אפילו האדם הציני ביותר בעולם ימצא נחמה כלשהי - שלא לומר מפלט - ברגעים אנושיים קטנים ומספקים. גם במשחק השני שלה בשמינית הגמר בטורניר היחידות באוקלנד, שחר פאר גורמת לשני ישראלים שעובדים בעיר לבוא ולתמוך בה. "היו לנו כמה ימים פנויים, אז החלטנו לבוא ולעודד את שחר", הם אומרים, ללא שמץ של אירוניה - כאילו זה מובן מאליו. ולא מדובר כאן בלאומנות מוגברת או פטריוטיזם מוגזם. זה לא כאילו המגרש כולו מלא בישראלים ועדיין, מול שתי צ'כיות בשני הסיבובים הראשונים, ודגל צ'כיה בודד לא נראה ביציע. גם עידוד צ'כי לא נשמע - רק אובייקטיבי, של הקהל הנייטרלי.
המערכה הראשונה מול סטריקובה הולכת לא רע בכלל. הסרבים טובים יחסית, כמות השגיאות הבלתי מחויבות מינימלית, ופאר מנצלת את האופי השברירי של יריבתה כדי לנצח 3:6. כמעט אחת למשחקון, סטריקובה מתלוננת לשופט, מטיחה את המחבט אל המשטח, וצועקת דברים בצ'כית שהם בוודאי לא: "יופי של החלטה! הכדור באמת היה בחוץ! איזה כיף כאן!". בסיום המשחק, פאר מחייכת ואומרת שהיא מכירה את סטריקובה, ובסך הכל מנסה להתרכז בעצמה - לא ביריבות.
המערכה השניה כבר הולכת הרבה יותר קשה. החום היסטרי, וסטריקובה נכנסת לעניינים. כשהיא מובילה 3:5, משהו לא לגמרי שגרתי קורה. אלנה וסנינה, שבמקביל ניצחה באופן מרשים את ניקול ואידיסובה במגרש המרכזי, מתבקשת לחתום על כמה כדורים ולהכות אותם אל הקהל. עכשיו, הנה דבר שחשוב שתדעו על מתחם הטניס באוקלנד - במיוחד אם אתם חושבים להתחתן שם: הוא די קטן. הכדור של וסנינה נוחת באמצע המגרש של פאר, בדיוק כשסטריקובה עומדת להשלים נקודה ולהמשיך את המומנטום. המשחק נעצר כמובן. סטריקובה מתעצבנת, כמובן, אם כי בשלב ההוא גם חיוך של תינוק היה מוציא אותה מכליה.
פאר שוברת, אך מיד נשברת חזרה ומפסידה 6:4. "איבדתי ריכוז", היא אומרת בסיום, "לא הייתי מספיק אגרסיבית. טניס זה משחק של אפ אנד דאון, המומנטום משתנה כל הזמן", היא מוסיפה - ומיד מתפנה כדי להדגים. במערכה השלישית מעט העננים שכן היו בחוץ בורחים, ככל הנראה לחוף הים עם שאר הניו זילנדים, ופאר שוברת במשחקון השלישי כדי לעלות ל-1:2, ל-1:4, וכדי להגיש למשחק ביתרון 2:5. היא צולחת את המשימה, לא לפני שסטריקובה פוצחת בסדרת קללות שנמשכת כשלושה חודשים. "במערכה השלישית פשוט הייתי אגרסיבית", פאר מסבירה בסיום, ומודה כי היא צריכה להיות יותר יציבה בעתיד.
אבל באופן בלתי ספורטיבי בעליל, הדרמה מתחילה דווקא בסיום המשחק. קצת לפני תחילת מסיבת העיתונאים, פאר מתבשרת כי מחר עתידה להתנהל הפגנה כנגדה מחוץ לאצטדיון. בבת אחת, למסיבת העיתונאים מופיעים כעשרה אנשים - כשלפני יומיים היה זה רק אחד, וגם הוא ישראלי עם סנדלים. ברנדה פרי, מנהלת הטורניר המוערכת והאהובה, מודה שהאבטחה תתוגבר לקראת מחר.
"אני שמחה שאנשים מתעניינים בי", פאר מתלוצצת, "זה אף פעם לא קרה לי בעבר", היא מספרת, להפתעת העיתונאים המקומיים. "אני משתדלת לא להתרכז בזה. שלשום קראו לאח שלי למילואים ובכיתי, כך שהמצב לא קל לי ואני רק מקווה שהוא ייגמר כבר". אבל פאר - והיא יודעת את זה, כמו העיתונאים המקומיים, כמו רוב הציבור המקומי - היא קורבן של נסיבות. "אין לי מה לעשות. אני גאה להיות ישראלית, אבל בסך באתי לכאן לשחק טניס וליהנות", היא אומרת.
