אין דפוקה כמו בית"ר?

הבטנו אחד בשני בדממה, בידיעה שמדובר בשיחה היסטורית. כל המחסומים הוסרו. תחושת השבר שאפפה אותנו ערב המשחק סחטה משנינו את הכואבים שבווידויים. נפתחנו, נחשפנו בלי חשש, שפכנו את אשר על לבנו בגלוי ובפתיחות, התבטאנו בכנות שוודאי נצטער עליה ביום מן הימים. הייתה זו שיחה קשה ומפתיעה, ובעיקר לא אופיינית. כאוהד בית"ר הוא מעולם לא הסתיר את הטינה העזה שיש לו לקבוצתי, לפני כל מפגש בין המועדונים הוא נהג להתרברב, להשמיץ ולהבטיח ניצחון מוחץ, אבל הפעם משהו בקולו נסדק. "לא, אתה פשוט לא מבין", הוא מלמל, אוחז בראשו, מתוסכל מחוסר יכולתו להסביר במילים את רמת הייאוש, "מצבנו הרבה יותר גרוע. הכל דפוק, הכל רקוב, אין עתיד, רק ייאוש וגועל. אפילו מיצחקי אני כבר סולד. הם גמרו אותי, הפכו אותי אפאתי, אין בי שום אהדה לחבורה הזאת. אתה קולט שאני לא הולך למשחק? אני, שהייתי מהבודדים שהלכו למשחק האליפות שלכם בבלומפילד ב-1996, שבאותו יום גררתי את אבי והבטחתי לו קבוצה גאה ולוחמנית, שמעולם לא איבדתי אמונה, שתמיד עודדתי ואהבתי - פשוט הרמתי ידיים. מצטער לאכזב אותך ידידי, אין דפוקה כמו בית"ר".

לצערי, על אף הכנות הנדירה, המונולוג המרגש של ידידי לא הותיר בי כל רושם. בתור אחד שעוקב באדיקות אחר מעלליה של קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א, התקשיתי להשתכנע שלא אנחנו, ורק אנחנו, ראויים לתואר "הקבוצה הכי דפוקה בארץ", והטלתי ספק באפשרות שמישהו בישראל מסוגל להתעלות על הבוז העצמי שחשים בימים אלה בקרית שלום. היה לי חשוב להעמיד דברים על דיוקם. "להזכירך ידידי", אמרתי בכאב גדול, "אנחנו שרקנו בוז למאמן כבר בדקה ה-60 של המחזור הראשון, במצב של 0:1 לטובתנו. האם אתה יכול לדמיין משהו יותר חולני מזה? ומה תגיד על הכישוף שאנחנו מטילים על כוכבי הליגה? הרי זו כבר ממש קללה. הלא גם אם לאונל מסי בכבודו ובעצמו יעטה על גופו את חולצה מספר 10 בצהוב, הוא יישנק, ייחנק, ייבהל מהכדור, יישכח באגף, יהיה צל של עצמו ויאבד כל שמחת חיים. האין זה סימן לגנום דפוק? האין זה מסמל בעיה יסודית חשוכת מרפא? לא חביבי, אל תשווה. לעולם לא אוותר, מכבי דפוקה יותר".

הוא נד בראשו והאזין בסבלנות, אך סירב לגלות אמפטיה ושב לתקוף. "אני מביט בבוזגלו ומזהה אכפתיות", טען בתוקף, "אצלנו הם רקובים, חסרי רגש, מדושנים ומפונקים. האם אתה חושב שלזנדברג אכפת? שהשמאלני התל אביבי הזה באמת מחובר לקבוצה ולאוהדיה? ואיך אתה חושב שהרגשנו כשצירפנו לשורותינו את שמעון גרשון, סמל האדומים, האיש שמכר את נשמתו תמורת נזיד עדשים? איך אפשר לחיות עם העובדה שמעולם לא בטחנו בנציגינו על המגרש? אין פלא שהכל התמוטט אחרי אותה תבוסה בקראקוב, ידענו שזהו שקר, אחיזת עיניים, שאנחנו בנויים מאינטרסנטים. הלא גם ארקדי גאידמק, הבעלים שמעולם לא חיבבתי, הצהיר מהרגע הראשון שהוא בא לבית"ר כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות. גם הוא, כמו רבים לפניו, היתל בנו ללא בושה. אנחנו בשפל שכמותו לא ידענו שנים, איבדנו כל זכר לגאווה, נטשנו את המקורות".

