הכי ריאלי, הכי אנושי

כה גדולים היו מעלליהם של ראול ושל מסי במחזור האחרון בספרד שאפילו אלפרדו די סטאפנו עצמו - האיש שרוטן באותה הטבעיות בה הוא נושם ועם חלוף השנים רק רוטן יותר וכמעשן נושם פחות - הרשה לעצמו לומר דברים חיוביים על השניים. נשיא הכבוד של ריאל מדריד הצהיר בריאיון לערוץ "אנטנה 3" הספרדי כי הוא "בטוח שראול (שהשתווה אליו במספר השערים במדי ריאל עם 307) יוכל להבקיע 400 או 450 שערים, הוא עדיין צעיר. הוא בן 31 ויוכל לשחק עד גיל 37 או 38".

עוד הוסיף דון אלפרדו כי מסי הוא ללא שום צל של ספק השחקן הטוב בעולם, בין היתר כחלק מקרקור אופייני על הכדורגל השלילי שמציגה לטענתו ריאל מדריד, ללא קשר לניצחונות הרצופים - "הם לא מלהיבים אף אחד... אין מופע, אין אלגנטיות". אבל יש את ראול. האם זה מספיק? כמובן תלוי לצורך מה. די סטאפנו ומסי יעזרו לענות על השאלה.

מהר מאוד אחרי שהחל לככב במדי ריאל, הנער הצעיר, שכנראה עדיין גורם לחזוס חיל להתהפך בקברו ולבכות לשווא את חטאו הקדמון ("כמה שתיתי ברגע בו החלטתי לסגור את מחלקות הנוער?!") הפך ללב החי של הקבוצה, והביטוי "ראול מדריד" נעשה לטבעי כשם שהיה קלישאי.

לא היה מדובר רק בשערים אותם הבקיע בכמות מפחידה. ממש כשם שבשנות השבעים יוהאן קרויף, עם ביטחונו העצמי, המגע הקוסמופוליטי, קסמו הכובש ורצונו לזכות באהבה תימצת את מהות הקטלאניות, ראול כאילו גילם באופן מזוקק את הדמות האידיאלית, את מאפייני הפרסונה אליה הייתה רוצה להיהפך ריאל מדריד לו שינתה מצב צבירה ממועדון לבן אדם: תנועה מתוך תחושת עליונות טבעית – אך לא מן הסוג המתנשא באופן מוחצן, אלא כזו המעריכה מאמץ ולכן נלחמת על כל דבר, כל כדור, כל הישג; דמות שמשדרת אלגנטיות וג'נטלמניות ללא רבב (ראול לא קיבל אפילו אדום אחד בכל הקריירה), אבל לעולם לא מסתפקת במחיאות כפיים ליריב אלא רק בהנפת הגביע.

גם מחוץ למגרש ניכרה האידיליה. בעוד אפילו בימים אלו די סטאפנו אדיש באופן מרגיז כמעט לכל הסובב אותו - תמונות שלו חתוכות באמצע כדי שלא להראות את החולצות שלא מכופתרות נכון וחושפות את הכרס שצמחה עם השנים - ראול תמיד היה ללא רבב בכל מובן אפשרי. כאשר "נערי הפרארי" של סוף שנות התשעים החליפו מכוניות יותר מאשר מסירות, אוהדי ריאל הזועמים פנו לאחת הסיסמאות האהובות עליהם – menos milones, mas cojones - פחות מיליונים, יותר ביצים. ראול היה פחות או יותר היחיד שזכה עדיין להערצה בלתי מסויגת. הוא לא רק התבלט כבר אז כאיש משפחה למופת וקתולי מאמין המצהיר בכנות על הערצתו לאמא תרזה; הוא גם היה תמיד מכופתר ומחויט כהלכה, מנומס, ואפילו דיגמן אבל "באופן מכובד" (בכל זאת, מדובר באחד מבעלי הנחירים הגדולים ביותר בתולדות האנושות). פלא שגוטי עם תספורות האפרוח ובני ובנות הזוג המתחלפים התחרפן?

