פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נגדם כעזר

        אם יש דבר שמניע מועדון בליגה כל כך פוליטית כמו בספרד, זו תחושת העוול. בטח במועדון כמו ריאל מדריד, שעשוי להיזכר באל קלאסיקו כרגע שהחזיר אותם למירוץ, והבהיר להם שבארסה אנושית. השאלה היא האם חואנדה ראמוס הוא האיש המתאים למהפך

        חצי עולם ראה את בארסה מנצחת בקלאסיקו בשבת, אבל חצי מהצופים – החצי שאוהד את ריאל, בעיקר - כנראה גם לא ממש בטוח מה הייתה המשמעות של המשחק. תבוסה מוחצת בטח לא הייתה שם, אפילו לא קרוב לזה. אז מה כן? משחק שמכריע עונה? הוכחה נוספת לעליונות של בארסה? או אולי בעצם הוכחה לכך שריאל לא תוותר כל כך מהר?

        יכול מאוד להיות שהחשיבות העיקרית של המשחק טמונה דווקא במה שקרה בסופו, כאשר שחקני בארסה החלו בחגיגות שנראו כמו חגיגות אליפות. השמחה כשלעצמה מובנת לחלוטין, אבל ההיגיון בלהפגין אותה כך ממש לא ברור. "אס" הספיק לדווח ש'שחקן בכיר בריאל' (אההמ, ראול, אההמ) זעם על החגיגות של בארסה והצהיר: "עכשיו יותר מתמיד אנחנו חייבים לזכות באליפות'. נראה מי ינצח בסוף. נשארו 23 משחקים. אנחנו ריאל מדריד!". שחקן אחר שנשאר בעילום שם צוטט כאומר "זה יהיה מטורף לוותר בחודש דצמבר. עכשיו אנחנו חייבים ללכת על הליגה. אני נשבע שאני מאמין שאנחנו יכולים לזכות – בטח עכשיו. עוד יהיו להם (בארסה) חודשים רעים והם עדיין צריכים להגיע לברנביאו. נראה מה יהיה אז!"

        בכדורגל העולמי ישנם כללי ברזל שמתחלקים יפה בהתאם לסטריאוטיפים לאומיים. אל תהמר נגד גרמניה בתוספת הזמן, אל תהמר שהולנדי לא ייפצע, אל תהמר על כדורגל יצירתי של אנגלים או על משחק הוגן של איטלקים – ואל תהמר נגד ספרדים עצבניים. בארסה עדיין פייבוריטית ברורה לזכות באליפות, אבל האם הקטלאנים הפרו כלל ברזל והאם ייתכן שהם יתחרטו על כך בסופו של דבר?

        "החולצה של ברצלונה לא עניינה אותי"

        אם יש דבר שגורם לקבוצות בספרד להתאחד, זו תחושת עוול ו/או זלזול, ובמדריד עצמה התובנה הזו מוכרת גם מהשנים האחרונות. בפברואר 2004 הגיעה ולנסיה לבירנביאו למשחק עונה כאשר היא במקום השני, בפיגור של 8 נקודות מאחורי ריאל. בראחה, אז'אלה, אלבלדה וחבריהם היו אז בשיא יכולתם לחרב משחק התקפה של כל קבוצה. ריאל נקלעה לפיגור 1:0 וללא זידאן נראתה נטולת פיתרונות, עד שהפיתרון הגיע מהשופט, שבדקה ה 91 העניק את הפנדל שזכה לכינוי "הפנדל הפוליטי". ראול עלה להגבהה אבודה עם אחד הבלמים של ולנסיה ונפל לדשא אפילו לא מתוך כוונת הצגה. אבל השופט טריסטנטה אוליבה, בהחלטה שערורייתית, כנראה החליט שהדשא תיקל את ראול ופיגו הבקיע מהנקודה כדי לסיים את המשחק ב-1:1. הפער נשמר וריאל ניצלה לכאורה, אבל למעשה רק הסתבכה. אמדאו קרבוני, המגן הותיק של ולנסיה, הצהיר בסוף אותה עונה, אחרי שהקבוצה שלו זכתה באליפות, כי הרגע המכונן היה דווקא הפנדל המופרך שנשרק לחובתה.

        כשהעולם נגדך, הרבה יותר קל לאחד את השורות בבית. הטריק הפוליטי הזה עובד גם בספורט – על אחת כמה וכמה כאשר פוליטיקה וספורט מתחברים להם יחדיו, מה שנכון תמיד בספרד. אחרי כהונתו של חוסה מריה אסנאר מהימין השמרני, סוסיו (חבר מועדון) ידוע של ריאל, כעת מכהן כראש ממשלה חוסה לואיס סאפאטרו, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ואוהד בארסה ידוע. לפני המשחק סאפאטרו לא עמד בפיתוי וחזה כי התוצאה תהיה 1:5 לבארסה. במצב הזה, אפילו העובדה שאי אפשר היה להתלונן על השיפוט (מדינה קנטלחו, לרוב הגרוע שבחבורת הליצנים הידועה כשופטי ספרד, היה למרבה התדהמה בסדר גמור) לא מנעה מאנשי ריאל את התחושה שכולם נגדם.

