשחק כדורגל".

בברצלונה שונאים את ברנבאו עד היום על קשריו עם בעלי המאה והדעה. אבל בארסה, במובנים רבים, שיחקה את אותו משחק וטיפחה את אותם קשרים ממש עם האליטה הקטאלנית, שלמעשה בלתי ניתנת להפרדה מהמועדון. ברנבאו ישב עם מנהלי הבנקים הגדולים של מדריד כדי להשיג משכנתא בתנאים ידידותיים לבניית האיצטדיון החדש של ריאל (שנקרא על שמו בעודו בחייו)? בארסה השתמשה בכספי הבנקים הקטלאניים באופן דומה כדי לבנות את הקאמפ נואו, ובתקנות מיסוי 'מיוחדות' כדי לרכוש "מוצר חקלאי" בשם יוהאן קרויף.

אפילו בילבאו, הקבוצה הלאומית ה"שורשית" ביותר, הסתמכה באופן מסורתי על הבנקים הבאסקיים שהיוו גורם מימון מרכזי עבור הכלכלה הספרדית כולה משך שנים. כולם היו מחוברים לממסד כלשהו. ריאל הייתה פשוט מחוברת לממסד המרכזי – וזה למרבה הצער, נשלט על ידי הטיפוסים הפסולים ביותר. בקטלוניה, כמו בחבל הבאסקים, ישנם כאלו שמאמינים עד היום שאותם טיפוסים הם בשר מבשרה של ריאל. במדריד יסבירו לכם שמלבד הדיבוק האישי של ברנבאו, חרף כל משמעותו, מדובר היה בחיבוק דוב מצד המשטר, לא בחתונה מאהבה. למי להאמין זה כבר עניין של בחירה אישית, אבל כדי להיות מסוגל לבחור צריך להכיר את שתי הגרסאות.

ישנה אירוניה מסוימת בכך שריאל מזוהה באופן בלתי הפיך עם פרנקו גם מכיוון שבדרכה שלה, זוהי למעשה קבוצה עממית. הסייג "בדרכה שלה" לא שם במקרה. לא מדובר בעממיות נוסח בני יהודה: הברנבאו ממוקם במקבילה של מדריד לרחביה ורמת אביב ג'; מי שמחפש את שכונת התקווה צריך ללכת לקלדרון. ריאל עממית במובן הזה שבו ההזדהות איתה כ"קבוצה של המדינה", חוצה מעמדות ואזורים בספרד. לכל אוהד כדורגל בספרד – שזה אומר בערך לכל בן אדם בספרד – יש קבוצת כדורגל שניה מלבד קבוצתו המקומית, וזו תהיה או ריאל או בארסה, כמובן. אם חל פיחות בהקשר הזה במעמד הקבוצה מהבירה לטובת בארסה, הרי שהוא נובע מגל ההיבריס המבחיל של פלורנטינו פרז הרבה יותר מאשר מעידן פרנקו.

הסטריאוטיפ הקבוע של אוהד "ליבה" של ריאל, כזה שמגיע ממדריד ומחזיק במנוי שנתי, הוא של טיפוס שחצני ומרוצה מעצמו, כזה שמשוכנע שהוא הטוב ביותר ולא צריך אף אחד שיגיד לו את זה – בניגוד לקטלאנים שתמיד יחפשו קומפלימנטים לקבוצתם האהודה. היחס לאוהדי הליבה האלו בספרד הוא יחס דו ערכי – מצד אחד מקניטים אותם על "חלקלקות הארמני" שלהם, ומצד שני מקנאים בהם בדיוק על אותה חלקלקות.

המהות של "מדרידיסמו", אותו מושג טאוטולוגי האהוב על אוהדי ריאל, הוא של אדישות מוחלטת לסביבה ולכל דבר – כולל פרנקו - מלבד ניצחון. מבחינתם, בברצלונה יכולים לקשקש עד מחר על כך ש"הם יותר ממועדון" ולצעוק "Así, así, así gana el Madrid" ("ככה מדריד מנצחת") על כל שריקה של שופטים מוטים-לכאורה. כל אלו הם פשוט תירוצים לחוסר יכולת לתפקד ברגע האמת. החתירה האובססיבית הזו לניצחון היא מקור ההיסטריה שתמיד נמצאת מעבר לפינה במועדון, אבל היא גם מקור היכולת שלו להמשיך ולעורר הערכה בכל המדינה, באמצעות רצפי תארים וניצחונות שנמתחים עד אין קץ, גם עם יכולת פושרת בלשון המעטה. וכשריאל מנצחת, זה לא מפתיע שהאוהדים שלה צועקים תמיד כתגובה עוקצנית "ככה מדריד מנצחת".

האידיאולוגיה של ריאל, אפשר לומר, היא לא פאשיסטית, לא סוציאליסטית, לא דמוקרטית, ולא שום דבר בעצם – חוץ מניצחון. כמובן, ריאל היא לא מועדון "שמאלני": האולטרה סור הידועים לשמצה, עם דגלי הקונפדרציה והנהמות לשחקנים שחורים, מבטאים את הנטיות הגזעניות הדומיננטיות עדיין בחברה הספרדית, ובמישור אחר ראול – והיירו לפניו – נמנים על זן "מנופפי הדגל" המשוך בבירור לימין הפוליטי, זה שנלחם בו זמנית למען המלך, הדגל והמועדון. זהו הזן שאנשים כמו חוסה מאריה אסנאר, ראש ממשלת ספרד לשעבר מטעם הימין, אוהד מושבע של ריאל ונשיא פוטנציאלי של המועדון, מעריך במיוחד. אבל עדיין, ריאל מדריד היא פשוט לא מועדון פוליטי באמת, כי ניצחון בכדורגל הוא לא חומר להטפה להמונים, לפחות לא מחוץ למגרש.

תסמכו על כל הצדדים המעורבים שאם צ'ה גווארה שחום עור כלשהו היה מסוגל לספק 30 שערים בעונה, הוא היה שומע הרצאות עד אין קץ על למה הוא חייב להגיע ל"מועדון הגדול בעולם". והמונח הזה לא ישתנה גם אם הקטלאנים יזכו בכל התארים האפשריים חמש שנים ברציפות. גם כאשר הכדורגל של בארסה מאפיל בבירור על ריאל, במדריד ימשיכו להסתכל לכיוון קטלוניה במבט של עליונות טבעית. אין לזה שום קשר לפרנקו: זו פשוט רוח המועדון. לפעמים, כמו כאשר רונאלדיניו זוכה לתשואות בברנבאו, המבט הזה נראה יהיר וזחוח באופן תלוש מן המציאות. אבל בפעמים אחרות זוהי הסיבה שגורמת לברצלונה לשקשק, ולריאל לחזור כל הדרך מהמתים. האם זה יקרה גם בשבת?