שעמום זה עניין של פרספקטיבה

שעמום יכול לגרום לאדם להתנהג בצורה די משונה. חובב ספורט, למשל, עלול למצוא את עצמו בוהה בחמש אחר הצהריים בגמר גביע המדינה בכדורסל לנערות ב' (כיתות ט'-י'), נהנה מהדרמה, ומבלי משים אף מגניב ציפורן קטנה אל הפה בדקות ההכרעה וכוסס אותה בעדינות כדי להפיג מעט את הלחץ והמתח. אומנם הבנות די התקשו במלאכת הקליעה, כדררו בסרבול והתנועעו בכבדות מפתיעה יחסית לנעוריהן, אבל כל מי שנוהג לצפות בכדורגל ישראלי השלים כבר מזמן עם העובדה שבכל הנוגע לספורט - תמיד עדיף שתהיה קרבה והזדהות רגשית, גם אם זה בא על חשבון רמה ואיכות. וכך התברר שוב כי הטבעות והלי-הופס הם לא הכל בכדורסל, שמשחק יכול להיות מהנה גם כשבדקה האחרונה המשתתפות מחטיאות תשע מעשר זריקות עונשין, שניתן להעריך את המאמץ גם כשהבנות מאבדות את הכדור שוב ושוב ולוקות בקבלת החלטות נוראית ולא מובנת. אז יכול להיות שמצד אחד, שיאה של הדרמה אינה טמונה בפן המקצועי, כי אם בלחץ על הספסלים, בפרצופיהן הסובלים של הנערות, בידיהן הרועדות ובבכי קורע הלב בסיום; מצד שני, יכול להיות שהשעמום באמת גורם לאדם להתנהג בצורה די משונה.

אבל שעמום הוא דבר סובייקטיבי. רבים, למשל, מתקשים להבין את קסמו של הסנוקר, וטוענים כי מדובר במשחק שבלוני ומפוהק, נטול התרחשויות או אירועים דרמטיים, עם סטטיות ומונוטוניות שגורמות לכבדות בעפעפיים ומורות לעיניים להיעצם בלית ברירה. אין ספק כי גם מעריציו הגדולים של המשחק נוטים לתפוס תנומה במהלך המשחקים, מתעוררים מבולבלים וסהרוריים אחרי כמחצית השעה בתום שינה כבדה במיוחד רק כדי לגלות כי מאום לא השתנה, אבל להסביר את קסמו של הסנוקר לזרים יהיה כמו לנסות לתאר לעיוור את קסמה של השקיעה. איך נסביר לכל אותם מפקפקים כי דווקא באותו מינימליזם מושמץ טמון יופיו של המשחק? היש דבר מרגיע יותר מההתבוננות השקטה בפניו של השחקן? האם קיים משהו יותר מעורר השראה מלזהות את הריכוז העילאי של אותו ספורטאי קר רוח, המצוי בזן מסתורי, ולהוקיר את יכולתו המופלאה לשמור על ידיים יציבות ברגע השיא של הקריירה? כשמוסיפים לקלחת הזו את גינוני הנימוס המסורתיים של המשחק, כחלק מהתרבות הבריטית הנערצת, מקבלים גרסה מרגשת של משחק מלכים, כשכל החטאה, יציאה או משיכה הופכות למהלך מסעיר ומעורר התפעלות.

למעשה, לאורך כל השבוע כותב שורות אלה מצא את עצמו מתמוגג מאירועי ספורט שרוב האנשים הנורמליים מצאו כמשעממים. ראשית הסיפור הוא בלחץ חברתי מתון, שהוביל לנסיעתי ללונדון בשבוע הבא לצפייה בשני משחקי הגומלין של הצ'מפיונס ליג (במהלך חסר היגיון וחסר אחריות מבחינה כלכלית, שגוזר עליי חיי עוני לשנתיים הקרובות). מאחר שכך, כל תקוותיי השבוע התמקדו בשאיפה ששני המשחקים יישארו פתוחים גם לגומלין, וכך, בניגוד לכל מוסר ספורטיבי, מצאתי את עצמי מחזיק אצבעות לצ'לסי בקאמפ נואו, בתקווה שתחזיק מעמד ולא תתפרק ותהפוך את הגומלין לפרוטוקול בלבד. כל הרחקה של טרי ואלכס סחטה ממני מחיאות כפיים, כל עבירה של אסיין גררה תשואות וקריאות עידוד, ואת מבטחי שמתי בידיו של פטר צ'ך, של-90 דקות הפך לאלילי. כן רבותיי, בזמן שאתם רגזתם ורטנתם על הבונקר המכוער של הכחולים מול ברצלונה, כל שאני ראיתי זה לחימה עיקשת מצד שחקניו של הידינק, עמידה טקטית מסודרת ומאורגנת, ולפני הכל מחויבות נערצת לכל רוכשי הכרטיסים לגומלין. שעמום, מתברר, זה עניין של פרספקטיבה.