        ומה עכשיו, כשריאל במקום השישי? אליפות? איך אליפות כשאפילו אתלטיקו עברה אותם? אז זהו, שהפרט האחרון לא רלבנטי. המרחק שמשנה הוא תמיד המרחק מהמקום הראשון (ומאתלטיקו מתעלמים בריאל ככלל קיומי). במצבים כאלה בולט במיוחד המושג החמקמק, השחצני ובכל זאת ראוי להערכה שנקרא "מדרידיסמו". אפשר לנסות ולתאר את מהות המושג הזה כאדישות לסובבים אותך. האדישות הזו נובעת מתוך אמונה בכוחך ובעליונותך כטבעיים. האמונה הזו מייצרת עניין אך ורק בניצחון - ולא בשום דבר אחר. בכל מגרש, גם מול בארסה בקאמפ נואו, אין כזה דבר "הפסד בכבוד" – אתה הטוב מכולם, אתה יודע את זה ובמידת הצורך תגלה את מלוא המחויבות כדי להוכיח את זה.

        בשנותיו האחרונות של פלורנטינו פרז, כאשר מדיניות הגלקטיקוס החלה להפוך למדיניות של הרס עצמי, המחויבות נעלמה ונותר בעיקר הצד השחצני של כל הסיפור. אפילו הטי-שירטים מחוץ לבירבנאו שיקפו את התהליך הזה, עם כיתוביות כמו "אני לא רק מושלם, אני גם מדרידיסטה" (No soy solo perfecto – soy madridista también) ). אבל מאז המהפך המנטלי שריאל עברה באמצע העונה של קאפלו, המחויבות נולדה מחדש. יכול מאוד להיות שמחויבות לבד לא תספיק, אבל ייקח הרבה מאוד זמן עד שמישהו בריאל ירים ידיים.

        עד עכשיו ריאל שיחקה בעצבים ובחוסר שקט כמעט בכל משחק מתוך מחשבה שברצלונה 'מרחפת מעליה', הרבה מעל הכל. אבל במוצאי שבת, מסי בפרט (למרות השער) והיריבה המושבעת בכלל נראו פתאום אנושיים. לולא התרוממות מרשימה של פויול בקרן ספק אם בארסה הייתה מנצחת. אם השכל של דרנתה היה מקביל למהירות שלו ריאל , אולי אפילו הייתה יכולה לנצח. לכן, למרות התוצאה, סביר להניח שנמשיך לשמוע את הביטחון האופייני ואת העניין של אנשי ריאל אך ורק בעצמם. זה לא מפתיע שאפילו מיגל פאלאנקה, שחקן הקאנטרה שעלה במקום סניידר הפצוע במחצית הראשונה לבכורה שלו במדי הקבוצה הבכירה, נצמד לטון הזה. פאלאנקה הבהיר שהוא מנסה לחשוב כמה שפחות על ההחמצה שלו מול ואלדס שיכלה לשנות את המשחק ובעיקר שהוא לקח את החולצה של הקפטן שלו כמזכרת – "החולצה של ברצלונה לא עניינה אותי". המשפט הזה מתמצת הכל.

        תשעה מועדונים ב-11 שנים

        עכשיו יש לשאול האם חואנדה ראמוס הוא האיש המתאים לגרור את ריאל כל הדרך חזרה למאבק האליפות? לא בטוח. האם ראמוס היה זה שהפך את סביליה למעצמה או בעיקר העוזרים שלו במועדון, שבנו אסטרטגיית התקפה על האקס-מן דני אלבס? השאלה נותרת בעינה לאור הרקע של ראמוס לפני סביליה (תשעה מועדונים ב-11 שנים), ובוודאי לאור הכישלון המהדהד בטוטנהאם. בהקשר של הכישלון בטוטנהאם דובר רבות על מחסום השפה, על כך שראמוס, שזכה למוניטין כפסיכולוג מוצלח, לא היה מסוגל לדרבן את השחקנים שלו באמצעות האנגלית העילגת למדי שלו. בזמן הקצר מאז מינויו ראמוס בהחלט חוגג את שובו לשפת האם שלו ומשלים חסכים בדיבור. בהתייחס לתוצאה בשבת הצהיר המאמן החדש ש"התוצאה מחמיאה לבארסה", והיה נחרץ עוד יותר בריאיון מקיף לאחר מכן.

