אוהדי הספורט, מה למדתם מהמלחמה?

נדמה שהדבר הכי חשוב שחובבי הספורט בישראל גילו במהלך המלחמה בדרום, זה שהם קצת פחות נבובים ממה שחשבתם. מתברר שהעובדה שביום-יום אנחנו מתבוננים בשקיקה בערסים משחקים בכדור אינה אומרת שאנחנו מנותקים מעמנו, או שאיננו מעורבים פוליטית, או שרק כדורגל ובחורות בראש שלנו; אדרבא, ימי המלחמה הוכיחו שגם הברברים הכי גדולים – הגברים מגודלי השיער מבלומפילד, הנערים נטולי החולצה מווסרמיל, הילדים עם הג'ל והחצ'קונים מהיציע המזרחי – כולם זנחו הצדה את המחלוקות הקטנות, התגייסו למילואים והביטו בדאגה בטלי מורנו ונסלי ברדה מדווחות מהשטח. אומנם ביל שנקלי אמר פעם כי "כדורגל הוא הרבה מעבר לעניין של חיים ומוות", אבל מתברר שקל יותר להגיד את זה בליברפול הקרירה מאשר במקלטים באשדוד וברפיח.

במשך שנים נמנו חובבי הספורט עם הזנים האנושיים הנחותים ביותר. הנהייה אחר יצר התחרותיות נראתה ברברית, האווירה ביציעים נתפסה לא פעם כאלימה ומכוערת, והבהייה האובססיבית במסך היא תופעה חסרת הסבר רציונלי. עכשיו מתברר שבעצם כולם כמונו, רק בלי הקטע של ההנאה והאסתטיקה.

כמו כן, בשנים האחרונות היה אלמנט נוסף שהזכיר לעולם עד כמה לא מפותחים הם חובבי הספורט – הטוקבקים. אין מדובר רק בשגיאות הכתיב או השפה העילגת, אלא בעיקר בחוסר היכולת להבין את הטקסט או להתייחס אליו ישירות, וכמובן בנטייה להתלהמות ובהשתלחויות האלימות בעילום שם. נדמה שגם פה הצלחנו למצוא משהו חיובי במבצע "עופרת יצוקה", כיוון שבשבועיים האחרונים התברר מעל לכל ספק שהטוקבקיסטים הכי עילגים ואלימים ברשת מסתתרים להם דווקא באתרי החדשות והאקטואליה, בעוד אנחנו, האנשים הנורמליים, בסך הכל רוצים לראות קצת כדורגל בשקט, בשלווה ובשלום.

גם פרשני הספורט נהגו לספוג האשמות תקשורתיות וביקורות נוקבות. הטענות המסורתיות נגדם היו שהם מברברים ללא הרף, מפריעים לשידור, אומרים דברים סתומים וחסרי תועלת ומשתמשים בקלישאות. נדמה שאהוד יערי, רוני דניאל ושאר הפרשנים הוכיחו בשבועיים האחרונים שאכן, יכול להיות יותר גרוע. לא פעם הם חזרו שוב ושוב על דברים שזה עתה אמרו, אמרו דברי הבל חסרי פשר, ולא התביישו לסתור את עצמם דקות ספורות לאחר מכן. בשביל זה יכולנו להסתפק בשליימל'ה.

ומה תאמרו מעתה על עיתונאי הספורט? סיפרו שהם מונעים מאינטרסים, שהם מדווחים דברים מבלי לבדוק את אמיתותם, שהם מצטטים מקורות עלומי שם כדי לקדם את הקרובים אליהם, שבעצם אין להם מושג על המתחולל בשטח וכל דיווח שלהם נשלט על ידי המושכים בחוטים, שמשחקים בהם כמריונטה. בשבועיים האחרונים התברר לנו כי גם "העיתונאים האמיתיים" לוקים באותם תסמינים, מנסים לעורר פרובוקציות בכוח ולחרחר ריבים מיותרים, וברוב זמנם רק מדקלמים הודעות רשמיות מהדובר. ההבדל הוא שאנחנו, חובבי הספורט, בניגוד גמור לחלק גדול מהציבור, כבר מזמן הבנו שלא צריך להתייחס לזה ברצינות.

אבל יש דבר אחד שאולי כדאי שתקשורת הספורט תלמד מהמלחמה הזאת, והוא הצנזורה. אולי הגיע הזמן שגם לנו יהיה גוף ממשלתי מוסמך ואחראי, שמביט ומפקח על העניינים מלמעלה, שמטרתו תהיה למנוע את פרסומם של דברים האסורים בפרסום, וכמובן להגן על האזרח הפשוט משמועות לא מבוססות, רכילויות או דיווחים סותרים ומבלבלים ופגיעה בביטחוננו האישי. כמה חבל שאין גורם מוסמך המפקח על תקשורת הספורט בזמן אמת, ובודק בזכוכית מגדלת כל ידיעה לפני פרסומה. דמיינו לכם כמה דיווחי שקר הוא ימנע מאיתנו, כמה שקרים ודברי הבל. "גורם בהנהלת מכבי חיפה מאוכזב מבוקולי?", ישאל הצנזור את העיתונאי בעודו מעלעל בטקסט בכובד ראש ובוחן את הכותרת הסנסציונית, "מצטער, הדיווח אינו הוגן ואינו מוסרי. התנסח מחדש, ואנא, מצא מקור אמין". וזה לא ייפסק בזה. "אברהם גרנט מועמד לאימון נבחרת צ'אד?", יקרא הצנזור, "מצטער, הידיעה שקרית ואינה מבוססת, ובשלב הזה אין כל צורך בפרסומה"; "מנהלה התותח של אחת מקבוצות ליגת העל נצפה מפזז בגנקי?", ידפוק הצנזור על שולחנו בזעם, "הלא זה דבר האסור בפרסום, הפוגע ברגשות הציבור, ולמען שלום וביטחון תושבי ישראל, יש למנוע את פרסומו". כן אחיי, מי ייתן ונפיק את לקחי המלחמה.