אחת הדילמות הבסיסיות של אוהד נוגעת בשחקנים אינדיבידואליים. עם מי תזדהה יותר – עם אלו שעושים את מה שאתה יודע שלעולם לא תוכל לעשות? או דווקא עם השחקנים שהם פשוט בני אדם קרובים אליך, ולא רק במובן הזה שהם דוברים את שפתך או באו מביתך אלא בהיותם בני אדם גדולים – בהתנהלותם מעוררת הכבוד כספורטאים וגם בביצועיהם על המגרש; ביכולת לשכלל עד לשלמות מיומנויות אנושיות בהרבה שכאילו חבויות בכל אחד באיתנו? אם בחרת בסוג השני, כנראה שזה נובע דווקא מהמחויבות הטוטאלית, מעוררת היראה, של השחקנים הללו למועדון ולניצחון, כזו שגוררת ריצה אחרי כל כדור, אבוד ככל שיהיה, גם כאשר שאר הקבוצה עייפה, שבורה, או סתם אדישה.

מסי נמנה על הזן האלוהי. ראול הוא מהסוג השני, של בני אדם מרשימים, ודי סטאפנו הוא מהעילויים הנדירים ששילבו בין השניים. הוא לא היה רק גאון כדורגל אמיתי, אלא אחד שיכול היה לשחק בכל עמדה במגרש ורץ לכל נקודה במגרש. הוא אומנם לא היה מעולם ג'נטלמני מדי ונודע בגסותו – אבל זה כוון בעיקר כנגד שחקנים מקבוצתו שלו, שלטענתו לא גיבו את הכישרון שלהם במספיק מאמץ. אוהדיו יגידו שזה נבע מתשוקתו לניצחון, הציניקנים יאמרו שזה נבע מתשוקתו לכסף שהגיע עם הניצחון, אבל שני הצדדים יסכימו שדי סטפאנו היה חיה מזן אחר לחלוטין – וזו הייתה הסיבה לכך שראול הגיע למקום השני במשאל שערך "מארקה" לפני מספר שנים, לבחירת רשימת 100 השחקנים הגדולים בתולדות ריאל. די סטאפנו הגיע ראשון. ראול גילם את דמותה המודרנית של האימפריה, אבל די סטאפנו היה זה שבנה אותה.

המורכבות בסיפורו של ראול נובעת מכך שגם בשנותיו הגדולות ביותר, וגם אם "מארקה" ו"אס" יספרו לכם אחרת, המלך הבלתי מעורער של ריאל מדריד היה בן תמותה. וההתעקשות לשכוח את העניין הזה, גם מצד התקשורת וגם מצד האוהדים שזיהו באופן מוחלט בינו לבין המועדון, כאילו גזרה על ראול מראש שנים לא קלות, בהן נראה היה שנטל דמותו המושלמת כבד מדי עבור חבריו לקבוצה, עבור המועדון ואפילו עבור ראול עצמו.

מעטים יודעים זאת היטב כמו חורחה ולדאנו, כנראה האדם הראוי ביותר בעולם לתואר "פילוסוף כדורגל". כמאמן, היה זה ולדאנו שנתן לראול בן ה-17 את ההזדמנות הראשונה לשחק בקבוצה הבוגרת ב 1994; כמנהל המקצועי של ריאל בעידן פלורנטינו פרז היה זה אותו ולדאנו שחזה בשיאו וגם בדעיכתו של הקפטן שבאמצע שנות ה-20 שלו נראה פתאום כאילו הוא באמצע שנות ה-30. "בשלב מסוים אמרתי לראול", סיפר פעם די סטאפנו על קריסת הגלקטיקוס, "שהוא חייב לעזוב את המועדון כי ריאל גובה ממנו מחיר כבר מדי. הוא רואה כל דבר שמשתבש, כולל בעיות כרטיסים של אוהדים – כאחריותו. הוא לוקח הכול ללב, ואם זה לא ייפסק זה יעלה לו בבריאות".

על פניו, קשיי ראול היו פשוט קשיי הגלקטיקוס. רונאלדו כפרטנר בחוד במקום מוריינטס היווה בעיה עבור ראול, גם מבחינת סגנון המשחק וגם בסגנון האישיות, ככל הנראה. אבל כדברי ולדאנו, היה כאן משהו עמוק יותר. ראול נותר עם נטל האחריות על כתפיו, עם הציפייה שיהיה צעיר לנצח, שיבריק ויכבוש בכל מצב. אבל הוא מעולם לא היה שחקן שלם מספיק כדי לעשות הכל לבד (בניגוד לדי סטאפנו ולקרויף, למשל).