        כאשר נשאל אם הוא חושב שפער 12 הנקודות הוא בלתי מחיק, הבהיר ראמוס ש"במוקדם או במאוחר בטוח שהם ייתקעו כי זה מה שקורה לכל הקבוצות עם לוח משחקים כל כך עמוס. כבר עברנו את הגרוע ביותר ואחרי חג המולד נתאושש. יהיו לנו שתיים או שלוש החתמות חדשות ותהיה קבוצה מחוזקת ומלאת מוטיבציה. הנוסחה שלי ברורה. אנחנו הולכים לנצח, לנצח, לנצח ולנצח מבלי לחשוב על בארסה בכלל. אנחנו בחיים ואם בארסה תיכשל באיזשהו שלב אנחנו נהיה שם כדי לנצל את זה".

        אולי ראמוס התעקש במודע לומר "לנצח" (ganar), ארבע פעמים כי המרחק בין בארסה לריאל עומד בדיוק על ארבעה נצחונות. או אולי כי כמו המילה האנגלית win, המילה הספרדית ganar מתייחסת גם ל"לנצח" (משחקים) וגם ל"לזכות" (בתארים). אבל המילים, מרשימות ככל שיהיו, הן לא תחליף למעשים. ריאל לא זקוקה כרגע לפסיכולוג – הבעיה של הקבוצה, נכון לעכשיו, היא לא מצב המנטאלי אלא מצבת השחקנים הפצועים והנעלמים (אלו שלא הופיעו לעונה כמו גוטי וואן דאר וארט ואלו הלא ידועים שיגיעו בפגרת החורף). גם בתקופת השיא תחת דל בוסקה, שחקני ריאל לא חיפשו מאמן שידרבן אותם בנאומים נוסח צ'רצ'יל או בציטוטים פואטיים של גרסיה לורקה. בהפסקות של משחקי מפתח, סיפר מקמנמן למשל, דל בוסקה היה מדבר בשקט משך דקה, "ומשאיר אותנו להסתכל על השעון ולחכות שנוכל כבר לחזור למגרש – ואהבנו את זה".

        האם חואנדה ראמוס יהיה מינוי אמצע עונה שמטביע חותם כמו דל בוסקה, או מאמן שנעלם כמו לופז קארו או אפילו לושמבורגו? התשובה, לפחות לגבי הליגה השנה, צפויה להגיע מהר. אם עד פברואר הפער לא יירד מתחת לעשר נקודות, לריאל לא תהיה ברירה אלא להפנות את כל המשאבים לליגת האלופות שתשוב. עד אז, ראמוס צריך להתמקד בלהכניס לתמונה שחקנים שלא קיימים בה כמו מצלדר ולא בלהכניס מוטיבציה – לריאל לא חסר מזה במחזורים האחרונים.

        אם יש לו שכל הוא גם ילך ויאמר דברים דומים למי שמתמחה בהיעדר מובהק של שכל - רמון קלדרון. במידה וקלדרון יתחייב שוב להעניק לשחקנים מענק מיוחד של עשרות או מאות אלפי יורו עבור ניצחונות רצופים, ייתכן מאוד שראול אישית יילך להרביץ לו. התחייבויות כאלה מעמידות את השחקנים במצב של הפסד ודאי: הצלחת? אתה רודף בצע נטול מחויבות שמעוניין רק בכסף. לא הצלחת? אתה פשוט שחקן כושל ולא ראוי לסכומים העצומים ממילא שאתה מרוויח.

        רק מדריד מטרידה את בארסה

        אפשר לומר על ראול הרבה דברים, אבל דבר אחד בטוח – הוא ישחק עבור הקבוצה גם בחינם. אחרי הקלאסיקו נראה שגם שאר השחקנים מחויבים למטרה. אם הונטלאר ישתלב מהר, סרחיו ראמוס וקסיאס יחזרו להיות על אנושיים, פפה יחזור להגנה ושניידר יחזור לעניינים (או לפחות יגיע בינואר עושה משחק יציב נפשית שמסוגל למסור גם ברגל ימין), ריאל מסוגלת לחזור למאבק האליפות.

        אז נכון, יש כאן הרבה מאוד "אם", וייתכן שכולם כאחד ייהפכו ללא רלבנטיים במצב בו בארסה תשחזר את ימי הדרים-טים של קרויף והדומיננטיות של רונאלדיניו לאורך כל הדרך. ובכל זאת - אל תתבלבלו מההצהרות המנומסות של גווארדיולה על כך שיש עוד קבוצות במאבק. עם כל הכבוד לולנסיה, סביליה, ויאריאל ובטח אתלטיקו, גם הוא מסתכל רק לעבר מדריד.