לבכות איתך

אין ספק, שבוע קשה עבר על כוחותינו. העונה עוד רחוקה מסיומה, שיאה עוד לפנינו, אבל ימים מתישים שכאלה לא זכורים על מסכינו זה זמן רב. אם אתם מגלים סימני שחיקה ועייפות, דעו שאתם לא לבד, לכולנו קשה. זה החל כבר ביום ראשון בבוקר, בגמר המצמרר בין פדרר לנדאל, כשמיד עם סיומו ציפה לנו הקרב בין ליברפול לצ'לסי, שכאילו נגרר עד הלילה עד לסופרבול ההיסטורי. משם רצנו למיטה כדי לצבור מעט שעות שינה, לשמחתנו התעוררנו בזמן כדי להגיע לבלומפילד הנפלא, אך לא נותר זמן רב להירגע כי ברביעי שוב ציפו לנו משחקי גביע מאיטליה ומספרד וכמובן הדרבי הגדול של ליברפול. בנוסף לכל אלה, מדי בוקר התעוררנו בהפתעה רק כדי להתעדכן על ההפגזות שהתחוללו בלילה במדיסון סקוור גארדן, עם אותן התפרעויות בלתי נשלטות של קובי ולברון, ובחמישי כבר חזרה היורוליג, בשישי הליגה הלאומית, ובשבת שוב יתקיים מחזור מלא באירופה. שבוע חדש עומד לפנינו, ביום ראשון הפועל ירושלים שוב תגיע לנוקיה, בשני בית"ר נגד הפועל, וביום שלישי יש בחירות. ואחר כך מתפלאים שאין לנו מושג למי להצביע.

שיאו של השבוע, אולי של השנה, היה ללא ספק בכי התמרורים של רוג'ר פדרר. לא במקרה ההתפרקות הרגשית של האלוף, אותו פרץ בכי בלתי נשלט, הסעירה את כל העולם. הלא כולנו משתוקקים מדי פעם להתפרץ ולהשתחרר, לפרוק אמוציות ותסכולים, אבל בכי שכזה, לעיני העולם כולו, הוא בהחלט אירוע שקשה להתאושש ממנו, במיוחד כשהוא מגיע מספורטאי ענק, גבר שבגברים, אלוף אמיתי שעד לאחרונה התהדר בעוצמות נפשיות ובקור רוח מקפיא. סביר להניח שככל שהימים חלפו גם פדרר מביט במבוכה על סצינת הדמעות וההתייפחות (שכזכור, הגיעה אחרי קריסה מנטלית במערכה החמישית), כיוון שגם הוא יודע שזה היה אירוע מחולל. על פניו זה נראה לרגעים כמו בכי טבעי ובלתי נמנע של ילד ששונא להפסיד, אך המשמעויות הן כמובן מורכבות יותר: זה מעבר להכרה באובדן ההגמוניה, זה מהפך של ממש. ספק גדול אם הוא יוכל להתאושש מנטלית מאותה סצינת סיום של הטורניר, שהראתה אותו ואת חברתו ממררים בבכי בעוד נדאל עומד גאה ומחייך עם הגביע בידיו, ומנחם אותו בספק אמפתיה, ספק רחמים, ספק התנשאות ("אל תדאג, אתה עוד תנצח"). שתי מסקנות ברורות הוסקו מהאירוע הזה: מצד אחד, אין ספק שזה היה מהלך שהגדיר מחדש את מאזן הכוחות ביניהם; מצד שני, עכשיו אנחנו אוהבים את פדרר אפילו יותר.

תמונה נוספת מהשבוע שתיכנס להיסטוריה היא ללא ספק זו של סנטוניו הולמס, התופס של פיטסבורג, שקלט את המסירה המנצחת בשניות הסיום של הסופרבול הדרמטי. מעבר ללחץ הנפשי ולמתח ששרר באיצטדיון, הרי שקשה לדמיין את המורכבות הפיזית של אותו מהלך מנצח. הלא הולמס לא רק נדרש לתפוס בידיו את הכדור האליפטי שהושלך לעברו בחוזקה, בעוד שומרים עליו שלושה גברתנים שכל מטרתם היא להשליכו על הרצפה; האתגר האמיתי היה בשליחת הרגליים לקרקע לשטח האנד-זון, למתוח את כפות רגליו מטה בווירטואוזיות של רקדנית בלט, וכל זאת תוך שהוא שומר על הכדור מכל משמר, בלחץ בלתי יתואר. על פניו זו נראית משימה בלתי אפשרית, אך הולמס לא רק שהצליח להשלים אותה, אלא אף עשה זאת בדקה האחרונה של הסופרבול. אז נוהגים לומר על הסופרבול שהוא בעצם שואו אמריקני במיטבו, נוטים להתייחס לרמת ההפקה המדוקדקת ולפרסומות בהפסקות, מלגלגים על ההשקעה במופע במחצית ועל הפומפוזיות של המעמד, אבל בשנתיים האחרונות חובבי הספורט יכולים להיות גאים – שוב הוכח שהשיא של האירוע הוא המשחק עצמו, ואל השיאים הללו שום דבר לא יוכל להשתוות.

ואם בשיאים עסקינן, הרי שאי אפשר להתעלם מגמר גביע הטוטו, אותו אירוע בלתי נשכח שהתחולל השבוע באיצטדיון רמת גן. בזכות נפלאות ה"יס מקס" של מארחי באותו ערב, שמאפשר להעביר קדימה ואחורה את השידור, הזדמן לי לעבור במדוקדק שוב ושוב על שתי סצינות שהתחוללו במשחק, וברשותכם, אפרטן. הראשונה קרתה ממש בסיום המשחק, כשברוך דגו המאוכזב ירד מהדשא. לפתע נתקל בו אחד מעובדי הבמה, שמיהר למרכז המגרש כדי להקים את הבמה, זו שעמדה לחלק את המדליות הלא נכונות. דגו (להזכירכם, גבר בשנות ה-20 לחייו, ספורטאי מקצועני שמתפרנס מכדורגל) כמעט שמעד מההיתקלות הקלה עם אותו עובד במה, והסתכל בו במבט כועס ונעלב.

הסצינה השנייה התחוללה באמצע המחצית השנייה, כששחקן אשדוד יוסי אופיר נתקל בשחקן יריב וספג מכה בראשו. אין ברצוני לזלזל בסכנה של מהלומה בגולגולת, ובכל זאת, על פי ההילוכים החוזרים זו בהחלט לא נראתה מכה יוצאת דופן, בטח לא כזו שעמדה לסכן את המשך הקריירה שלו. אופיר המסכן (להזכירכם, גבר בשנות ה-20 לחייו, ספורטאי מקצועני שמתפרנס מכדורגל) התיישב על הדשא ושפשף את ראשו. הקבוצה היריבה עמדה בנורמות הנימוסיות והוציאה את הכדור החוצה. המשחק נעצר. השופט ניגש אליו באיטיות, הביט בו ושאל אותו אם כואב לו ואם הוא רוצה שהוא יפסיק את המשחק. צוות של שישה אנשים – פרמדיקים, רופאים, חובשים - החל לצעוד בניחותא לעבר הפצוע, והציעו לו לסוחבו החוצה באלונקה. אופיר סירב, ויצא החוצה בכוחות עצמו. הפרמדיקים שוב נאלצו לחצות את המגרש בדרכם האיטית החוצה. המשחק עדיין לא חודש. אופיר לקח לגימה מהבקבוק, התיז מעט מים על ראשו, ושב למגרש בהליכה כבדה. אחרי כמעט שלוש דקות ארוכות, מבזות ומביכות, בסיומה של אותה כל סצינה עלובה, המשחק חודש. לטעמי, יש לסלק מהכדורגל את כל המעורבים בה.