הכי לא גלאקטיקוס

ז'ואן פלאסה, המאמן הנוכחי של ריאל מדריד, אוהב להציג תמונות מחופשתו באירלנד בקיץ 2007, כולל תמונה בנוסח "כאן עמדתי כשהדהימו אותי ואמרו לי שאני הולך לאמן את ריאל מדריד". אם ישנו יתרון מובהק למכבי תל אביב בעימותים עם שתי יריבותיה העיקריות בטופ 16 – ריאל מדריד וברצלונה – הוא מצוי בעמדת המאמן. הבחירה של שני המועדונים הללו במאמנים צעירים וחסרי ניסיון באופן יחסי נראית מפתיעה במבט ראשון, גם בגלל האירועים החריגים שנלוו לה.

כמו פלאסה שהחליף במדריד שם גדול ומוכר בהרבה (בוז'ידאר מאליקוביץ') גם בברצלונה היה זה עוזר מאמן, צ'אבי פסקוואל, שהחליף מותג כדורסל יוגוסלבי – דושקו איבנוביץ'. אבל אם פלאסה היה מופתע, אפשר לומר שפסקוואל (שבניגוד לפלאסה אפילו לא חצה עדיין את גיל 40) באמת לא ראה את זה בא, פשוט כי זה בא מהר כל כך. לפני קצת פחות משנה, ב-14 בפברואר 2008, בארסה החליטה לציין את הוולנטיין בביטוי חוסר אהבה מובהק לאיבנוביץ', שפוטר שמונה שעות (!) לפני מפגש מול מלאגה. פסקוואל מונה למאמן זמני, ובשמונה השעות שנותרו לו הספיק להודיע לשחקנים שהם הולכים לעשות את מה שהיה בגדר עבירה פלילית אצל איבנוביץ' – לשמור אזורית - וזה עבד: בארסה ניצחה. אחרי שגם השתפרה פלאים בהמשך העונה, כמו במדריד, עוזר המאמן הפך להיות מאמן ראשי של ממש.

בעונה הנוכחית גם פסקוואל וגם פלאסה רוצים להמשיך ולמצב עצמם כמאמנים לגיטימיים בצמרת האירופית, כשמאחוריהם כבר רצפי נצחונות ואפילו תארים. אבל עדיין משהו כאן לא מתחבר. איך שניים ממועדוני העל של היבשת מוכנות לממן את טובי השחקנים שכסף רק יכול לקנות – בין אם הם זרים ובין אם הם מקומיים – אבל בסופו של דבר מהמרות דווקא בעמדת המאמן? מה ההימור הזה אומר על שני הארגונים? והאם זה מקרה שהמצב נראה דומה כל כך בשני התאומים הסימביוטיים האלו, ששונאים זה את זה בכדורסל כמעט כמו בכדורגל?

התשובה לשאלות הללו אכן מתחילה בכדורגל. כל היגיון הקיום של בארסה וריאל כמועדונים נסוב סביב המשחק הפופולרי ביותר בעולם. שני המועדונים הם "פולידפורטיבוס" (polideportivos) – כלומר מאגדים בתוכם ענפי ספורט שונים. רשמית זה אומר שנשיאי ברצלונה וריאל אחראיים על ענייני כדורגל ממש כשם שהם אחראיים על קבוצות כדורסל, הוקי או כדוריד. רק שזה נכון דה יורה בלבד. דה פקטו, מדובר בנשיאי מועדון כדורגל, שמתקצב את ענפי הספורט האחרים כאשר נחה עליו הרוח וכאשר תזרים המזומנים שמגיע מעלילות הכדורגלנים מרשים מספיק.

