"השער הוא האורגזמה של הכדורגל. כמו האורגזמה, גם השער הופך בכל פעם לנדיר יותר ויותר בחיים המודרניים. היום, 11 שחקנים מבלים את רוב המשחק כשהם נתלים על משקוף השער, מקדישים את רוב זמנם למניעת שערים, מבלי שיישאר להם מספיק זמן להבקיע שער משל עצמם. ההתלהבות המוגזמת שמתלקחת בכל פעם שהכדור פוגש ברשת יכולה להיראות כמסתורין או כשיגעון [מצד השדרים] המשולהבים, אשר יכולים לגרום גם לקרוזו, זמר האופרה האגדי, להשתתק לתמיד" (אדוארדו גליאנו, "כדורגל באור ובצל")
על הטור השבועי נגזרה הפעם אווירת "נמאס": נמאס מקבוצות שיורדות לבונקר ביתרון דווקא כאשר הוכיחו שהן מסוגלות לעשות יותר מאשר להיתלות על המשקוף, ונמאס גם משדרנים היסטריים שמלווים את ההיתלות הזו בזעקות השבר משתנקות ובראשן הפו-א-רההההה (fuera - "החוצה") וה"ר-מאט-ההההה" (בעיטה/נגיחה remate -). לאור השילוב המטריד הזה, שבלט במיוחד במחזור האחרון, צפו ועלו זיכרונות מאלטרנטיבה ישנה וטובה תוצרת כחול לבן: חיים "כדורגל-אטרקטיבי"ברעם. ברעם (אולי כי היה פרשן ולא שדרן, אבל נתעלם מהעובדה הזו לרגע) לעולם לא היה מבזבז את זמנו בשחזורי מהלכים, בצעקות או בקלישאות אחרות. הוא העדיף להתמקד בדרישה נלהבת להחלפת "טקטיקה מסורסת ומסרסת" בסגנון שישקף את תכליתו האמיתית של המשחק "בידור להמונים".
אי אפשר היה שלא לחייך לנוכח נטייתו של ברעם לדרוש בערך אדום אוטומטי לכל בלם שמנסה להרחיק כדור ואי אפשר היה שלא לאהוב את זעפו הילדותי-כמעט על כל קבוצה שבחוצפתה סירבה לעלות עם הרכב 'מביך' כלומר, כל הרכב שלא מכיל עשרה חלוצים ושוער שמבקיע מהחצי. אם עוזי ברעם נחשב משך שנים ל'אידיאולוג' של מפלגת העבודה, אחיו היה באופן מסורתי 'אידיאולוג של כדורגל', ובשונה מהמקרה הפוליטי, מדובר באידיאולוגיה שאפשר רק לחבב (מחוץ לאיטליה לפחות) ואפשר גם לבצע, גם בספרד, ותאמינו או לא, לא רק בקבוצות הזוהרות.
לאידיאולוגיה כזו יש הצדקה שאיננה רק אסתטית או אידיאליסטית אלא גם פרגמטית, ויש אפילו שיאמרו מדעית. אם ראיתם את הסרט המצוין "נפלאות התבונה" A Beautiful Mind)), סביר להניח שקלטתם את המושג המופשט (במישור האבסטרקטי, לא במישור שזומם מזימות ביחס לג'ניפר קונלי) של תורת המשחקים. הרעיון הבסיסי של התורה הזו הוא התנהגות רציונאלית מתוחכמת כזו שמתוכננת על פי מהלכים צפויים מצד גורמים ("שחקנים") אחרים במערכת. זה עובד בתחרות כלכלית, ביחסי מדינות בזירה הבינלאומית ("דילמת הביטחון"), ואפילו, בהשאלה מאולצת במקצת - וכפי שג'ון נאש שפיתח את השיטה מדגים בסרט - בפאב בו חבורת חבובים מתכננת לכבוש את ליבן של חבורת חבובות. ונחשו מה, תורת המשחקים יכולה לעבוד גם בכדורגל אפילו עבור בטיס, אפילו נגד בארסה.
אל תפספס
פחדנות חכמה? אין דבר כזה
הבה ניקח תרחיש "היפותטי". אתה מאמן חבורת שחקנים מוגבלים, מולך עומדת ההתקפה הטובה ביותר בעולם. בערב הנתון שיחק לך מזלך והיריבה תקועה עם בלם שהתמחה עד כה בהבאת מגבות ויאבד גם את גודזילה ברחבה (שיעול, מרטין קסרס, שיעול). אתה עדיין מוביל כאשר היריבה מכניסה את הנשק ההתקפי החזק ביותר שלה (שעייף בבירור ורחוק מהברקותיו הרגילות) במקום מחלץ הכדורים העיקרי במרכז השדה. האם אתה (א) מנצל את הדילול ההגנתי בשורות היריבה על מנת להחזיק בכדור כמה שיותר? (ב) מחזיק בכדור מעט יחסית אבל מנסה לבנות מתפרצות מסודרות במסירות מדויקות? או אולי אתה (ג) בועט את כל הכדורים לכל הרוחות בפאניקה טוטאלית, זורק כדורים מהיציע שוב ושוב כדי לשבש את המשחק באופן הנלוז ביותר, וכל זה מאזור הדקה ה-60?
אם אתה רציונאלי, הרי שתיקח מראש בחשבון את פעולות היריבה הצפויות ולכן תבחר באפשרות א', באפשרות ב' או באיזשהו איזון בין השתיים. אבל אם אתה מחזיק במחשבות פטאליסטיות על כך שהיריבה פשוט טובה מדי ושהיא בהכרח תבקיע לא משנה מה תעשה, הרי שתבחר כנראה באפשרות ג' ועוד תבכה אחרי המשחק על זה שהבונקר שלך לא עבד עד הסוף וזו בדיוק האפשרות בה בחר מאמן בטיס, פאקו צ'פארו, במוצאי שבת. במקביל, שחקניו הודו לבעל זבוב (אלוהיו של הבעלים מנואל דרקולה דה לופרה) על תיקו 2:2 שחילצו בשיניים, וזה אחרי שכבר הובילו 0:2 מול בארסה ויכלו לגמור את המשחק עם קצת יותר דיוק, תעוזה ושכל. עם כל הכבוד להתעוררות של בארסה ולחדות של אטו, תשומת הלב צריכה להיות מופנית קודם כל לבטיס בשאלה "למה השתפנתם כל כך?!".
על פניו יש שתי תשובות מיידיות לשאלה הפרובוקטיבית הזו. ראשית בארסה באמת העלתה הילוך בחלקו האחרון של המשחק, וכמובן שלא קל להתמודד ולנקוט יוזמה מולה. שנית, לבטיס היו מספר ניסיונות שער של ריקארדו אוליביירה ממהלך יפה שנפסל (בצדק) בגלל נבדל, ובעיקר החמצה של אותו אוליביירה שהייתה קטסטרופלית מספיק כדי להציב אותו ברשימה המפוקפקת של שחקנים שאתה לא באמת מאמין שהם ברזילאים (רשימה בה יישמר לעולמי עד מקום של כבוד לדבר המוזר, ספק חטיף ספק כדורגלן, שנקרא "פאביו רושמבאך").
אבל אלו, לכל היותר, נסיבות מקלות. בנוגע לתירוץ הראשון, דווקא בגלל שבארסה טובה כל כך, בוודאי התקפית, זהו רק עניין של זמן עד שתספוג מולה אם תבחר לנסות ו"להחנות את האוטובוס מול השער" - כפי שמכנים בספרד בונקר נטול בושה. באשר לטיעון השני, אוליביירה אכן הציג משחק פחות או יותר ביזיוני, אבל קשה להאמין שהוא היה מצליח להחמיץ עוד מצב באותו הסגנון. בטיס פשוט לא ניסתה להגיע שוב למצב כזה. כשהיא ניסתה לעשות זאת בסיבוב הראשון, היא כמעט ניצחה בקאמפ נואו (והפסידה בסוף רק בגלל בעיטה מוזרה של גודיונסן ממצב נייח, סטיית תקן שלא צפויה לחזור על עצמה.
הנקודה המשמעותית יותר היא התופעה הפסיכולוגית הכללית שחורגת הרבה מעבר לבטיס: גם קבוצות חזקות בהרבה הסתגרו בעבר וימשיכו להסתגר בעתיד כדי לנסות להגן במצב 'שברירי', וודאי מול קבוצות דומיננטיות. בהקשר הזה קל להיזכר לצד חיים ברעם גם בשדרנים מסוג אחר לגמרי האנגלים החביבים. אין ספק שהשדרן האנגלי הממוצע טוב בהרבה בתחומו מהכדורגלן האנגלי הממוצע: הוא תמיד מתאר באנגלית הבריטית הגבוהה ביותר את התיקול הפרימיטיבי והמכוער ביותר, מבטא התרגשות שאי אפשר לטעות בה, אבל רק בגבולות הג'נטלמניות וכאשר ישנם רגעי הכרעה דרמטיים, הוא איכשהו מדמה את המשחק למלחמה באופן שובה לב כמעט.
גמר ליגת האלופות ההיסטורי בין מילאן לליברפול היה דוגמה נפלאה. בתיקו 3:3 מילאן התאפסה על עצמה ויצאה למתקפת נגד, והשדר האנגלי קרא בלהט "שחקני ליברפול במצור, האם הם מסוגלים להחזיק מעמד, האם היא מסוגלים להתנגד" ("Can they hold on, can they resist?). לא היו יותר מדי אנגלים בקבוצה, ובכל זאת המילים האלו כמעט שיוו לכל העניין הוד פטריוטי נוסח ימי הבליץ על לונדון ו"הקרב על בריטניה". בלב כל הפאתוס, התמיהות על איך מילאן הפסיקה לשחק ביתרון 0:3 ואיך ליברפול התחילה לפחד דווקא כשהשוותה ל-3:3 נדחקו הצידה, וחבל שכך.
כדורגלנים ומאמניהם כנראה אוהבים או לפחות מסרבים להשתחרר מן הדפוס הקבוע הזה, של יתרון שגורר רפיון ולעתים גם בונקריות, כמעט כאילו הם מייחלים למצור שיוכיח את גבורתם ההירואית. אבל כפי שגם חיים ברעם וגם תורת המשחקים מלמדת, זה פשוט לא רציונאלי. המנטרה "מזמינים התקפות של היריבה" היא אולי אחת הקלישאות המשומשות ביותר בתולדות הכדורגל, אבל זה לא הופך אותה לפחות נכונה. אלון מזרחי היגג פעם "עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה" משפט אינטליגנטי יותר מכל דבר אחר שהאווירון אי פעם פלט, אבל עדיין, לאורך זמן מהווה פשוט אסטרטגיה גרועה.
אושר של שוטים
אם לחזור לבטיס, תיקו מול בארסה, כפי שיעידו עשרת הקבוצות הקודמות (כולל ריאל מדריד) שהפסידו ברציפות למוליכה, רחוק מלהיות הישג רע. אבל במקום להודות כי שחקניו התנהגו בטיפשות ויכלו לנצח את המשחק עם קצת יותר שכל ופחות פאניקה, צ'פארו נראה כמי שעוד רגע זורק את הפאה שלו באוויר מרוב אושר כאשר ציין בשביעות רצון תהומית "זו בדיוק הגישה שלה אני מצפה מהקבוצה". על איזו גישה בדיוק צ'פארו מדבר? על העובדה שריקארדו, שוער בינוני במקרה הטוב, היה צריך לתת את משחק חייו כדי להציל את הקבוצה שלו מהפסד? על העובדה שמד החזקת הכדור של בארסה, שהיה גבוה עוד לפני כן, פשוט שבר את הסקאלה החל מהדקה ה-60?
הפחדנות של בטיס הייתה מחוכמת במובן אחד בלבד: צ'פארו אולי לא למד את תורת המשחקים אבל הוא כנראה כן למד כדורסל ובהתאם לכך אימץ את הטקטיקה שעליה היה אמון נדב הנפלד: "תן לשחקן ההתקפי הגרוע ביותר של היריבה לנצח אותך". הטקטיקה הזו נתנה להנרי אגף שמאל להשכרה (לא ברור למה גווארדיולה הזיז משם את אינייסטה, שעשה שמות בהגנה של בטיס במחצית הראשונה). התוצאה: הצרפתי עשה שוב את מה שהוא מצטיין בו כבר תקופה ארוכה, חירב התקפה אחרי התקפה של בארסה והוכיח בפעם המי יודע כמה שימיו הטובים הרחק מאחוריו.
אם לאנשי מדריד יש שכל, הם יצ'פרו את כל יריבותיה הבאות של בארסה, שעלולות לנקוט בגישה פחדנית דומה בצפייה קולקטיבית ב"נפלאות התבונה". מצד שני, סיכוייהם ממשיכים להיות קלושים - היוזמה בכל מובן נמצאת אצל גווארדיולה. לנוכח הפער הניכר עדיין בראשות הטבלה, עם הנרי מולחם לספסל ועם מסי כשיר למשחק שלם, כל תורות המשחקים שבעולם, ואפילו ריאל משופרת וראול שובר שיאים, יתקשו לעצור את בארסה.
shmulik_nili@walla.co.il