הצליחו לגעת בנו

הווינרים שהפכו ללוזרים והלוזרים שהפכו לווינרים. הכל היה לנו ב-2008, וכותבי וואלה! ספורט ממשיכים לספר על הרגעים והאנשים שריגשו אותם יותר מכל השנה. כתבה שניה

24/12/2008

רוג'ר אף פעם לא נופל (חמי אוזן)

בדרך כלל, אירוע מרגש נולד כתוצאה מניצחון הירואי. ספורטאי ענק או קבוצת ספורט ענקית נוגעים בשמיים וסוחפים אותך למערבולת של רגשות, ההערצה והפתעה. אלא שבדיוק בשביל ניפוץ הקלישאות האלו נולד ספורטאי יחיד בדורו, רוג'ר פדרר. השנה הזו לא היתה השנה של פדרר, אבל בעיני דווקא בשנה כזו גדולתו האמיתית של פדרר הזדקרה יותר מתמיד. בשני רגעים ב-2008 פדרר ניסח מחדש את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ספורט ולא היתה לנו הזדמנות לבדוק אם זה נכון.

תחילה, גמר ווימבלדון מול רפאל נדאל, אולי משחק הטניס הגדול בהיסטוריה. כל מי שצפה במשחק ידע שפדרר הולך להפסיד ובקרוב יאבד גם את הבכורה בדירוג העולמי. ספורטאים טובים רגילים שמגיעים בדרך כלל לשלב המיצוי, נוטים להוריד את הרגל מהגז. מבחינתם אין הבדל בין מקום שני לשלישי, כמו קבוצת כדורגל שמקבל שער בדקה חשובה ומתפרקת. זה אנושי, זה ספורטיבי, אבל זה לא פדרר. פדרר נלחם עד הנקודה האחרונה כאילו עוד שנייה הוא עומד לזכות בטורניר החשוב ביותר בקריירה שלו. הוא יודע שהוא לא בשיאו, גם אם הוא לא מודה בכך בפה מלא, אבל מבחינתו להילחם על מקום שני או ראשון זה אותו דבר. הוא עדיין מיישם את מה שלימדו אותו בשיעור הטניס הראשון.

דווקא בנפילתו, פדרר חשף כמה הוא גדול. בשלב הבתים בטורניר המאסטרס האחרון, בצהרי יום שישי השלווים, פדרר אפילו המחיש זאת יותר. אנדי מארי הקטן, הטניסאי שהוא נהג להתעלל בו בעבר, חבט בו נקודה אחרי נקודה. פדרר, פצוע, חבול, מותש, נלחם כאילו זה המשחק הראשון. לכולם היה ברור שגם אם יתגבר על מארי, עם פציעה כזאת אין לו סיכוי לזכות במאסטרס. אני הייתי פורש באמצע. כל ספורטאי היה פורש באמצע. אפילו ספורטאים גדולים אחרים היו פורשים באמצע. ממתי נלחמים ככה מהמקום שני בלי סיכוי לחזור להיות ראשון. ממתי רצים ככה בלי סיכוי לזכות בטורניר. תן לעצמך להתפרק, רוג'ר. מה אתה נלחם על פירורים אחרי שטעמת את כל סוגי השמנת האפשריים. אחרים היו מתחבאים, לא רוצים שיראו אותם בנסיגתם, אבל לפדרר אין את גינוני הכבוד האלה. הוא ספורטאי לפני שספורט היה רק בשביל מנצחים. בשבילי, הוא הספורטאי הענק של השנה.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד לשיפור חיי המין שלכם – כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם "גברא"

הדמעות של אריק (אורן קורנפלד)

תחילה וידוי קטן: מעט מאוד אירועים ספורטיביים יכולים לגרום לי לצמרמורת. כאחד שמעדיף לא פעם את מה שקורה מחוץ למגרש יותר מאשר את מה שקורה בתוכו, ובזמן שספורטאים ממעטים לתת משפטי טעם ועניין כאשר הם מתראיינים, ריגש אותי במיוחד לשמוע את אריק זאבי אחרי ההדחה בבייג'ינג עומד מול המצלמות, נקרע מבפנים ומוציא את זה החוצה.

