פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בין ברקוביץ' לג'מצ'י

        מכבי ת"א רוצה לבנות שושלת בעזרת אליהו וכספי. האם השניים ינהיגו כמו מיקי ומוטי? יהיו הישגיים יותר מגמצ'י ודניאל? ישכיחו את קטש שפר? האם הם יכולים להיות העוגן של מכבי תל אביב החדשה?

        בדצמבר 1995 הכדורסל האירופי התכנס ביד אליהו, על שלל כוכביו ועסקניו, כדי להצדיע למיקי ברקוביץ'. הטקס ארך שעות. ברקוביץ' קיבל תשורות מחבריו ושותפיו לדרך, ולאחר מכן התפנה לחלק מתנות בחזרה. רגע השיא במהלך הטקס, שקדם למשחק הפרידה נגד נבחרת אירופה, היה בו ברקוביץ' הזמין לבמה את מוטי ארואסטי - החלק השני בצמד מיקי-מוטי, זה שהיווה את הגרעין של מכבי תל אביב הגדולה מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. חיבוק אמיץ, רעד קל בקול, האוהדים ביציע לא ידעו נפשם מרוב התרגשות.

        לאורך השנים מכבי נשענה באופק מובהק על איכות ויכולת שחקני החיזוק שלה, רובם אמריקאים. חלק מאותם זרים הפך חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית, מאולסי פרי (שהפך כינוי עממי לאדם גבוה), ארל וויליאמס וקווין מגי, ועד אנתוני פארקר ושאראס. אבל במשך שלושת העשורים האחרונים מכבי תמיד הכילה צמד ישראלים בולט. צמד שלא תמיד מוביל את הקבוצה על הפרקט, אבל מהווה בסיס להזדהות מצד האוהדים, שניים שיש להם חלק חשוב בהצלחת הקבוצה, זוג שכמו משלים אחד את השני ומעניק צביון "צברי" למועדון.

        לאחר הניצחון על אלבה ברלין התבשרנו כי מכבי הציעה חוזה ארוך טווח לליאור אליהו, והניחה הצעה דומה בפני עמרי כספי. אחרי שנים בהן לא היה צמד ישראלי דומיננטי בהיכל, שמעון מזרחי ושות' מנסים לחדש את שושלת הצמדים הישראלים. השאלה הגדולה היא האם אליהו וכספי יכולים להוות צמד שכזה.
        האם הם ינהיגו את מכבי טוב יותר ממיקי ומוטי? האם הם יותר ווינרים מג'מצ'י ודניאל או מוכשרים מקטש ושפר? בקיצור, האם הם יכולים להפוך לזוג המלכותי של יד אליהו.

        מנהיגות

        מיקי-מוטי

        ייצגו את "דוד" הישראלי במלחמתו הספורטיבית מול "גולית" האירופי. מנהיגותם לא נבעה רק מההשתטחויות של מוטי או מהנקודות שהפציץ מיקי, מהג'ינג'יות של ארואסטי או האלגנטיות של ברקוביץ', אלא העובדה שהם נטלו אחריות ברגעים המכריעים והיו נותני הטון בקבוצה. הדוגמה הבולטת והזכורה מכל היא הוצאת החוץ של ארואסטי אל ברקוביץ' בגמר 1981 נגד סינודינה בולוניה. הדוגמה האישית, החברות והפרגון ההדדי, ההשקעה והמחויבות, כל אלה הפכו אותם למודל לחיקוי ואת מכבי ל"קבוצה של המדינה".

        ג'מצ'י-דניאל

        כמו בצמד שלפניהם, גם כאן יש "כוכב", ו"לוחם", ומספר קווים משיקים, אך הסיפור שונה לגמרי. זו כבר לא אותה קבוצה "משפחתית", אלא כזו שביססה עצמה כמעצמה אירופית. כקפטן, ג'מצ'י לא השכיל ליצור רוח קבוצתית והקפיד לנהל מאבקי שליטה עם הזרים הדומינטים שבאו ועזבו את הקבוצה. דניאל, לוחם שכמותו, שימר את ה"ארואסטיות" של מכבי, אבל הסגל הרחב ביחס לעבר והעובדה שתמיד היה השחקן השישי, לא הציבו אותו מעולם במרכז הבמה.

        קטש-שפר

        השניים נמשחו למלכים מיד עם הגעתם לקבוצה, וקיבלו את המפתחות לקו האחורי. היה נדמה שמכבי יצרה לעצמה שושלת לשנים ארוכות, אך דווקא הצמד הזה נמוג מהר מאוד ורשם רק ארבע שנים משותפות. הם סחבו על גבם את הקבוצה מכוח כישרונם הרב והבינוניות שאפפה את הסגל, אך אישיותם המופנמת מעולם לא אפשרה להם להפוך למיקי-מוטי מודרניים.

        אליהו-כספי

        כל התנאים מצביעים על כך שהם הולכים להיות הצמד שיהווה את העוגן הישראלי במכבי ( אולי אפילו טריו, עם הצטרפותו של גיא פניני), אבל משהו חסר. בגילם (אליהו 23, כספי 20), מרבית הרשומים לעיל כבר היו שחקנים דומיננטיים בעלי אישיות מעוצבת, אך נדמה כי אליהו-כספי הם עדיין ילדים-ענקים, שנותנים להוריהם וסוכניהם לנתב אותם. גם הפלירטוט עם ה-NBA והפיתויים משאר קבוצות היבשת, לא מוסיף. בשנתיים האחרונות יחסיהם עם המועדון ומאמניו ידעו עליות ומורדות, והם עדיין מצמיחים נוצות בקבוצה שעיקר כוחה בזריה.

