הו, האימה

לפני מותי ודאי אשכב חולה במיטתי, אחזיק בידו הקטנה של נכדי, ואספר לו על כל הרגעים הנפלאים בחיי. "לא אשכח את אותו ניצחון כביר", אספר לו בעיניים נוצצות, "הבחורים נלחמו כמו גיבורים, חגגנו כל הלילה. הו, הייתה זו צהלה גדולה". מתי גם אותי כבר ייקחו למגרש, ישאל הילד בציפייה, אך ספק גדול אם באותם רגעים מכריעים יהיה לי את האומץ להישיר מבט לעיניו ולומר לו את האמת העגומה: ילדי, חיינו הם סיוט.

בניגוד לכוכב "אמרו לו" של אריק איינשטיין, אותי מעולם לא הזהירו. לא אמרו לי שאהיה כבר מעשי, בטח שלא רמזו לי להתבגר, פשוט סחבו אותי למגרש והשליכוני למים העמוקים. במבט לאחור ההתנהלות הזאת נראית פושעת וחסרת אחריות; יש לשקול בכובד ראש אם לאפשר לכל ילד מבולבל וחסר ישע להיכנס לעולם המסוכן של אהדת הספורט. אם כך, השורות הבאות מוקדשות לכם, ילדים יקרים, וישמשו לכם כאזהרה: אם גם אחרי קריאתן בחרתם לוותר על שקט וביטחון ולדבוק בכדור העגול, זו כבר בעיה שלכם. לקראת הדרבי התל אביבי הממשמש ובא, להלן וידויו של אוהד ספורט ממוצע: חמש החוויות הספורטיביות הנוראיות בחיי.

בית"ר ירושלים – מכבי ת"א 1:1 (1993)

"הו, האימה" מלמל לעצמו קולונל קורץ בעודו עולה עם רכבו לירושלים, מחביא את הצעיפים עמוק במכנסיו ומביט בזוועה שמתחוללת לצדו. ביקור בטדי באותם ימים, לפני סידורי האבטחה הנוכחיים, היה אירוע אימתי, במיוחד לאוהדי מכבי, כשכבר בכניסה לעיר הם נהגו להביט בנו בעיניים שטניות, לירוק על רכבינו ולאיים שיעשו שפטים בנשותינו.

הם התנייעו ברכבים גדולים, בכל רכב כמות העולה על הקיבולת המותרת, וכשהוציאו את ראשם מהחלון ופירטו במילים ציוריות את שהם מתכננים לעשות לנו, הם נראו כעוסים ומסוכנים במיוחד. "שייגמר כבר", פיללנו חבורת הנערים הצעירים, שחטאנו היחיד היה בחירה בצבע הלא נכון, "למה באנו לפה בכלל?". רונן חרזי, כמדומני, היה זה שהשווה ל-1:1 לבית"ר, וחשנו הקלה כי אולי עכשיו יהיו קצת פחות עצבנים, אך מתברר שישנן חיות שקשה להרגיע. בסיום הם ארבו לנו ביציאה, התנפלו על חברי והכו אותו עד זוב דם. בהמות.

מכבי ת"א – הפועל ת"א 3:0 (2007)

גם אם יוצאים מנקודת הנחה שכל הפסד בדרבי הוא חוויה טראומתית, הרי שקשה להסביר מהן התחושות של דרבי שבו אתה נוחל תבוסה. עם הבושה והקלון עוד ניתן להתמודד איכשהו, אבל הצהלות והשירה שמגיעות מהצד הרחוק של האיצטדיון הן כמו סכין בלב; לראות אותם, גוש אדום ושטני, מתחזקים על חשבוננו וצוהלים על נפילתנו זה מראה בלתי נסבל, שגורם גם לקשוחים שבגברים להזיל דמעה חרישית. באותו יום מקולל הם השחילו לרשתנו ליד שער 11 שלושה שערים מסחררים עוד לפני שריקת המחצית, וגרמו לנטישה המונית כבר אחרי 45 דקות. בעודי צועד המום לרכבי, מנסה לעכל את האירוע הבלתי נסבל שזה עתה עבר עליי, אני שומע צעקה. "יא אפס, תישאר, תראה איך אנחנו משפילים אתכם". הבטתי מעלה וזיהיתי בשורה העליונה של שער 7 ילד ששולף לעברי אצבע משולשת. נשבעתי שלא אחזור לבלומפילד לעולם.

ישראל – קולומביה 0:0 (1989)

האם קיים אדם בעולם שיכול להגיד בלב שלם שהוא מחבב את איצטדיון רמת גן? הרי גם במושבים היקרים שבמרכז יש תחושת ניכור וריחוק, אז על אחת כמה וכמה בשער 5 הצפוני, שבו אנשים נאלצים להתבסס על שמועות וסיפורים וחצאי דיווחים, ולקוות שמה שנדמה להם שהם ראו אכן התחולל. אבל ביום ההוא הסכמנו לסבול. על אף שידענו שנתקשה לזהות את הדמויות הקטנטנות והעמעומות שיתרוצצו מרחק קילומטרים מאיתנו, זכרנו שאנחנו מרחק ניצחון אחד מהמונדיאל. כמה זה כבר יכול להיות מסובך, לכבוש שער אחד קטן? שלום תקוה, מתברר, חשב אחרת. למזלי, רק בבית, בשידורים החוזרים, גיליתי כמה באמת היינו קרובים.

יוגופלסטיקה – מכבי ת"א 69:75 (1989)

הפעם לא מדובר במבוכה, לא בקלון, לא בביזיון, אלא בדמעה קטנה שזולגת עד היום לזכרה של קבוצה מופלאה. פרשנים רבים נוטים להלל את יוגופלסטיקה, אך רק מביני עניין יודעים שמדובר במעידה לא אופיינית של החבורה הנהדרת של מכבי באותה עונה, שסיפקה לאוהדיה רגעי אושר וגאווה עד לרגע האמת. גם היום אנחנו לא יכולים לכעוס על השחקנים מאז, להאשים את המאמן או לשנוא את היוגוסלבים; זו פשוט צלקת קטנה בלב, פצע מדמם בנשמה מאותו הפסד קטן, כואב ואכזרי, שלא יגליד לעולם.

מכבי חיפה – מכבי ת"א 0:5 (1994)

במבט לאחור, על אף שעברתי בחיי האישיים לא מעט אסונות ותאונות ופציעות ופרידות, נדמה שזה היום העצוב בחיי, היום שבו הושפלנו בקרית אליעזר. 15 שנה חלפו מאז, והמראות עדיין חיים. הירוקים הצוהלים, חגיגת השערים, הטיל של עטר, האווירון של מזרחי, קריאות ה"הופה" מהקהל... אלוהים, זה לא עוזב אותי. התחושה היא שיום אחד עוד הכל יצוף מעלה ויתפרץ, ואז נספר לעולם על מה שקרה שם, ביום הנוראי ההוא. למעשה, קשה להאמין שאחרי חוויה כל כך טראומתית אותם אלפי אוהדים שהצפינו לחיפה בכלל מסכימים לחזור לזירת הפשע, לאותו מקום מקולל, מגרשי הכדורגל. באמת קשה להבין.