בלי "זה יכול לקרות לכל ספורטאי", או אכלו לי, שתו לי, זאבי אמר את מה שכולנו ראינו, והודה שלא היה טוב. גם הדמעות הוסיפו להתרגשות אצל הצופים, ולא פלא שבמשך יומיים לא הפסיקו להקרין את התמונות הללו. בכך הוכיח זאבי מעל לכל ספק שהוא ספורטאי שקל לאהוב, וההודאה שלו בזמן חולשה מגבירה מבחינתי את האמפטיה אליו. העובדה שהאדם גדול המימדים הזה מוצא את עצמו פתאום בוכה לעיני כולם, ולא דמעות תנין, ובעיקר מפגין אנושיות לא עשתה שום דבר מלבד לגרום לי לאהוב אותו יותר.

הלך הניצחון, חזר הילד (דוד רוזנטל)

איכשהו "מרגש" היא מילה ששמה נקשר בקונוטציה חיובית. אם רוצים לתאר אסון, ספורטיבי או בכלל, משתמשים ב"טראומתי" או "עצוב", לא ב"מרגש". בגלל זה קצת מוזר אפילו לי להגדיר את ההפסד של ניו אינגלנד פטריוטס בסופרבול, במשחק שהיה אמור להפוך רשמית את קבוצת הפוטבול שלי לגדולה ביותר בכל הזמנים, כרגע המרגש של השנה. דקות ארוכות אחרי ההפסד לג'איינטס הצטנפתי בכסא, לא האמנתי שזה קורה לי. קמתי עם בחילות, הסתובבתי שבועיים עם כאב ראש. עד היום נעוץ בי פגיון ההפסד ההוא, מסובב את מפתח הלב כאילו היה שישליק על שיפוד לוהט. לא מסוגל להשלים, פשוט לא מסוגל.

פעם, כשהייתי ילד, לקחתי קשה הפסדים כאלה. אחר כך הגיעו ההתבגרות, שגרת היום ותשלום החשבונות ושכר הדירה, כל המרכיבים לחיים האמיתיים ונטולי הפנטזיות. נבלעתי בתוך האפרוריות הזו, שום דבר שקורה על המגרש לא באמת הזיז לי בשנים האחרונות. פיהקתי בניצחונות, נרדמתי בהפסדים. ואז באה המפלה הזו, שבעקבותיה משהו בי נדם כל כך הרבה זמן. הכאב הזה הוא ההוכחה שאהבת הספורט, האהדה הרומנטית ללא הגבולות, נשארה גם בילד שמזמן כבר הזדקן. ורגע כזה אי אפשר להגדיר כטראומתי או עצוב. רק כמרגש.

תודה לך ספרד (פז חסדאי)

היו אלה ימים נפלאים, ימי קיץ מענגים של ראשית חודש יוני, אך שיאם היה דווקא בערבים החמימים, עת התקבצנו סביב הטלוויזיה, וכמו אנשי תרבות ורוח השכלנו לזנוח את כל המחויבויות המיותרות, והקדשנו את חיינו לצפייה בכדורגל משובח של הטופ האירופאי, היורו.

היה זה טורניר מסעיר ומרגש, שאיכותו המקצועית הפתיעה אפילו את אוהדי הכדורגל המושבעים ביותר, אבל אל לנו לשכוח - זה היה יכול להיגמר רע, רע מאוד. אם רק גרמניה הייתה מנצחת את ספרד בגמר, הכל היה הולך לאיבדון. כל האנרגיות החיוביות, המשחק המשוחרר והמהנה, המסירות המהירות והמדויקות, המחויבות לסגנון התקפי – הכל היה נשכח אם בסופו של דבר גרמניה הייתה ממשיכה לעשות את הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות, לנצח כשלא מגיע לה, ולהרוס לכולם.

ואז הגיע צ'אבי, הקשר הטוב בעולם, ובכדור עומק נפלא מצא את טורס, אל ניניו, אותו חלוץ מהיר ויפה תואר, שידע כי זה הרגע שלו. במאית שנייה של התעלות הוא הקדים את להאם, שלח קדימה רגל של אמן והקפיץ מעל להמן. הפעם, רבותיי, אין מדובר במטאפורה: הכדור באמת נשק לרשת, חיבק אותה והודה לה על טורניר נהדר, כמעט מושלם. תודה לך ספרד.

  • סיכום השנה בספורט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully