וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זן הזמן להוכיח

ערב המשחק בין הלייקרס ובוסטון, כותבי וואלה! בטוחים שהסלטיקס רק משתפרים, ש-LA מגמגמים, ושרק להם יש מה להוכיח. האם בסטייפלס סנטר תקום השושלת הכי גדולה מאז שיקגו או שפיל ג'קסון חושב אחרת?

1. האם המשחק חשוב יותר ללייקרס?

אסף רביץ:

בהחלט כן. מה יקרה אם בוסטון תפסיד? ייעצר רצף הנצחונות המטורף שהיה חייב להיעצר מתישהו, תתחזק התחושה שיש כאן יריבות אמיתית, אבל אף אחד לא יחשוד שמדובר בהוכחה לעליונות צהובה-סגולה. אבל אם בוסטון תגיע לסטייפלס סנטר ותשיג שם את הנצחון ה-20 ברציפות שלה, זאת תהיה חתיכת הצהרת כוונות שתקבע פייבוריטית ברורה בין השתיים ויכולה להשפיע גם על מפגש אפשרי ביניהן בגמר. בשורה התחתונה, ללייקרס יש הרבה יותר מה להפסיד.

גיל קדרון:

קודם כל, כדאי שכולנו ניכנס לפרופורציות בנוגע למשחק הזה. נכון שבכל ליגה בעולם אומרים לפני משחקי עונה ש"מדובר בסך הכל בעוד משחק", אבל במקרה של ה-NBA הקלישאה הזו איננה כיסוי תחת והקמת אליבי, אלא אמת לאמיתה. בוסטון תשחק אמנם הלילה נגד הלייקרס, אבל מחר היא כבר תהיה באוקלנד נגד הווריורס וביום ראשון בסקרמנטו. כשאין שבוע שלם להתלהב/להתבאס מניצחון/הפסד, כשאין שום משמעות מהותית לניצחון או הפסד, וגם "הצהרה" של צד כזה או אחר תישכח עד המפגש האפשרי בחודש יוני - כל אלה אומרים לנו שאמנם מדובר במשחק מרתק, אבל עם משמעות מועטה. ובכלל, אולי כדאי שנספר על כל זה ללברון ולקליבלנד.

דן לזר:

כן. בוסטון יושבת בבטחה על כסא ההובלה של הליגה, שועטת בהילוך שלישי לעבר תואר נוסף, כשבדרך כל שיא קיים מצוי בסכנה. חוץ מרייג'ון רונדו אף אחד בבוסטון לא עושה שום דבר מיוחד, והקבוצה עדיין רושמת רצף של 19 ניצחונות. לא יקרה משהו נורא אם הסלטיקס יפסידו, בפרט כשהמשחק בלוס אנג'לס. הלייקרס, לעומת זאת, מגמגמים, החיבור בין השחקנים רופף ומה שמרחף באוויר סביב הקבוצה הוא לחץ, רחוק מאד מן השאנטי הנוטף של באי הגארדן. לוס אנג'לס השמיטה לאחרונה שני משחקים ברצף בפלורידה, וניצלה בעור שיניו של קובי מהפסד מביך לניו יורק. הפסד ביתי לאלופה יעמיק את תחושת המשבר ויעצים את החשש שהלייקרס עדיין לא בשלים להתמודד עם בוסטון. הלייקרס צריכים ניצחון, כי הפסד יכול עלול לעורר רתיעה מהסלטיקס בטווח הארוך. מנגד, הפסד של בוסטון יילקח שם בפרופורציה מתאימה.