        הישגיות

        מיקי-מוטי

        הגדולה של הצמד הזה היא לא רק בשני הגביעים וארבעת משחקי הגמר בהם השתתפו, אלא בדרך בה עשו זאת. השניים היו פשוט ווינרים בנפשם, וידעו לתעל את כל מרצם למען הקבוצה. "בדרך כלל כשיש שני שחקנים על המגרש, יש תחרות”, הסביר פעם ברקוביץ' באחד הראיונות. "מוטי היה הרכז ואני הקלע, ואני, בלי מסירה של מוטי לא יכול לקלוע סל. לאורך כל השנים היה בינינו פרגון הדדי. היינו חזקים יחד, ושנינו היינו מובילים, זה לא שאחד היה על הספסל. תמיד היינו אחד ליד ולצד השני, וזה היה חשוב''.

        ג'מצ'י-דניאל

        שניים שהתהילה חמקה מידם. ג'מצ'י תמיד הופיע למשחקים הגדולים וניפק מספרים מרשימים, ודניאל עלה מהספסל ושינה מומנטום באינספור פעמים, אך ההיסטוריה קיבעה את תקופתם ככזו שהחלה בהחמצה גדולה ונמשכה בשקיעה. ג'מצ'י היה רחוק שלשה אחת ב-1987 מחקיקת שמו בצד הנכון, אך ההפסדים בשלושה מעמדי גמר רצופים, אובדן האליפות לגליל ב-1993 והידרדרות הקבוצה באירופה, מיצבו את הצמד המוכשר הזה כלוזר.

        קטש-שפר

        כל להטוטיו של קטש וההצגות הגדולות שניפקו השניים (בעיקר נגד האיטלקיות) לא הועילו למכבי של אמצע-עד-סוף שנות ה-90. השניים שהיו אמורים להחזיר עטרה ליושנה, רשמו את הישגיהם האירופים הגדולים דווקא במדי קבוצות אחרות: קטש עם פנאתינייקוס, ושפר עם ירושלים. עם כל הסימפתיה, מבחינה הישגית מדובר בצמד ששנותיו יחד יוצנעו בספר דברי הימים של מכבי.

        אליהו-כספי

        בהשוואה לצמדי העבר, נראה שאליהו וכספי צועדים בדרכם של ג'מצ'י ודניאל. מגיעים לבאר, אך לא שותים. גם הם מוכשרים מאוד, גם הם חוו הפסד בגמר היורוליג וטעמו את טעמה המר של אובדן אליפות. אך בניגוד לג'מצ'י ודניאל, יש להם הזדמנות לתקן ואפשר להניח שאם מכבי תצליח בעתיד לייצב את הספינה המתנדנדת כשיכורה בים האירופי הרגוע והשלו, השניים, מהכישרונות הבולטים ביבשת, יוכלו להוביל אותה גם להישגים.

        זהות

        מיקי-מוטי

        יצקו את היסודות העבותים, העמוקים והיציבים למגדל בבל הצהוב שמזדקר מיד אליהו. בזמנם, כל ילד חלם להיות שחקן במכבי תל אביב או לפחות לשבת ולראות אותם מהיציע. גרמו לכולם להאמין שמכבי זו עוד יחידה צה"לית, למרות שסגל הקבוצה הורכב כמעט כולו מאמריקאים (שחלקם התאזרח). עצם העובדה שהצמד נכתב בשמותיו הפרטיים אומרת הכל.

        ג'מצ'י-דניאל

        למרות שיחס הישראלים-זרים נטה בבירור לטובת הראשונים, דווקא בשנותיהם של השניים מכבי איבדה את צביונה ה”ישראלי”, ומצבת הישראלים בה (מלבד ג'מצ'י) שימשה כצוות מסייע לשחקני החיזוק הזרים. תחילה זו היתה הקבוצה של קווין מגי, וגם אחרי לכתו מכבי לא שינתה את אורחותיה. כל מיני אד הורטונים, דייויד אנקרמים וטום צ'יימברסים נטלו את הבכורה, ואילצו את ג'מצ'י ודניאל נאלצו לחיות עם זה (ולא בשלום).

        קטש-שפר

        הדומיננטיות שלהם החזירה את ה"צבריות" לקבוצה, ויחד עם נדב הנפלד היו לאוהדים גיבורים מקומיים איתם יכלו להזדהות. במבט לאחור אל שנות ה-90, בהן הסגל היה רחב יותר ומרובה בשחקנים זרים, זה בהחלט ראוי לציון.

        אליהו-כספי

        בניגוד לטל בורשטיין האנמי ונטול הכריזמה, וליותם הלפרין המוכשר והשברירי, למכבי יש אפשרות להזריק דם כחול-לבן חדש לקבוצה, שרבים מאוהדיה נזכרים בערגה בעיקר בביצועיהם של פארקר ושאראס. כספי הוא לוחמני, חצוף, מוכשר ותאב ניצחון. בקיצור, "מכביסט". אליהו הוא שחקן מלהיב, אתלטי וכזה שאפשר לבנות סביבו משהו. אם השניים יקבלו את הצעת מכבי, הם יהפכו לפניו הרשמיים של המועדון ויטביעו בו את חותמם. לא ליאור-עמרי סטייל מיקי-מוטי, אבל יותר משני הצמדים האחרים.