השימוש במילה "גאווה" – אותו מונח ערטילאי שאבד מהווייתנו זה מכבר - עשוי היה להרתיח את דמי, אבל הדכדוך הקיומי שאופף את חיי לאחרונה הקשה עליי להיגרר לאמוציונליות. נותרתי שליו. "אתה מעז להתלונן על גאידמק?", שאלתי בקור רוח, המום מחוצפתו, "מה אומר לך השם הרציקוביץ'? ארקדי לפחות סיפק תארים ואליפויות, לוני דרדר אותנו לתהומות שלא ידענו שקיימים. במהלך שנותיו הספקנו לזנוח את כל היסודות שעליהם נבנה המועדון, הושפלנו שוב ושוב, ונאלצנו לטפח פולחן אישיות לנמני על חשבון האהבה לקבוצה. הפכנו למזוכיסטים ולממורמרים, קראנו 'אולה' לקבוצות שחגגו על חשבוננו בבלומפילד, למדנו ליהנות מהעלבון, שאגנו לכל עבר 'ביזיון' ו'איפה הכבוד'. ההשפלה הפכה לדבר היחיד שגרם לנו לריגוש. אנחנו חולים, פשוט חולים בשנאה עצמית".

"זו שנאה עצמית?", הוא שאל בתימהון, כמעט בכעס, "הלא אנחנו השלכנו אבנים על האוטובוס שלנו! לא מזמן כמה מעמיתיי ליציע ניסו להוריד את אוטובוס השחקנים מהכביש, תוך סיכון חייהם. 'נשרוף את המועדון' זה המוטו ההיסטורי שלנו. אתה יכול לדמיין איך ההרגשה לחיות במועדון שמנוהל על ידי קומץ בלתי שפוי? על ידי אוהדים אלימים שלוקחים אותנו למקום שפל? על ידי אנשים שטוענים שהולכים בדרכו של ז'בוטינסקי, אבל בוגדים במורשתו כשאינם מוכנים לקבל שחקן ערבי? ואל תתעלם מהצרה הגדולה, מזה שאי אפשר להילחם באותו קומץ, כיוון שעליהם בנוי המועדון, ואם נזיז אותם, נתפרק. היש אבסורדי מזה? היש מייאש מזה?".

"לצערי, אכן יש מייאש מזה", עניתי, "המכביזם הוא זה שמתחיל לייאש אותנו. הסתירה שקיימת בין השאיפות למצליחנות לבין התוצאות בשטח שוברת את רוחנו. כל עונה אנחנו מאמינים שהפעם תיגמרנה השנים הרעות, כל קיץ אנחנו עורכים מסע רכש מעורר תקווה, כל פגרה גורמת לנו להרגיש שהנה אנחנו חוזרים, שהשנה נשוב לימי הזוהר ונכתוש את הליגה, אף בכל פעם מתרסקים מחדש. ואצלנו, תודה לאל, כל התרסקות היא דרמטית. התנועה המתמדת היא בין קצוות קיצוניים, בין אופוריה לטרגדיה, בין מאניה לדיפרסיה. אתה ודאי יודע, ישנן מחלות שאין להן מרפא".

על אף תחושת ההזדהות שחשנו זה לזה, ולמרות תחושות הייאוש ההדדיות והדמיון בין הצרות, ככל שהתקדמה השיחה הפערים בינינו רק גדלו. ידידי המשיך להתבצר בעמדותיו, וסירב להשלים עם העובדה שיש אי שם מישהו חולה ממנו. "אספנו סביבנו את אוסף הליצנים הגדול ביותר בתולדות הספורט הישראלי", הוא אמר, "גאידמק, פניג'ל, בן גור, דדש". "אנא, אל תתעלם מרוני מאנה ושון מקייטן", התעקשתי. "אתם לפחות שלמים עם התארים שלכם, נהנים מהווינריות ושמים זין, אבל אנחנו נגעלים מהאליפויות שלנו וממשיכים לסבול", הוא אמר בניסיון לשלוף טיעון מנצח. "לכם לפחות אין את ההשפלות החוזרות והנשנות בדרבים", הזכרתי לו, "אין גרוע מזה בעולם".

שתיקה השתררה בחדר. הבנו שאנחנו במבוי סתום. חשנו מתוסכלים ועייפים, נטולי אנרגיות, מתחילים לעכל את תוכן השיחה, כמעט מתחרטים שחשפנו זה בפני זה את חולשותינו. "כן אה, אין יותר גרוע מלהפסיד להפועל", הוא אמר, ולראשונה אחרי דקות ארוכות שנינו חייכנו. "שהטובים ינצחו", איחלתי לו ולחצתי את ידו. "שהגרועים יותר יפסידו", הוא סיכם באדישות, "זבלים".