מי צריך את מכבי?

באיגוד הכדורסל תפסו את הראש בחודשיים האחרונים. איך עירוני נהריה קלקלה להם את החגיגה שהייתה יכולה להיות בדמות בגמר של מכבי תל אביב מול הפועל ירושלים? מדוע דורון פרקינס בחר להיפצע דווקא שבוע לפני המשחק הגורלי מול ירושלים, והשאיר את קבוצתו לבד ערב תבוסה מתקרבת? ולמה, למה לעזאזל, מכל האפשרויות לעולה רביעית לגמר קיבלנו דווקא את הפועל חולון, אמנם אלופת המדינה, אבל אחת הקבוצות עם התקציבים הנמוכים בליגה? כולם ציפו לחצאי גמר משעממים, נטולי עניין ואולי גם ידועים מראש.

מי שהגיע בסופו של דבר ליד אליהו בתקווה לערב כדורסל מהנה, קיבל תמורה הולמת לכרטיסים שרובם היו במחירים סבירים. שני משחקים שלא התעלו לרמה גבוהה, בלשון המעטה, סיפקו לנו כדורסל הגנתי משובח לפחות משלוש קבוצות מתוך הארבע, שתי דרמות שגרמו לאוהדים להישאר צמודים לכיסאות ולא לברוח לראות מה קורה בדרבי התל אביבי ובסוף שתי סינדרלות שמעפילות לגמר. מי צריך את מכבי וירושלים? מתברר שלא צריך, ושיכול להיות אחלה ערב כדורסל בלי הסופר קלאסיקו הצפוי והמאוס של הכדורסל הישראלי.

המשחק הראשון בין עירוני נהריה להפועל חולון היה קרב מוחות בין שני המאמנים. יעקב ג'ינו ניסה לבצע עליית מדרגה עם קבוצתו, ונתקל בהכנה טקטית מדהימה של דני פרנקו. פרנקו הבין לפני המשחק שמה שינצח לנהריה את המשחק הוא משחק הפנים, ולכן החליט לנטרל את ארון מגי שלא קלע בכלל במחצית השנייה, וקיבל על הראש מרוברט רותבארט, שמסתמן כאחד השחקנים המפתיעים של העונה. לאחר שג'ינו הבין שאין סיכוי להכניס כדורים לאיזור הצבע, התחיל להוציא את הכדור לכיוון הקלעים שלו שסיימו על 47 אחוז מהשלוש, אבל עם אחוז זהה גם משאר הטווחים, ולא יכלו לנצח.

המשחק היה הצ'אנס האמיתי של רביב לימונד ויוגב אוחיון להוכיח שהם מסוגלים לסחוב את נהריה קדימה, ועוד מול קבוצה פחות מוכשרת. העובדה ששניהם קלעו ביחד 13 נקודות ואיבדו 11 כדורים גורמת להרבה יותר מהרהור בדבר היכולת של השניים לעשות זאת, ושיקול הדעת של ג'ינו שבנה עליהם את הקו האחורי. בהתקפה הקריטית של המשחק, בפיגור 3 כ-40 שניות לסיום, הלך ג'ינו לשלשה של ג'ייסון וויליאמס, לא בדיוק התאום של לארי בירד. כשעל המגרש נמצא רון לואיס, המהלך של ג'ינו היה מפתיע, אבל גם שטותי. בפועל, זה גם מה שהפסיד לו את המשחק בסופו של דבר.

הסגל של הפועל חולון הוא ללא ספק מוגבל, ולמרות קמפיין הורדת הציפיות מצידה של חיפה, אלופת המדינה תגיע כאנדרדוג מובהק למשחק הגמר, גם כשחיפה חסרה את דורון פרקינס. אבי אשכנזי חושש ממה שדני פרנקו אמר ערב חצי הגמר: "ננסה שהקבוצה תהיה גדולה מסכום חלקיה", וזוהי ההגדרה המדויקת של הפועל חולון העונה. ליאור ליפשיץ עם מחצית ראשונה מצוינת, אורי קוקיה עם משחק גדול מתחת לסלים ויהוא אורלנד עם שלשה בזמן הנכון, נתנו הרבה יותר ממה שהנייר הבטיח. עכשיו חיפה תצטרך לחיות עם פרדוקס הפייבוריטית.

היום לפני 4 שנים נערך משחק חצי גמר גביע המדינה של עונת 2004/5 בין בני השרון לעירוני נהריה, על הזכות לפגוש את מכבי תל אביב בגמר. שתי הקבוצות הגיעו כשוות למשחק, כשנהריה של אבי אשכנזי נותנת עונה טובה מאוד בליגה. הסגל של אשכנזי כלל אז את אדריאן פלדג'ר, אריק קמפבל, אנדרה וולרידג', ברק פלג, איתי לב, ארז מרקוביץ' ואחד עמית בן דוד. התפאורה בהיכל הייתה מושלמת עם 1,500 נהרייתים צבועים כולם בסגול.

