לך תצטנן

מעטות הן הפעמים בהן ניתן להפיק תועלת מהחורף. בדרך כלל ימות הגשמים מספקים אך ורק מזג אוויר רוגז ומעיק, שמפריע לקיום השוטף של החיים התקינים, אך יש לזכור שמאז ומתמיד העונה הקרה הציעה גם יתרון אחד בולט – הלוקסוס להיות חולה. אז נכון שבדרך כלל השפעת מלווה בתחושה פיזית לא נעימה - הנזלת קצת מעיקה, הראש מעט סחרחר - אבל אין טעם להכחיש, התחושה הזו בהחלט נסבלת. אם כל התסמינים הללו מהווים לגיטימציה להתכרבל תחת שמיכה בעוד שאר העולם נאלץ ללכת לעבוד, הרי שזה בהחלט שווה את זה. יודע כל ילד, הרגעים היפים ביותר בחייו היו כשציוו עליו להישאר במיטה, ולנוח ככל האפשר.

הסוד למיצוי הפוטנציאלי של המחלה טמון בטיבו של הגורם שאחראי על הטיפול בך. אלה הם הרגעים בהם מתגלה עד כמה גדול הוא הצורך באמא אוהבת, שלא לומר בבת זוג תומכת, והאחות הרחמנייה שתגיש למיטתך תה חם או מרק מהביל בעודך קודח תזכה לאהבת נצח. לאחר שהמכשול הזה הוסר, לאחר שטופלת ופונקת כיאות, רק אז ניתן לגשת למנה העיקרית, לדבר האמיתי, לגולת הכותרת של המחלה: זה הזמן להדק שמיכות, להניח מדחומים, להדליק את המקלט ולצלול לעולם שכולו טוב – שידורי הבוקר בטלוויזיה.

לוחות המשדרים של שעות הבוקר, כידוע, שונים בתכלית מאלו של הערב. נקודת המוצא של משבצי התוכניות היא שהצופים של הבוקר הם אנשים חסרי חיים ונטולי שאיפות, שיקבלו כל מה שמציעים להם, והאמת, אנחנו באמת כאלה. בעבר היו אלה "ארץ מולדת" ו"גבי אנד דבי" שהנעימו את זמננו, אך כיום, מבלי משים, אדם יכול למצוא את עצמו שוקע בפאנל מרתק בהנחייתו של גדעון רייכר על הקשיים הבלתי נסבלים בהתמודדות עם הביורוקרטיה של הרשויות המקומיות. ככל שנוקפות הדקות וחולפות השעות חובבי הספורט מאבדים את הסבלנות, נוטשים את הנושאים הבוערים, ובאופן טבעי, כמעט בלתי נמנע, מוצאים את עצמם מטפסים במעלה הערוצים, לעבר ערוצי ה-50 פלוס. מאחר שבשעות אין הללו אין שידורים חיים של אירועי ספורט, בלית ברירה מתגלה קסמם של השידורים החוזרים.

ההבדלים בין שידור חי לשידור חוזר הם תהומיים. בשידור חוזר, אפילו אם אינה ידועה לך תוצאת המשחק, התחושה היא שמדובר באירוע מת, חסר חיים; התוצאה כבר נקבעה, אין לך מה לעשות בנידון, וכל המאמצים, המאוויים והאנרגיות שתשקיע כבר לא יועילו, המשחק גמור. בדקות האלה, אלוהים ישמרנו, אפילו מידת התלהבותם של נדב יעקבי ואבי מלר נראית מעט מוגזמת.

אבל אין טעם לצלול לשליליות. שעות הבוקר הרגועות הן בדיוק הזמן להתמקד באספקטים אחרים של המשחק, ולנסות להשלים את כל המשימות שלא הצלחת במהלך האינטנסיביות של השידור החי. אם בשידור החי הצופה נסחף אחר המתח וההתרגשות, הרי בשידור החוזר הוא יכול לשמש כחוקר מדעי, שצופה בניחותא על המתרחש מהצד, רושם הערות וסופג תובנות. רק אז אדם יכול להקדיש את עצמו להאזנה ערה לשירת האוהדים, להתמקד בעיצוב האיצטדיונים או לחקור את פשר התנהגות הקוונים; אלו הם בדיוק הרגעים בהם ניתן לזהות את הניואנסים הקטנים בטקטיקות, לשנן שמות של שחקנים אלמוניים, לגלות את כוכבי העתיד ולהוסיף לתאי הזיכרון עוד אין-ספור פרטים מיותרים ולא שימושיים.

אך נדמה שגולת הכותרת של שידורי הבוקר החורפיים מגיעה מיורוספורט הישן והאהוב (שבשעה טובה, חוזר לאפיק 51 ב-YES), שממשיך להמחיש לצופה הישראלי עד כמה מר גורלו במזרח התיכון האלים והברברי, לעומת התרבות האירופאית המפוארת. אין ספק, לו היינו מתגוררים באירופה הקפואה, נופשים בבקתות עץ מפוארות במעלה הרי האלפים, צופים באדיקות בקפיצות סקי מרהיבות, מעריכים את הווירטואוזיות של גולשי הסקי בעוד דוהרים במורד המדרון, נהנים מקפיצות הסנואובורד וממזחלות הקרח ושואפים לקרבנו אוויר הרים נקי – אולי אז הרובים היחידים שהיינו מכירים היו מתחרויות הביאתלון, ולא מהפצצות של בתי חולים בעזה.

בנוסף, העושר התרבותי שניתן לספוג מיורוספורט עלול להציב אדם בדילמה לא פשוטה. השבוע, למשל, התקשיתי להחליט איזה ספורטאי הייתי מעדיף להיות – האם חלומי הוא להיות גדול ממדים כמו מאריוש פודזיאנובסקי, האיש החזק בעולם, זה שגורר מכוניות בשיניים, או שמא האיש הנערץ עליי הוא דווקא דינג ז'ונווי הסיני, אותו כוכב סנוקר רזה וצנום, הספורטאי הכי קר רוח על הפלנטה. אכן דילמה.

נדמה שבימים קשים כאלה, של מחלות, מלחמות וצרות אחרות, אין ברירה אלא להתחזק על חשבון צרותיהם של אחרים. כאוהד מכבי ת"א המדשדשת עליי להודות כי התענגתי להתבשר השבוע על עוד פרשייה עלובה ומבישה מבית בית"ר ירושלים. כמה שמחתי לקרוא על נפילתו הצפויה של גאידמק, על חזרתו המביכה לזירה של משה המפית דדש ועל מעורבותם של גורמים עברייניים. "זהו", חשבתי לעצמי, "הנה עוד אירוע מכוער שמסיט מאיתנו את האור וממחיש מיהו המועדון הנלעג ביותר בישראל". ואז החתמנו את מגרלשוילי.