עומר דיקמן:

נכון לעכשיו בוסטון היא האלופה המכהנת והקבוצה בכושר הטוב ביותר בליגה, זו שלא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. נכון לעכשיו הלייקרס היא הסגנית המושפלת והקבוצה שבשבועות האחרונים מתקשה מול כל נמושת מערב אומללה. בעוד הפסד חוץ של בוסטון בלוס אנג'לס אחרי 19 נצחונות רצופים יתקבל בשיא הטבעיות, הרי שהפסד ביתי של הלייקרס עשוי בהחלט להיתפס כהוכחה חותכת לפער המעמדות, ויגרור אחריו הררי דפים וירטואלים של פרשנויות חותכות שאפילו דגים אי אפשר לעטוף בהם. מצד שני, נכון לעכשיו אנחנו כולה בדצמבר, ושחקנים בני 30 שיש להם כבר איזה טבעת או שלוש מתרגשים ממשחק בדצמבר בערך כמו מתכנית הבוקר החדשה של רבקה מיכאלי. ייתכן שעבור הלייקרס המשחק יהיה מעט חשוב יותר מבחינת יצירת מומנטום מחודש, ויכול מאד להיות שקובי ישמח לנקום קצת בפול פירס על ההשפלה מהשנה שעברה, אבל בשתי הקבוצות יודעים טוב מאוד שמשחקים חשובים יש רק באפריל.

2. האם המשברון של הלייקרס משמעותי?

אסף רביץ:

כן. כאשר מדובר בקבוצה שהמאזן שלה הוא 5:23, חשוב להבהיר שאכן מדובר במשברון, ולא במשבר. דצמבר של הלייקרס שונה לחלוטין מנובמבר, לא רק בגלל מספר ההפסדים (ארבעה לעומת אחד), גם הנצחונות היו הרבה פחות משכנעים וכללו מאבקים צמודים מול ממפיס, וושינגטון והשאריות של פיניקס. ההבדל העיקרי הוא בהגנה, שכן אחרי הפתיחה המדהימה, כמעט מפתיע לגלות שהשילוב גאסול-ביינום איננו אידיאלי מבחינה הגנתית, ושהלייקרס מאפשרים הרבה יותר מדי שלשות. לרגע נדמה היה שהזן מאסטר בונה קבוצה על סף השלמות, עכשיו ניתן להבין טוב יותר במה מדובר, בקבוצת התקפה גדולה עם הגנה שיכולה להיות בעייתית וספסל צעיר ולא תמיד יעיל. זו עדיין וואחד קונטנדרית, אבל לא כזאת שתאכל את הליגה בלי מלח.

גיל קדרון:

סביר שלא. נכון שהתנופה של הקבוצה נבלמה, הן בהתקפה והן בהגנה, אבל אין עונה ללא מורדות, והניצחון הנאה בניו אורלינס הראה שאין שום סיבה להיכנס לאיזשהו סוג של פאניקה. אנדרו ביינום הראה ניצוצות של נוכחות הגנתית, אבל בסך הכל מאכזב רוב הזמן, ופיל ג'קסון הוא בדיוק האיש שילמד אותו איך לעשות זאת טוב יותר. הסימן החיובי הראשון הוא הרצון המוצהר של ביינום לשחק יותר דקות, במיוחד במאני טיים. ג'קסון כבר הבהיר לו שזה יקרה רק כשילמד את יסודות ההגנה טוב יותר. מכאן נדמה שיש לו רק לעלות, וברגע שזה יקרה וההגנה תתקשח ותתעבה, המכונה המשומנת מתחילת העונה תשוב לאיתנה.

דן לזר:

