פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מענק פרישה

        איזו קבוצה יורש ג'ים קאלדוול מטוני דאנג'י, והאם פרישת האחרון תעלה את אינדיאנפוליס קולטס מדרגה? כותבי וואלה! פוטבול דנים

        כבר אין את הרעב (דודי כפרי)

        אף אחד לא יכול להגיד שטוני דאנג'י הוא לא מאמן טוב, כי הוא מאמן מצויין. הוא היה הראשון שהפיח רוח של ווינריות בטמפה, וביחד עם פייטון מאנינג הם הפכו את הקולטס לקבוצת על. אבל אחרי שבע שנים באינדיאנפוליס ועוד שש בטמפה ביי, שבהן הוא הגיע 11 פעמים לפלייאוף וסיים עם טבעת אחת, אפשר כבר להגיד שהוא נמצא באותה קבוצה כמו מרטי שוטנהיימר : מאמן באמת גדול שלא מסוגל לבצע את ההתאמות והשינויים כשהכסף על השולחן.

        בפלייאוף אחד מתוך ה-11 דאנג'י הגיע באמת רעב, העז ותקף ובאותה שנה אינדי זכתה באליפות. את הרעב הזה כבר אין לו, בעוד סופרבול הוא כבר לא יצליח לזכות. למאמן שלא מתנהג בצורה קשוחה מדי עם השחקנים קשה להצליח בליגה. כאדם הוא היה מחנך ודמות מובילה ומהבחינה הזאת הוא יחסר, אבל בשלב הזה המטרה של הקולטס היא אחרת. המטרה היא לזכות בעוד אליפות. יכול להיות שהמאמן הבא לא ימשיך את שרשרת העונות עם 12 ניצחונות בעונה הרגילה, אבל התקווה היא שהוא יתחיל שרשרת נצחונות יותר חשובה - בפלייאוף.

        שלא ייגמר לו הזמן (תומר ספירשטיין)

        "לא הפסדנו את המשחק, פשוט נגמר לנו הזמן" (וינס לומברדי)

        ההיסטוריה רצופה מאמנים שהחליפו מאמנים גדולים והצליחו רבות (ג'ורג' סיפרט אחרי ביל וולש, בארי סוויצר אחרי ג'ימי ג'ונסון, לדוגמא) ומצד שני מאמנים שכשלו אחרי מאמנים גדולים (כל מי שבא אחרי לומברדי לגרין ביי, כל מי שבא אחרי בארי סוויצר לדאלאס, כל מי שבא אחרי ג'ורג' סיפרט לניינרס). מה שכן, היתרון של אינדי – כמו של כל קבוצה אחרת לצורך העניין – הוא בהחלקה של המאמן הבא לתפקיד אחרי שנים של אימון מהצד. וזה גם חיסרון, כי לפעמים צריך שינוי. עוזר מאמן במשך שמונה שנים זה כמעט אותו מאמן. לטוב ולרע. איך תיראה אינדי אחרי דאנג'י? התשובה היא שאף אחד לא יודע. רק הזמן.

        חילופי המאמנים באים בתקופה שבה הקבוצה עצמה עומדת בפני שינוי. לטוב ולרע. הקבוצה צריכה רענון – בהגנת הריצה, בקבוצות המיוחדות, בקו ההתקפה, בקו ההגנה, בבאקפילד – כמעט בכל העמדות. דאנג'י – מאמן גדול ככל שהיה, והוא היה – כשל בהשגת הרענון הזה, וכעת זהו תורו של קאלדוול לנסות לרענן, כי לפייטון מאנינג אין יותר מדי זמן לחכות לקבוצה חדשה, והזמן המועט הזה אומר דבר אחד: תודה לך טוני, עכשיו צריך לקחת את הקבוצה הזו הילוך אחד גבוה יותר. הזמן הראה לנו הרבה מאמנים שצלחו החלפת מאמנים גדולים (ג'ורג' סיפרט אחרי ביל וולש, בארי סוויצר אחרי ג'ימי ג'ונסון לדוגמא), אך באותו הזמן גם ראינו כישלונות (כל מי שבא אחרי סוויצר, כל מי שבא אחרי סיפרט) בואו נקווה, לטובת הקולטס, שלקאלדוול לא ייגמר הזמן.