אחת הבעיות ההיסטוריות של שני מועדוני הכדורגל הם נשיאים שמתערבים יתר על המידה בעבודת המערכת שמתחתיהם; שממעיטים שוב ושוב בבעיה המהותית שפיטורים חוזרים ונשנים יוצרים עבור המערכת הזו; ושבאופן כללי סבורים שהם מבינים לא פחות מכל "אנשי המקצוע". בכל מה שקשור לכדורסל התמונה לרוב הפוכה – מדובר בסיפור של אדישות במקרה הטוב וחוסר עניין מוחלט במקרה השכיח. התקשורת, כמו האוהדים של כל ענפי הספורט, יודעים שהמדד האמיתי להצלחת הנשיאים נמצא אך ורק בכדורגל. גם הנשיאים עצמם יודעים זאת היטב, כמובן. כאשר ג'וזף לואיס נונייס התפטר סוף סוף מכהונתו כנשיא בארסה בקיץ 2000 אחרי 22 שנים, לקול מצהלות...כולם פחות או יותר, הוא ערך תצוגת תכלית שבה הציג את כל הגביעים בהם זכה המועדון בתקופתו – 50 בכדוריד, 36 בהוקי, 27 בכדורגל, 25 בכדורסל. זה היה מהלך ציני אופייני: בפועל כולם, כולל נונייז עצמו לאורך כהונתו, ספרו (בכל מובן) אך ורק גביעי כדורגל.

גביע יול"ב זה נחמד, גביע היורוליג זה יפה, אליפות ספרד בכדורסל זה כבר מכובד באמת, אבל אליפות ספרד בכדורגל, שלא לדבר על הצ'מפיונס ליג, הם הדבר האמיתי. מה זה להתלבט בין איבאנוביץ' או מסינה לעומת דילמה קריטית כמו מוריניו או גווארדיולה? כאשר ברוב העיר ברצלונה גיא אסולין מפורסם יותר מדיוויד אנדרסן, ובמדריד הכרוז בברנביאו מפורסם בהרבה מתומאס ואן דר שפיגל, סדר העדיפויות ברור.

תשומת הלב של נשיאי שני המועדונים הוסטה באופן מסורתי אל ענפי הספורט האחרים רק בעיתות משבר חריג, במיוחד כזה שנקשר אליהם אישית. בפברואר האחרון, למשל, לאפורטה בילה את רוב זמנו בעיסוק בפציעות המדומות ובקו המותניים המתרחב של רונאלדיניו, לצד הדיפת האשמות על "הירדמות בשמירה" לגבי הצורך ברענון הסגל של קבוצת הכדורגל – הירדמות שנגרמה, כך רמזו עיתוני הספורט של קטלוניה, מהתעסקות יתר של הנשיא בתהילתו האישית.

הדבר האחרון שהיה צריך לאפורטה (שבשלב מסוים התחיל לצעוק על עיתונאים "בחייכם, אנחנו לא עד כדי גרועים", ואפילו התפשט בעצבים באמצע נמל תעופה במחאה על כך שהמאבטחים סירבו לאפשר לו לעבור ביקורת ביטחונית ללא בדיקה), היה בעיות חדשות מכיוון הכדורסל – ואיבנוביץ' סיפק לו אותן כאשר התייחס לכשלונות הקבוצה באומרו "זה כל מה שאני יכול לעשות עם הסגל הקיים". ההאשמה (המופרכת יש לומר) שהופנתה ישירות כלפי ההנהלה, גרמה ללאפורטה להחליט אישית על פיטוריו המידיים של איבאנוביץ'.

במקרה של רמון קלדרון ההאשמות התקשורתיות, בכל הקשור לכדורגל כמובן, היו באופן עקבי גרועות (ואפשר לומר גם מוצדקות) פי כמה, ודווקא בכדורסל הוא מצא מפלט יחסי, כענף אותו טיפח הרבה מעבר לקודמיו. אבל הנסיבות המעשיות של כהונתו רצופת המכשולים והמבוכות – כולן כרוכות בכדורגל – הכתיבה התרחקות מענייני הכדורסל. ההתרחקות כשלעצמה תאמה במידה מסוימת את הרושם שקלדרון ניסה ליצור – של נשיא הנותן לאלו שמתחתיו לעבוד ולא מכתיב כל פרט קטן, בניגוד לקודמו פלורנטינו פרז. אולם הנסיבות שגרמו לה הציבו בסופו של דבר את ריאל ובארסה באותה המשבצת בכל הקשור לכדורסל: מצד אחד נשיאים שאינם עוסקים באופן יומיומי בענף, ומצד שני דימוי רווח של ארגון לא יציב, שאופי קבלת ההחלטות בו מעורפל בלשון המעטה, ושמאמנים תמיד עלולים להיות בו כלי משחק או לכל הפחות נתונים לגחמות של אנשים בלתי אמינים.

