בינואר 1995 הורחק אריק קנטונה ממנצ'סטר יונייטד לתשעה חודשים מהמשחק אחרי בעיטת קונג פו באוהד קריסטל פאלאס. רוי קין, גם הוא שחקן יונייטד, הורחק לשלושה משחקים אחרי שתיקל בפראות את אלף-אינגה הלאנד בדרבי של מנצ'סטר ב-2001, ולחמישה נוספים אחרי שבאוטוביוגרפיה שפרסם באוגוסט 2002 הצהיר מפורשות שתכנן מלכתחילה לפגוע פיזית בהלאנד בצורה קשה ככל האפשר. רון ארטסט, שחקן אינדיאנה פייסרס, תקף בנובמבר 2004 אוהדים של דטרויט פיסטונס לאחר שנזרקה עליו כוס עם קרח מהיציע. הוא הורחק על ידי הנהלת ה-NBA לכל המשחקים באותה עונה 73 בעונה הרגילה ועוד 13 בפלייאוף.
כששחקן שדוחף או אפילו חובט בשחקן אחרי התגרות הוא עושה מעשה פסול, וכך גם כאלה שנקלעים לקטטה המונית. זה קורה מספר פעמים בעונה, אבל זה בוודאי לא מגיע לדרגה של טירוף כמו זה של פפה, שביום רביעי האחרון בעט מספר פעמים בחאווייר קאסקרו מחטאפה. האירוע של פפה דומה בהשתוללות חסרת הרסן לזה של קנטונה, קין וארטסט. העונש שלו הוא הרחקה לעשרה משחקים, שישה בעונה הנוכחית וארבעה בעונה הבאה. בשלושת המקרים שהוזכרו כאן לפניו היו לצד ההשעיות גם קנסות כספיים, ישירים או עקיפים (בתקופת ההשעיה ארטסט למעשה הפסיד משכורות בשווי של שבעה מיליון דולר), וקנטונה וארטסט אף ביצעו עבודות שירות. אפשר כמובן להיכנס לדיון במה מבדיל ומה מחבר בין כל מקרה ומקרה מה היה המניע לאלימות, האם לעבריין המדובר היה 'עבר עשיר' באירועים שכאלו (רק לפפה לא היה) וכיוצא באלו. אך המקרה של פפה מעלה שאלה עקרונית יותר: כל העונשים המשמעותיים היו למעשה עונשים של הנהלות הליגה (יונייטד השעתה את קנטונה בהנחיית ההתאחדות, שאף הגדילה את עונשו בסופו של דבר). השאלה היא היכן הקבוצות עצמן, כיצד הן מתייחסות למקרים האלו שמייצגים אלימות לשמה ולמה אנחנו צריכים לצפות מהן?
חשוב להבהיר מראש שלא מדובר כאן בקברניטי המשחק כ"מייצגי המוסר" לעומת המועדונים "האדישים". הן הראשונים והן האחרונים לא לגמרי מסוגלים להפריד בין שיקולי מוסר לשיקולי תועלת. בשלושת המקרים האחרים, במיוחד בזה של קנטונה, דיברו הנהלות הליגות על "הנזק התדמיתי החמור" שהיה כרוך באירוע. ההתאחדות האנגלית התלבטה עמוקות בשאלת היקף עונשו של הקשר הצרפתי, גם מתוך ידיעה שהוא אחראי לתחייה המחודשת של המשחק הלאומי. אם תרחיק אותו לזמן קצוב מדי, זו תהיה בריחה מאחריות דווקא בגלל מעמדו הייחודי. אם תגמור לו את הקריירה האנגלית, אולי תכרות את הענף עליו הענף יושב. ב-NBA ברורים שיקולי התדמית עוד יותר: אם אחרי שנים של מאמצים להילחם בדימוי הסמים והפשע של השחקנים לטובת קמפיינים לשתיית חלב ועידוד קריאה, היה קצת מגוחך לו לא הייתה הליגה מגיבה ביד קשה על תגרה המונית כמו זו שבמרכזה ניצב ארטסט. המועדונים? נדמה שלהם נוח לתת להנהלת הליגה להחליט זה פשוט מסיר מהם את עול ההתלבטות הכבדה.