בן דוד רשם משחק סולידי ואחראי אך מהדקה ה-32 הוא נשאר על הספסל. 1:06 לסיום עלתה נהריה ליתרון 6 ונראה כאילו המשחק סגור, אבל אז התעורר אלווין יאנג וניצל איבודי כדור מחפירים של שחקני נהריה וולרידג' ופלג וכפה על שתי הקבוצות הארכה, שבסיומה ניצחה בני השרון. אמש כבר למד אשכנזי, אולי כברירת מחדל, שלבן דוד יש מספיק אחריות כדי לתת הופעה במעמדים האלה. כדור אחרון בפיגור נקודה, ובן דוד עם אסיסט גדול למשה מזרחי, הוכיח באיחור של 4 שנים שהוא האיש שהיה צריך להוביל את הכדור בחצי הגמר של 2004/5. עכשיו נשאר לו רק להראות למאמן שלו שהוא מסוגל להוביל קבוצה לזכייה בגביע.

ההימור של אשכנזי בבניית הסגל על לא מעט שחקנים שיש להם עדיין מה להוכיח, נראה משתלם. השנים האחרונות בקריירה של משה מזרחי, למשל, היו בירידה מתמדת. זה החל בעונת 2005/6, אז ניסה את מזלו כשחקן מוביל בקבוצת אמצע הטבלה של עירוני אשקלון, ונמשך בתפקיד משני בקבוצה של לי ניילון בבני השרון. בעונה שעברה הוא יצא לעונה בראסינג פאריז, לא קיבל הרבה דקות בגלל סכסוך עם המאמן וחזר בתחילת העונה לישראל. עידו קוז'יקרו, לעומתו, מגיע לחיפה אחרי שנתיים בנהריה – קבוצה שלא מצליחה לעשות צעד משמעותי. אליהם מתווספים עמית בן דוד שחצה את גיל ה-30 וגור פורת שמתקרב לשם – שניים שירדו ליגה בעונה שעברה עם הפועל גלבוע/עפולה.

כל ארבעת השחקנים הללו נבחרו בתחילת העונה על ידי אבי אשכנזי להיות הישראלים הבכירים בסגל שלו. הבחירה עצמה נראתה מעט תמוהה, שכן אף אחד מהם לא הצליח להוביל קבוצה להישגים. בראשו ראה אשכנזי ארבעה שחקנים שלא ירצו לסיים קריירה ללא תואר בישראל, ארבעה שחקנים שיש להם טעם חוסר בפה. הפליא לסכם זאת בסוף המשחק קוז'יקרו: "יש לי שני חלומות, הראשון זה שהתינוק שלי יוולד ויהיה בריא, והשני זה לזכות בתואר בישראל".

אין מילה אחרת חוץ מכישלון שתתאר את ההופעה של הפועל ירושלים במשחק חצי הגמר. 10 נקודות ברבע הראשון קלעה הקבוצה, ואת כולם קלע טראוויס ווטסון. יובל נעימי הגיע בפעם השנייה ליד אליהו, ופעם שנייה שלא תפקד עם 0 מ-5 מהשלוש. שרון ששון אמר תודה לעבירה הטכנית של אבי אשכנזי כי אחרת כנראה הוא היה מסיים ללא נקודות, רוג'ר פאוול לא יכול לתרום יותר מדי ב-11 דקות ואדם הלסקה לא יכול לעשות כלום אם הוא לא משחק.

גיא גודס טען בסיום המשחק כי האגרסיביות של מכבי חיפה הכריעה את המשחק, והעובדה שהשופטים נתנו לשחק. הוא גם התקומם במהלך כל השבוע על כך שייחסו לירושלים את תואר הפייבוריטים, אך ידע להיות מספיק פייר כדי להודות שקבוצתו נכשלה שוב ברגע האמת, כמו בהפסדים לקאזאן, אולדנבורג ומכבי תל אביב בשבוע שעבר. מתברר שמה שראינו מול הגרמנים לא היה זלזול או עייפות, אלא הפועל ירושלים האמיתית. הבינונית.

כדי לקלוע 66 נקודות לא מספיק שחיפה תשחק אגרסיבי, גם הפועל ירושלים צריכה לבוא לא מוכנה מנטלית למשחק ועם תוכנית משחק שלא פעלה. כדי לתקן את הפספוס של חצי הגמר תצטרך ירושלים לחזור ליד אליהו בסוף העונה ולהביא אליפות, כל דבר פחות יחזיר את הקבוצה לאותו מעמד שלפני שני הגביעים שהביא דן שמיר. אולי פתאום יתחילו בירושלים להעריך את עבודתו.