בין לבין, נשכח לו איפשהו המשחק עצמו. "היא שחקנית גדולה והיתה לה שנה מדהימה, אבל כל משחק הוא משחק חדש", פאר אומרת על יריבתה ברבע הגמר - אלנה דמנטייבה, שגברה על מרינה ארקוביץ' המקומית במשחק שהבטיח הרבה, וגם קיים - אם כי לא לאותם אנשים.
אל תפספס
"מי שלא קופצת רוסיה"
טניס הוא לא משחק פשוט לצפייה, ומסובך עוד יותר לאוהד המסור. בניגוד לענפי הספורט הקבוצתיים והמעט יותר קונבנציונליים, על המשטח הזה נמצא אדם בודד. לכאורה זה אמור לפשט את העניינים - הוא יכול להצליח או להיכשל. להפתיע או לאכזב. לענג או לעצבן. אלא שבטניס אסור ממש - מה המילה? - לעודד. בטורניר הנשים לבד נעצרו כבר שלושה אנשים שהעזו להתגרד במהלך הגשה.
העידוד בטניס שמור להפסקות הקטנות בין הגשות, משחקונים ומערכות. לכן, כל נקודה שמתחרשת יוצרת בילד-אפ מטורף - להבדיל מכל ענף ספורט אחר - לעתים רק כדי להשמיד אותו בין רגע. עבור שחקן נתון בטורניר נתון זה נורמלי, שגרתי, אבל עבור מרינה ארקוביץ' - הטניסאית הטובה ביותר שיש לניו זילנד להציע - השבוע הנוכחי הוא לא נתון בכלל. גם לא לגמרי פשוט. מדינה חולת-ספורט שלמה יושבת לארקוביץ' על הכתפיים, וזה לא שהן נורא חזקות מלכתחילה. במשחק הראשון שלה, ארקוביץ' מפסידה בזוגות ועפה, ולמחרת היא עולה למשחק היחידות במגרש המרכזי אל מול אצטדיון מלא באנשים שרק מחכים למחוא כפיים, ותהיה הסיבה אשר תהיה. לעתים נראה כאילו ארקוביץ' יכולה להתעטש ולזכות בסטנדינג אוביישן, על שהצליחה להוציא חיידקים מהגוף כבר בניסיון הראשון.
מכיוון שהקהל לא מעורב במשחק באופן אקטיבי, ומכיוון שאתיקת הטניס מרגישה כאילו מכתיבה אותה מלכת אנגליה בעצמה, כשכן ניתן לעודד הקהל עושה את זה - ובגדול. ארקוביץ' גוברת על יריבתה הספרדית, ובראיון אחרי המשחק מזכירים לה שגם בשנה שעברה היא פגשה את המדורגת ראשונה בטורניר בסיבוב השני, ולא שוכחים מה היא אמרה אז לקראת המשחק: "וואט דה הל". היא אומרת את זה שוב היום, תוך שהיא מתנצלת על שאין לה קאץ'-פרייז חדש. לקהל זה לא משנה, כמובן. הוא מגיב בגל של צחוק, מהול באהבה, מהול בהערצה, ולעזאזל - אם זה היה מקובל הם היו יורדים למשטח ומעסים לה את תנוכי האזניים אחד אחרי השני.
אלא שהסיבוב השני הוא כבר סיפור אחר לגמרי. כבר מהפתיחה, ברור לגמרי שארקוביץ' ואלנה דמנטייבה - המדורגת ראשונה בטורניר ורביעית בעולם - לא באותה רמה. זה לא מפריע לקהל לצעוק בכל הזדמנות נתונה "קאם און מרינה!". זו הקריאה היחידה שהם מכירים. שום "יאללה מרינה מל-ח-מה", שום "מי שלא קופצת רוסיה", שום כלום. כך או כך, הקהל לא אשם שארקוביץ' מפסידה, וארקוביץ' לא אשמה בבנאליות של הקהל. דמנטייבה מציגה יציבות שבדרך כלל מאפיינת פסלים מנחושת, ועד כמה שסימפטיה זה דבר נחמד, בק-הנד קטלני הוא בדרך כלל יותר טוב. בטח כשהוא מונח על אלנה דמנטייבה, שמשייטת לניצחון קליל - לא לפני שארקוביץ' נזקקת לטיפול רפואי, ושוב זוכה לאהבה אין-סופית מהקהל.
אחרי המשחק היא חותמת לתשעה-עשר מיליון ילדים וילדות ניו זילנדים, ובראיון מתנצלת בפני מדינה שלמה - כמעט עבור מדינה שלמה. דמנטייבה העיפה את השגרירה של ניו זילנד, וברבע הגמר היא תפגוש שגרירה נוספת. כזו שבעל כורחה, הפכה לניוז, לאייטם, לסיפור. ככה זה: כשמדינה הופכת ליותר מסתם מדינה , שחקנית טניס הופכת ליותר מסתם שחקנית טניס.
nimrodofran@walla.co.il