אכן, הלייקרס במשברון, שיותר מההפסדים עצמם הוא חשוב כיוון שהקבוצה חייבת להתאפס על הזהות שלה ולהתחבר מחדש. כרגע עולים וצפים יותר מדי סימני שאלה סביב היכולת של המועדון להתמודד עם האיומים הגדולים הנשקפים ממזרח. סימן השאלה הראשון הוא בהגנה. הלייקרס עדיין רכים מדי, וביינום לא מוסיף להם בינתיים את הקשיחות החסרה. בנוסף, הלייקרס מנסים השנה לשנות חולשה מסורתית של פיל ג'קסון, שקבוצותיו בדרך כלל סובלות מול גארדים נמוכים וזריזים של היריבות. השנה הלייקרס מנסים יותר לצופף באמצע, גם במחיר זריקות חופשיות מבחוץ, ובינתיים זה לא עובד. סימן שאלה שני הוא היכולת של ביינום להשתלב בהתקפה באופן שישבור את החולשה מול הגנות חזקות. הסנטר הצעיר לא נמצא בתקופה מזהירה, והלייקרס מתקשים להשתמש בו באופן מושלם. לבסוף, הבעיה העיקרית היא מנטלית. הלייקרס צריכים להוכיח לעצמם שהם טובים יותר מבשנה שעברה וכן שהם המועמדים המובילים לזכות באליפות השנה. בגזרה זו אין ודאות כרגע, והביטחון של השחקנים נפגע במקום להיבנות. היכולת של בוסטון רק מגבירה את הלחץ בלוס אנג'לס, וככל שהלחץ הזה יגבר בלי להתפרק באופן מבוקר, גובר הסיכון שהמשברון עוד יילך ויחריף.

עומר דיקמן:

עונת המשחקים ב-NBA ארוכה היא, מתישה היא, ובמהלכה עוברת כל קבוצה שבועות טובים יותר ופחות. גורמים כמו פציעות, שחקנים שמתקררים או שומרים כוחות להמשך העונה יכולים להפוך קבוצה שזה עתה ניצחה עשר ברצף לנפולת נמושות שחוטפת 20 הפרש בבית ממיניסוטה. בלא מעט מקרים אחד הגורמים המשפיעים ביותר הוא היעדר מוטיבציה: בעוד קבוצות מרכז טבלה אוספות ניצחון לניצחון על מנת להתברג לשמינייה ו/או להתחמק מהתמודדות עם אחת האימפריות בסיבוב הראשון, הרי שעבור קבוצות בקליבר של הלייקרס העונה הרגילה אינה מצדיקה שמירה על אותה רמת אינטנסיביות לאורך 82 משחקים. הלייקרס של פתיחת העונה היתה קבוצה אימתנית בעיקר בזכות הגנה אינטנסיבית ורצחנית שגמרה משחקים כבר מהרבע הראשון, בעוד שהלייקרס המקרטעים של הימים האחרונים חזרו לנצח בעיקר בזכות יכולת התקפית עדיפה ואחד בשם קובי בריאנט. קשה להאמין שהיכולת ההגנתית של נובמבר נעלמה מבלי שוב, ובהינתן האתגר המתאים היא עשויה לחדש את ימיה כקדם.

3. האם בוסטון טובה יותר מן השנה שעברה?

אסף רביץ:

מוקדם קצת לענות, אבל תחושת הבטן היא שכן. איכות של קבוצה נמדדת בפוסט סיזן, ביכולת לשחק בסדרות באפריל-מאי-יוני, לא ביכולת לנצח בלי הפסקה בעונה הרגילה. הסלטיקס איבדו בקיץ את השחקן הרביעי בחשיבותו שלהם בפלייאוף האחרון, ג'יימס פוזי, ואת הגבוה המחליף שהציל אותם בסיבוב השני, פי ג'יי בראון, ולא הביאו במקומם מחליפים ראויים. הציפיה היתה לעונה פחות טובה, אבל זה לא קורה גם בגלל שיפור של רונדו וקנדריק פרקינס, וגם בגלל ששלושת הגדולים משוחררים יותר. זה נכון בעיקר לגבי גארנט, הלב והפנים של הקבוצה, שהיה רעב וחסר אמונה עצמית כל כך הרבה זמן שעכשיו הוא טורף כל מה שזז לידו, כולל נשים, ילדים ושחקני ספסל מיותרים.