בספרד אפשר לומר שהעניין מורכב עוד יותר, גם משום שהיוצרות פחות או יותר מתהפכות בין הקבוצות להתאחדות. סיבה אחת היא שבניגוד לאנגליה ובוודאי לארצות הברית, לספורט מעולם לא יוחס, בוודאי לא במוצהר ובאופן 'אידיאולוגי', תפקיד חינוכי. אם כבר, הרי שכמו האו"ם, הכדורגל הספרדי הוא בימה מקובלת לביטוי שנאה שבטית עזה. הספרדים לא מצפים מהכדורגל שיחנך אותם, אלא שיבטא את היריבויות הבסיסיות ביותר שלהם בזמן שהוא מעניק להם תענוג אסתטי. ממנהלי המשחק בספרד בוודאי שאין טעם לצפות לדבר אם הם לא מסוגלים לטפל בחובותיהם הטכניות ביותר ולהחליט עד שבוע לפני האל קלאסיקו באיזה יום המשחק ייערך, (כי אולי, רק אולי, הוא מעניין יותר מבן אדם או שניים), איך אפשר לצפות שיקדמו צעדים אקטיביים למען ערכים חברתיים?
אל תפספס
האידיאל מול המציאות
בנסיבות אלו הכדור עובר למועדונים ובמקרה המדובר לריאל מדריד. המקרה של פפה קשה במיוחד דווקא בגלל שמדובר בריאל: האירוע הזה מרחיב באופן ששובר שיאים את הפער בין הדימוי הג'נטלמני, הספורטיבי והאלגנטי שהמועדון רוצה לשווק כלפי חוץ ולהאמין בו כלפי פנים, לבין המציאות שלא סתם טופחת אלא פשוט בועטת, תרתי משמע, בפניו.
שלא במפתיע, בריאל נעשו מודעים יותר מתמיד לפער הזה מאמצע שנות התשעים ואילך, קרי בעידן הגלובלי של המשחק בו, יותר מתמיד, כל פעולה ומחדל מיתרגמים לרווח או להפסד כלכלי. מימי "נערי הפרארי" של סיידורף ושות', דרך "קוד ההתנהגות" הרשמי של פלורנטינו פרז ועד זה של רמון קלדרון, ניסה המועדון לשכנע את עצמו ואת הסובבים אותו שהרעיון של מנצח ג'נטלמני, ספורטיבי ומכובד חי וקיים.
גם אם שחקני ריאל עשו שטויות מוחלטות על המגרש ומחוצה לו וגם אם קברניטי המועדון התנהלו באופן בריוני לעיתים קרובות מול מועדונים אחרים, האידיאל העקרוני נותר בעינו. לכן קלדרון הצליח לומר בפנים רציניות באמצע סאגת כריסטיאנו רונאלדו, לנוכח האשמותיו של פרגוסון (עוד אביר של אלגנטיות וג'נטלמניות), כי "קוד ההתנהגות של המועדון שלנו שולל עלבונות, בוז, או היעדר כבוד ליריבינו. אולי מסיבה זו מכבדים אותנו בכל קצווי תבל". התשובה האמיתית לאמירה הזו הייתה שמזה זמן רב כבר לא מכבדים את ריאל בכל קצווי תבל, בעיקר כי מנהליה כולל קלדרון עצמו - לא מגלמים ערכים ראויים שכאלה. לכן הגיבו רוברטו קרלוס ואחרים בבוז לתקנות של פלורנטינו פרז מלפני מספר שנים, שהבהירו באלו שעות עליו לבלות ובאיזו שעה עליו ללכת לישון, ורמזו בתגובה כי ההנהלה, הדורשת שהשחקנים ישמשו דוגמה, צריכה לתקן קודם כל את דרכיה שלה.
האידיאל הספורטיבי של המועדון מגולם מזה שנים דווקא בשחקן שבגלל הסיבה הזו בדיוק גם יהיה מנהל ראול כמובן. זהו סוד השפעתו האדירה, הרבה מעבר לכל השערים שהבקיע ויבקיע וזה נכון גם אחרי מחזור בו הבקיע שלושער שקשה להמעיט בחשיבותו. זו גם הסיבה שראול, כנראה, יהיה האיש שישפיע יותר מכל אחד אחר, ביחס לשאלה האם פפה ימשיך לשחק בריאל מדריד גם בעונה הבאה. בדיוק בגלל האידיאל, זוהי שאלה שעומדת על הפרק.
לא יותר מפנטזיה?
ראול לא התבטא בפומבי בנושא, אבל איקר קסיאס כן. לאחר שמצלמות הטלוויזיה לכדו אותו ממלמל "הוא השתגע" למראה פפה הבועט בקאסקרו, השוער הצהיר כי "אסור לך לעשות דברים כאלה כשאתה לובש את החולצה של ריאל מדריד". מכיוון שלמילים האלו יש משמעות ברורה מאוד כי מי שכן עושה דברים כאלה לא יכול לשחק בריאל מדריד - קשה להאמין שהדברים לא תואמו עם ראול. קסיאס אולי צבר מעמד משלו בקבוצה, אבל שחקנים לא רומזים כי מבחינתם שחקן כלשהו פסול מבלי להתייעץ עם הקפטן. ראול עשה זאת עם רונאלדו בשעתו, והפעם, אולי דווקא על רקע ההאשמות בדבר כוחו המופרז, היה זה תורו של קסיאס להבהיר מה דעתם של נותני הטון. ולא, חואנדה ראמוס שהתפתל כדי להגן על פפה הוא לא אחד מהם.
את ההחלטה הסופית האם פפה יישאר בקבוצה או לא יצטרך לקבל הנשיא החדש-ישן פלורנטינו פרז. מעבר לראול, יהיו שני קולות מעניינים נוספים שיחוו דעה עבורו. האחד יהיה של המנהל המקצועי החדש-ישן, חורחה ולדאנו. לפילוסוף שמסוגל להסביר לכל אחד איך כדורגל וסוציאליזם מתקשרים זה לזה בטבעיות לא תהיה בעיה להסביר למה פפה חייב ללכת. קול שני יהיה זה של סגן הנשיא הצפוי, זינאדין זידאן, לו יש מושג על התפרצויות אלימות במגרש. אם ריאל אכן תקבל את ההחלטה לוותר על פפה בעונה הבאה, זה יקרה אולי גם משיקולים תדמיתיים לא פחות מאשר שיקולים מוסריים, אבל עדיין קשה יהיה להמעיט במחיר הספורטיבי של צעד כזה. פפה, חרף ההשמצות בראשית דרכו בקבוצה, הוא ללא ספק הבלם הדומיננטי ביותר של ריאל והיה, עד הרגע בו איבד עשתונות באופן מוחלט, בדרכו הבטוחה להיהפך לאחד הבלמים הטובים בעולם. אבל דווקא בגלל הנזק הספורטיבי, החלטה כזו תאפשר לריאל לחזור ולהפוך באמת למה שרצתה תמיד להיות סמל לספורטיביות אמיתית.
אם ההתאחדות הספרדית, למשל, תושפע מהחלטה כזו כדי להתחיל להיאבק באמת בערכים שליליים במשחק, דוגמת תופעת הגזענות שגרמה כבר לאטו לרדת מהמגרש במחאה, לשערוריות סביב הנרי ורייס, ולעוד אינספור תקריות מבישות אחרות - הרי שבמדריד יוכלו להרגיש שוב שהם באמת מודל לחיקוי. ואולי, רק אולי, תהליך כזה בליבת הכדורגל העולמי יגרום גם למדינות רחוקות יותר לשקול מחדש את יחסן כלפי כל ביטוי של אלימות לשמה וגזענות בכל ספורט, גם כשמדובר במחיר מקצועי כבד שיש לשלם. ואולי זו רק פנטזיה רחוקה.
Shmulik_nili@walla.co.il