מעבר לשחיקה הפיזית הבלתי נמנעת ולעובדה שמסירות הפז של רדונדו, גוטי וזידאן הוחלפו בפציעתו הקשה של האחד, בחוסר יציבות של האחר ובדעיכתו ההדרגתית של האחרון, תשומת הלב (מצד התקשורת, גם אם פחות מצד האוהדים) נדדה ממנו לפיגו, לזידאן, לרונאלדו, לבקהאם, וחזרה אליו כ"כתובת האחראית" ברגעים הקשים: בהדחות מליגת האלופות המצלמה חיפשה אותו חובט בדשא בייאוש – אולי כי לו היה אכפת יותר מכולם. המצב הגיע לרמה כזו שאחרי ההדחה הנוראית מול מונאקו (באפריל 2004) אמר ראול בפשטות כאובה: "אם אני הבעיה, אני אלך".

אבל הוא לא הלך, ובאופן בלתי נמנע כמעט, נראה שראול חש יותר ויותר צורך לעשות שימוש בכוחו העצום מאחורי הקלעים על מנת לפצות על כוחו האובד במגרש – בשריון מקומו בהרכב, בהדחה-בפועל של מאמנים ששקלו להורידו לספסל (קמאצ'ו, למשל), או במניעת הגעתם של שחקנים שהיו עלולים לתפוס את מקומו.

ההתאוששות הגיעה רק כאשר חלחלה באופן הדרגתי ההכרה שהוא לא צריך להיות הכתובת היחידה, שהוא לא על אנושי ושלא נכון לצפות ממנו להיות כזה. ההכרה הזו הורידה עול עצום מכתפיו והחזירה לו, במובן מסוים, את האפשרות להיות צעיר שוב – כזה שלא חייב להבקיע שער בכל משחק, שיכול "לנשום" גם אם לאוהד בחוץ יש בעיה עם כרטיסים ושהמנהיגות שלו יכולה להתקיים בפני עצמה, אפילו, ישמור השם, מהספסל. קאפלו, למשל, הבין את האפשרות הזו ולכן סירב כאשר קלדרון ומיאטוביץ' שקלו לעשות את הבלתי ייאמן ולהשאיל את ראול לקבוצה אחרת. ראול אומנם לא שב להבקיע בכמויות אותן הבקיע בקדנציה הראשונה של קאפלו, אבל זה היה בסדר. ואן ניסטלרוי היה שם, ובמשחקים המכריעים באמת גם ראול עצמו הטביע חותם.

בעונה הקודמת כבר הייתה תחיה של ממש, אבל נראה היה כי היורו האחרון עלול לקטוע אותה. לא מעט פרשנים בכירים טענו שהחלטתו של לואיס אראגונייס להותיר את ראול מחוץ לסגל הנבחרת השתלמה בכל המובנים: לא רק טורס ווייה פרעו את השטרות. שחקנים צעירים, פחות בכירים ואפילו קטלאנים באופן כללי (פברגאס, צ'אבי, אינייסטה) עלו רמה כיוון שנוכחותו המאיימת של ראול לא הייתה שם. אבל הפוליטיקה לא רלבנטית כאן, יותר רלבנטי המבט של ראול מביט בעיניים כלות בגביע אירופה שהוצג בפתיחת העונה לנגד עיניו, מחזה שהיה עצוב לא פחות מאשר פדרר הממרר בבכי. אבל ראול התאושש.

בוודאי אחרי שהשווה את שיאו של די סטאפנו, עבור עיתוני מדריד ראול יהיה הסיבה לכל דבר חיובי שקורה ביקום, למרות שאת ראול עצמו סטטיסטיקה אישית לא באמת מעניינת – מעניינים רק הגביעים. העניין הוא לא השיא, אלא העובדה שהעונה, יותר מתמיד, כולם מסביבו זוכרים שראול הוא בן אדם. ודווקא העובדה הזו מאפשרת לאלו שמזדהים עם השחקנים האנושיים, בלא כל קשר לקבוצה אותה הם אוהדים, להעריך את ראול, ובצדק. השערים הם רק חלק מהעניין.

shmulik_nili@walla.co.il