הדימוי הזה פרדוקסלי דווקא כי אחת התוצאות המרכזיות של הישאבות הנשיאים (מבחירה או מכפיה) לעולם הכדורגל הייתה עלייתם של המנהלים המקצועיים בכל הקשור לניהול ענייני הכדורסל. בשני המועדונים מדובר בשחקני עבר (אלברטו הררוס ואנטוניו מרטין בריאל, ז'ואן קראוס בבארסה) שמכירים את המערכת בפרט ואת הכדורסל האירופי בכלל מלפני ומלפנים.

הציניקנים יוכלו להגיד שהחלטת המאמנים המקצועיים להביע אמון במאמנים צעירים היא פשוט ברירת מחדל – כי שמות גדולים (כמו מסינה ואפילו יסמין רפשה) לא רצו להגיע בגלל אותו רושם של התנהלות לקויה. יחד עם זאת, אפשר גם להבין את העניין אחרת, כפי שמסביר פבלו דה-מולינה, העורך של האתר הרשמי של הליגה הספרדית (acb.com): "גם במדריד וגם בברצלונה המנהלים המקצועיים התבססו על הניסיון שלהם כשחקני עבר כאשר החליטו בסופו של דבר להמשיך עם מאמנים צעירים פשוט כי הם מאמינים בהם, כי הם מובילים כדורסל חיובי, כי הם זוכים לקרדיט ואהדה מהשחקנים ומהסביבה. בשני המקרים אפשר לדבר על יכולת לראות לטווח רחוק, מעבר לרצף נתון של הפסדים, ולנתח תמונה כוללת. גם הררוס ומרטין עם פלאסה בריאל, וגם קראוס שמונה מעל פסקוואל בבארסה, פשוט החליטו לתת למאמנים שלהם לעבוד. בהתחשב ברזומה הצנוע של המאמנים האלו זה אולי צעד מפתיע, אבל כן אפשר לומר שהוא מחושב".

בשפה פחות דיפלומטית אפשר לומר ששחקני העבר הללו פשוט מתנהגים כאנשי מקצוע ולא כפוליטיקאים – ולכן הרבה יותר מעוניינים ומסוגלים לקבל החלטות על בסיס מתוכנן ומושכל. עוזר מאמן יישאר מאמן ראשי, כי באמת מאמינים בו ולא יפוטר סתם כי 'זקוקים לדמות נוצצת יותר' (עיין ערך דל בוסקה בקבוצת הכדורגל של מדריד). אי אפשר להכחיש שגם במקרה של פסקוואל וגם במקרה של פלאסה, מדובר עדיין בהימור. ובסופו של דבר, הימור יכול להצליח או להיכשל בלי קשר לשאלה האם היה מושכל או לא, וגם כאן אין כמו ענייני הכדורגל של שני המועדונים בכדי לספק עדות מתאימה.

אחרי קלף בטוח יחסית בדמותו של קאפלו, שהביא אליפות הכי לא בטוחה שרק אפשר, קלדרון הימר על שוסטר. בתחילה ההימור צלח, אך לאורך זמן המזג של שוסטר הבטיח כישלון. לאפורטה מצידו הימר על רייקארד כברירת מחדל מוחלטת ופגע בגדול, ובקיץ האחרון הימר על גווארדיולה כברירת מחדל נואשת בכדי להציל את נשיאותו – ועד עכשיו לפחות פגע בענק. דווקא הנסיבות שמלוות את מאמני הכדורסל נראות מחושבות קצת יותר. האם זה אומר שפסקוואל ופלאסה יפתיעו את גרשון? לא נותר אלא לחכות ולראות.