גיל קדרון:

על פניו, הקבוצה נחלשה בקיץ. העזיבה של פוזי ובראון, והשובע שחשבנו שיגיע בעקבות הזכיה של שלושה וטרנים בתואר הנכסף. בפועל, הגורם המשמעותי ביותר העונה הוא המוג'ו של האלופים, הביטחון, מה שבאמריקה קוראים Swagger. וכמו שקרה לכמעט כל האלופות מאז שנות ה-90 (סן אנטוניו, דטרויט ומיאמי הן היוצאות מן הכלל), הטבעת כאילו הגביהה אותן בכמה ס"מ, חישלה את רוחן והקשיחה את גופן. וכששחקן שעד לפני שנתיים היה בדרכו לקריירה בינונית, פרקינס, מסתובב עכשיו על הפרקט עם פאסון של מינימום שאקיל, וכשרונדו הפך מעוד רכז בינוני לכזה שיהיה אולסטאר, ברור שהדגל שמתנופף בתקרת הגארדן חשוב יותר מכל שינוי מקצועי כזה או אחר.

דן לזר:

כן. וזה מאוד יפה לראות. בוסטון איבדה את בראון ופוזי, ועדיין מצליחה להיראות נפלא גם בלי תחליפים משמעותיים. למה? כי החיבור בין הכוכבים מגיע השנה לשיא, אחרי שנה של לימוד והתקרבות, והבוכנות משומנות ודופקות בכל הצילינדרים. ריי אלן נראה משוחרר, קולע מן השדה באחוזים שלא ראינו ממנו אף פעם, ופירס וגארנט משחקים בהילוך שני אך נראים כמו אחים תאומים. מעבר לזה עוד שנה עשתה לרונדו פלאים, והמשחק ליד שלישיית הכוכבים רק נעלתה לו את הביטחון העצמי ולרמת מועמד לאולסטאר. גם פרקינס הולך ומשתפר, והחמישיה של הסלטיקס היא הטובה והמגוונת בליגה, והצוות המסייע נותן למועדון בדיוק את הניצוץ הדרוש. אולי בוסטון לא תמשיך ביכולת המפחידה הזו כל העונה, אבל נכון לעכשיו נראה שהם חזרו מחופשת הקיץ עם רצון ברור לאליפות שנייה, ועם היכולת לעשות זאת.

עומר דיקמן:

בוסטון של העונה שעברה היתה ללא ספק אחת הקבוצות הטובות ביותר של העשור הנוכחי. בוסטון של העונה הנוכחית, לעומת זאת, היא בעיניי הקבוצה הטובה ביותר שהיתה בליגה מאז שיקגו של 1998. אולי הלייקרס של 2001, אולי. כבר הרבה הרבה זמן שאני לא זוכר קבוצה כה דומיננטית, ש-19 נצחונות רצופים שלה מתקבלים בטבעיות גמורה כל כך. בעוד שבעונה שעברה היתה בוסטון קודם כל הטריו ורק אחר כך השחקנים המשלימים, בעונה הנוכחית קשה להצביע אפילו על שחקן אחד שקופץ לראש בתור מועמד לחמישיה הראשונה של הליגה, השנייה, או אפילו השלישית. נכון – רונדו עצום, אלן בכושר קליעה נפלא, גארנט חולש על ההגנה והספסל יעיל מתמיד, אבל זה יותר מזה. ממש כמו סן אנטוניו של העשור הנוכחי, הפכה בוסטון למעין מותג שפשוט מנצח משחקים בזכות השם שלו, ולא משנה גם אם על המגרש יהיו ליאון פו, אדי האוס, וביג בייבי בתפקיד שלושת השחקנים הנותרים, אתה פשוט יודע שאיכשהו בסוף הם ירדו מנצחים לחדר ההלבשה. הלייקרס אולי עמוקים ומגוונים יותר, קליבלנד מוחצת יותר, אבל בוסטון פשוט טובה יותר. למה? פשוט כי היא בוסטון. וזה, רבותיי, החומר שממנו עשויות שושלות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully