שפם של אלוף עולם?

הניצחון של ספרד על טורקיה במוצאי שבת ציין 30 משחקים ללא הפסד (מתוכם 28 ניצחונות) עבור הסלקסיון, מאזן יוצא דופן שהספרדים עצמם מתקשים לעכל מרוב אושר. אם רק יכלו, ב"מארקה" היו מצמידים למאמר המערכת של יום ראשון מערכת סטריאו עם ההמנון הספרדי: "אף קבוצה לא יכולה לחבר באופן מקרי שלושים משחקים ללא הפסד, מתוכם עשרת האחרונים כולם ניצחונות. לא, אנחנו לא מדברים על נבחרת ברזיל מעוררת הפנטזיות, על נבחרת גרמניה האמינה, או על ארגנטינה הפטריוטית והתחרותית. אנחנו מדברים על "לה רוחה" [האדומה], על ספרד. הקבוצה עם הרצף הטוב ביותר בעולם הכדורגל של היום, הקבוצה עם מספרים שמהווים שיא עולמי היא שלנו".

איפה נכנס המאמן הנוכחי לתוך החגיגה הלאומית? גם במאמר המערכת הזה, כמו בכל מקום אחר בעצם, ויסנטה דל בוסקה שם, אבל כאילו בחטף: "זוהי ספרד שלואיס בנה, ספרד שדל בוסקה ירש, ושקסיאס, טורס, וייה, צ'אבי וכל האחרים המצטרפים לשורות ממשיכים להפוך לגדולה". במילים אחרות, השחקנים הם אלו ש'מייצרים את ההצלחה' - דל בוסקה נדחף לרגע באמצע, במעבר.

האסוציאציה המיידית שעולה בראשו של כל עיתונאי שאי פעם כתב על דל בוסקה היא של ה"דוד הזקן" או "הסבא הטוב", אבל בספרד הוא נתפס בעיקר כמייצג המובהק ביותר של ה-apagafuegos . מילולית מדובר ב"מכבי השריפות", אבל הכוונה היא לא לכך שדל בוסקה נראה כמו כבאי, אלא פשוט שהוא בדיוק האיש שנקרא לדגל כאשר צריך מישהו שימלא את החלל - זה שכולם סומכים עליו שיחזיק ברסן בשקט ושיזכור תמיד שלא הוא הסיפור, אלא המשימה שמוטלת עליו. נכונותו של דל בוסקה להשלים עם הדימוי הזה היא שהופכת אותו לאיש המתאים ביותר לאמן את נבחרת ספרד, דווקא בתקופה בה היא הופכת מהבטחה נצחית להבטחה ממומשת.

מבחינת דל בוסקה, הייתה סמליות מסוימת במשחק מול טורקיה, המדינה בה נכשל (בקדנציה קצרה עם בשיקטש). הכישלון הזה היה במידה רבה צפוי מראש, מכיוון שבטורקיה חסרו לדוד ויסנטה שלושת היסודות עליהם מושתת כוחו כמאמן, בנבחרת ממש כמו בעידן הגלקטיקוס: היכרות עמוקה עם המערכת עליה הוא אחראי, מתוקף היותו מושרש בסביבתה; יכולת לתקשר עם שחקניו, לשדר בהם נינוחות ולעורר בהם מחויבות כלפיו; ואמונה, בניגוד למאמנים כמו מוריניו, בכך שאפשר לשדר מחויבות בלתי מתפשרת להישגים גם בלי טון אגרסיבי.

כך, למשל, בשתי הפעמים בהן העפיל עם ריאל מדריד לגמר ליגת האלופות (וזכה כמובן בגביע), דל בוסקה התהלך על המגרש מחויך אומנם, אבל עדיין משמר אדישות סטואית כמעט; קל היה לחשוב אותו בטעות לפנסיונר שרק מחפש את המקטרת אותה רצה לעשן בחצר, בחברת נכדיו. העיתונאים מסביב שאלו אותו בהפתעה בלתי מוסווית מדוע ולמה הוא לא טורח לחגוג. דל בוסקה ענה בתמציתיות: "בריאל מדריד חוגגים רק תארים". למשפט הנוקשה-לכאורה הזה היה צד שני, ומשמעותו רחוקה לחלוטין מנוקשות: שלשחקנים מותר לעשות מה שהם רוצים, על המגרש ומחוצה לו, כל עוד הם מנצחים.

מפתה לומר בנוסח שייע פייגנבוים, שעם הרכב של כוכבים בשיאם כמו זה שהיה לדל בוסקה בריאל, "גם סבתא שלי הייתה לוקחת אליפות בטלפון". מפתה אבל מוטעה – ולטעות הזו יש השלכה גם על הנבחרת. ראשית, התמונה לפיה דל בוסקה לא עושה דבר על המגרש שגויה, מכיוון שהוא נהנה, כפי שהעידו מספר שחקנים ששיחקו תחתיו במדריד (סולארי, רדונדו וכמובן ראול), ממוח טקטי חריף. במדריד המוח הזה בא לידי ביטוי במשחקים ספציפיים (שניים נגד מנצ'סטר באולד טראפורד - מעבר לחמישה שחקני הגנה בפעם הראשונה ומקמנמן כשפן בפעם השניה – זכורים במיוחד), ובעיקר במערך הקבוע של הקבוצה, שגרם לכך שאחרי תקופת הסתגלות זידאן ופיגו, שהיו אמורים על פי התקשורת להזדקק לשני כדורים, הסתדרו נפלא עם אחד.

גם ההחלטה לשמר את שיטת המשחק של הנבחרת והרכבה כפי שהיו היא החלטה טקטית – שכרוכה בלהבין מה עובד ומדוע. דל בוסקה לא רואה בעצמו כוכב בהצגה, ולכן הוא לא מבקש להטביע את חותמו האישי בכל מחיר. לראיה, ההרכב שפתח מול טורקיה דומה מאוד לזה שניצח את גרמניה בגמר היורו (אם לשים בצד שיקולים זמניים כמו פציעתו של פויול). התקשורת בספרד מדברת מאז דל בוסקה נכנס לתפקידו על כך שקשה מאוד להבחין שמאמן הנבחרת התחלף. מאמנים כמו מוריניו, קרויף בשעתו, אולי אפילו גווארדיולה הצעיר כיום, היו מוטרדים מדימוי שכזה. לא דל בוסקה.

אולם מעבר לכל, העניין החשוב באמת הוא פסיכולוגי. אם את לואיס אראגונס שחקני הנבחרת הניפו רק בקתרזיס שאחרי הזכיה ביורו, את דל בוסקה אותם שחקנים כאילו מוכנים להעיף בכל אימון, ממש כמו בימיו בריאל מדריד. גם גישה 'נחמדת' שכזו צריך לדעת לנהל בשומת שכל, במיוחד ברמת הנבחרות, בה הכימיה הקבוצתית המיידית חשובה עוד יותר מאשר ברמת הקבוצות, עם מפגשים בודדים המפוזרים על פני העונה במקום עשרות משחקים.

במדריד, דל בוסקה היה מסוגל ליישם את מדיניות ה"לסה פייר" שלו באופן טוב בהרבה מכפי שעשו זאת ממשיכיו (ואפילו מכפי שעשה זאת רייקארד, שהפריז בסוף דרכו בברצלונה). הסיבה הייתה אותה סיבה שככל הנראה מתבססת בהדרגתיות בנבחרת: השחקנים ידעו כי התנהלותו הנינוחה של דל בוסקה לא נובעת מאדישות, אלא דווקא מתוך אמון בהם. דל בוסקה כמאמן הנבחרת מתגורר היום באותו בניין בו התגורר כמאמן ריאל – כמה מאות מטרים מהברנביאו (מה שרק מחזק את המשפט שנאמר עליו בהערכה מהולה באירוניה, כי הוא חלק מריהוט המועדון מהיום בו הפסיק לשחק בו ב 1984). דמויות כמו הלניו הררה המיתולוגי ואפילו די סטפאנו העצבני (בתקופתו כמאמן) היו משתמשים במיקום כזה כדי להלך אימים על שחקניהם. אבל דל בוסקה רק נהג לומר בחיוך שהוא יכול לראות מי משחקניו "הגיע לאימון מוקדם". אף פעם לא מאוחר. רק מוקדם.

המשפט הקטן הזה של דל בוסקה במידה רבה מסמל הכל. בין אם שחקניו אכן הגיעו מוקדם עבורו, ובין אם פשוט לא היה מוכן לבייש אותם בפומבי ולומר שהגיעו מאוחר, הקשר בינו לבינם היה הדוק. במדריד, הקשר הזה ניכר כאשר רונאלדו (המאחר הכרוני ביותר לאימונים עליו ניתן לחשוב) רץ אל דל בוסקה כדי לחבקו אחרי שער בברנביאו, בזמן שהמאמן התאבל על אימו; בלט בהצהרות של רוברטו קרלוס ואחרים בדבר הצורך להשאיר את דל בוסקה כמאמן; והתחדד במיוחד כאשר השמועות על פיטוריו הפכו למציאות. את דחיית בקשתו להעלאת שכר – השקטה והצנועה כתמיד – דל בוסקה קיבל בשלווה יותר מאשר שחקניו. אבל זמן קצר לאחר מכן, כאשר המאמן נתבשר על פיטוריו בערב בו הקבוצה אמורה לחגוג את הזכיה באליפות (ב-2003), השחקנים כבר לא עמדו בזה יותר, ועל פי השמועות, היירו עשה כמעשה זידאן ופשוט נגח חגיגית בחורחה ולדאנו, המנהל הספורטיבי של ריאל שהודיע לו על המהלך (ובתגובה סולק מהקבוצה).

שמועות אחרות, לפיהן היירו הוא זה שמנהל את חדר ההלבשה של ריאל, הסתובבו ללא הפסקה בתקופתו של דל בוסקה במדריד, וכנראה שלא יעבור זמן רב ויצוצו שוב כאשר אותו היירו הוא המנהל המקצועי של הנבחרת. גם במצב כזה, כפי שהיה בריאל, דל בוסקה כנראה לא יהיה מוטרד. היירו ודל בוסקה הסתדרו ומסתדרים מצוין, מכיוון שכוחו של המשופם החביב לא נבע מעולם מהמידה בה היה מסוגל לצעוק על השחקנים שלו (סוגיה עליה אלכס פרגוסון ככל הנראה כתב דוקטורט), אלא דווקא מנחישותו שלא לעשות זאת (ויעיד מוריינטס, שאחרי הקללות שהטיח במאמנו כאשר נתבקש לעלות כמחליף דקות לסיום מצא עצמו מתנצל בטבעיות).

דל בוסקה מצליח כאשר לשחקניו יש את כל הכישרון הדרוש כדי לספק הצגה, והוא צריך פשוט להכין את הבמה הטובה ביותר. אם צריך למנוע מהסחות להיכנס לתמונה, זה מה שייעשה – כך למשל במקרה של ראול, שהמאמן הנוכחי מעריך הרבה יותר מאשר קודמו, אך עדיין ימשיך ככל הנראה להותיר מחוץ לסגל. כמו תמיד, אצל דל בוסקה, המחשבה מכוונת אך ורק לתואר: ראול פשוט לא יוכל לעשות את ההבדל במונדיאל 2010 ובזה מסתכם כל העניין. חיבתו האישית המובהקת של דל בוסקה לאייקון המדרדיסטי, העובדה ששניהם חוו יחדיו את מיטב שנותיהם בקריירה – כל זה לא רלבנטי, וכך גם לא עוד מאה קמפיינים נוספים של "מארקה" לטובת הקפטן של ריאל (האחרון שבהם, אגב, כלל סקר אינטרנטי לטובת החזרת ראול לנבחרת – אך לאחר שרוב מוחץ של הגולשים הצביעו בעד דל בוסקה, העיתון טען לזיוף התוצאות).

המאמץ של דל בוסקה להשרות שקט בא לידי ביטוי גם בחדר ההלבשה, בו הוא נמנע תמיד מנאומים צ'רצ'יליאניים לטובת דקה של תדרוך טקטי נינוח, ולאחריה בהיה אינטנסיבית בשעון. זה נכון גם אחרי מחציות נפל: דל בוסקה פשוט יוצא מתוך הנחה שהשחקנים מבינים לבד את גודל המעמד, את הציפיות שתלויות בהם, ואת החשיבות שהוא מייחס למשחק. בריאל זה עבד לא מעט פעמים, ואם לשפוט לפי ההבדל בין שתי המחציות של ספרד אתמול, ולפי התמוגגות "מארקה" מהנבחרת ששיחקה עם אותו "הדר מלכות שעוטף אותה מאז יוני" – כנראה שזה ממשיך לעבוד. ולא, לדל בוסקה לא מפריעה העובדה שהוא לא האיש שהביא את אותו הדר מלכתחילה.

דרושה יכולת מיוחדת כדי ליצור הצלחה, אבל דרושה גם יכולת מיוחדת כדי לדעת איך להפוך אותה לבסיס להצלחות גדולות עוד יותר. את דל בוסקה מעניין דבר אחד בלבד: להביא לספרד גביע עולמי ראשון בתולדותיה. אם זה יקרה הוא יפסיק, למרות מראה האנטי-גיבור, להיות זה שתמיד בצל, נחבא אל הכלים, וייהפך, אחת ולתמיד, לכוכב. האמת? קשה לחשוב על מאמן שזה מגיע לו יותר.

Shmulik_nili@walla.co.il