        מוכרחים להמשיך לנגן (עמר סלע)

        שבע עונות אימן טוני דאנג'י את אינדיאנפוליס, שבע פעמים הוא הביא את הקבוצה שלו לפלייאוף. הוא הביא אליפות והביא יציבות נפלאה והרגיל אותנו לכך שאין פלייאוף בלי מאנינג. דאנג'י בנה קבוצה בצלמו – יעילה, יציבה, שקטה, מאמינה בעצמה. לפעמים אני חושב שהוא בוחר את הרסיברים לפי הענווה ולא לפי האיכות, אבל כל ארבעת התופסים המשמעותיים שלו (כולל קלארק) הם קודם כל בני אדם ורק אחר כך שחקני פוטבול. כך נראית רוב הקבוצה. זה מסביר גם את הדרך שבה פרש: בלב כל הלחץ על המיליונים ב-NFL ובצילו של פארב – כמה אלגנטי לפרוש בזמן, בשקט, בצניעות, ובכלל לקחת החלטות טובות. מזמן לא ראינו פרישה כזו.

        מי שיחליף את דאנג'י יקבל שני דברים חיוביים – קבוצה מאומנת היטב ואת שחקן הפוטבול הטוב ביותר בעולם, אבל תהיה לו לא מעט עבודה. שני הדברים שדאנג'י לא הצליח להביא לקבוצה הם הגנה מבוססת, והרי כולם דיברו על יסודותיו כמתאם הגנתי מתקופת טמפה ביי, ומשחק ריצה, שמאז שג'יימס עזב לא קיים באינדי, גם לא כהצעה. זה אומר שעבודה לא תהיה חסרה. מצד שני, כשיש לך את מאנינג, את טום מור, את קו ההתקפה הזה ושחקנים שרגילים להגיע לפלייאוף ויודעים איך עושים את זה בכזו טבעיות, כל מה שצריך זה עוד פוש אחד קטן. מה שלא יהיה, זה זמן לעונת בניה כלכלית – מאנינג חייב להיות בפלייאוף, אין זמן לבזבז.

        נראה אתכם בלעדיו (דוד רוזנטל)

        שש עונות רצופות של 12 ניצחונות או יותר. אני חושב שאנשים לא ממש מבינים מה אומר ההישג הזה. טוני דאנג'י היה "בחור נחמד מדי" או "מאמן טוב כדי לבנות קבוצה אבל לא לפלייאוף" וכו' וכו'. חברים - לטוני דאנג'י יש 92 ניצחונות לעומת 33 הפסדים בקולטס. למי שמעוניין לדעת, מדובר ב-73.6 אחוזי הצלחה, משהו שראוי ל"וואו" גדול מאוד.

        לדאנג'י יש טבעת אליפות אחת, וכמעט לכל הדעות הוא היה צריך לזכות ביותר. זה כנראה נכון, אבל העובדה שפלייאוף הוא עסק רנדומלי לכל דבר מוכחת לא רק השנה, אלא גם ב-2005, שבה הקולטס הודחו למרות עונת 14 ניצחונות, וב-2006, בה לקחו סופרבול בלי הגנת ריצה. הרי גם על טום לנדרי אמרו שהוא לא יכול לקחת סופרבול עד שהוא עשה את זה.

        יכול להיות שדאנג'י לא היה לוקח עוד אליפות, ייתכן שכבר היה שחוק, דבר אחד בטוח: הוא נתן לקבוצה שלו סיכוי שווה בכל שנה. וזה משהו שג'ים קאלדוול, עם כל האופטימיות, עדיין צריך להוכיח שהוא מסוגל לעשות.