1. המזרח פתח את העונה טוב מהמערב. מגמתי או ארעי?
אסף רביץ: מגמתי
כן, כדאי להתחיל להתכונן לשינוי. אמנם יש כאלה שיסתייגו מהקביעה הברורה שהמזרח טוב מהמערב, אך קשה להתעלם מכך שחמש מתשע הקבוצות הראויות במערב בנויות סביב שחקנים שעוד שנתיים-שלוש לא יהיו טובים כפי שהם היום. לא חסרים כישרונות צעירים במערב, אבל רובם נמצאים בקבוצות שרחוקות שנות אור מהיכולת לאיים ברצינות על צמרת הליגה והשאר מרוכזים בפורטלנד. במילים אחרות, במערב יהיו עוד שלוש שנים את פורטלנד, ניו אורלינס ויוטה, כנראה גם את הלייקרס ויוסטון, ומאחוריהן יהיה בור שקשה לראות מי ישלים.
במזרח, לעומת זאת, נוצר עומק. קליבלנד, אורלנדו, אטלנטה, מיאמי ושיקגו בנויות על צעירים או שחקנים בתחילת תקופת השיא שלהם, חלקן בדרך הבטוחה לצמרת וחלקן במרחק טרייד מוצלח משם (נו כבר, ג'ון פקסון) או החתמה מדויקת. אליהן ניתן להוסיף את ניו יורק, ניו ג'רזי ודטרויט, קבוצות עם שילוב של כישרון ומקום פנוי ב-2010, וגם לטורונטו ולפילדלפיה פוטנציאל להיות קבוצות חזקות בעתיד הקרוב. איך שזה נראה כרגע, ב-2011 נדבר על מאבקי הפלייאוף האימתניים במזרח מול החולשה של רוב המערב.
גיל קדרון: ארעי
כמה מהסיבות לפתיחה הבינונית של המערב הינה פציעות: קרלוס בוזר ודרון וויליאמס הותירו את יוטה בלי כוכבים, ג'וש הווארד כבר שבעה משחקים לא מסייע לדאלאס, ומאנו ג'ינובילי וטוני פארקר הפקירו את טים דאנקן לבדו במערכה. בנוסף, יעברו עוד כמה שבועות עד שהסגלים החדשים ביוסטון ובפיניקס יתחברו, כאשר גם ניו אורלינס צפויה להתאושש. לעומת זאת, המזרח אמנם זורח עם בוסטון וקליבלנד, אבל דטרויט של עידן אלן אייברסון נראית בלתי מאיימת בעליל, וספק אם יש מי שמפחד מאורלנדו הרכה או מאטלנטה הצעירה. העליה של המזרח איננה אשליה אופטית, אבל הוא עדיין פחות טוב מהמערב, שכן הקבוצות שמדורגות כרגע במקומות 5-9 במערב כולן צפויות להשתפר - יוטה, דאלאס, סן אנטוניו ופיניקס. האם הייתם מעדיפים להילחם איתן על מקום בפלייאוף או מול קבוצות כמו ניו ג'רזי, טורונטו, מיאמי וניו יורק? מה שנקרא, עם כל הכבוד. נכון שיש במערב יותר נמושות, אבל מה שיותר מעניין הוא הקבוצות שחושבות פלייאוף. ובכלל, המגמה-כביכול בה הכוכבים הצעירים נמצאים במזרח תצטרך להוכיח את עצמה מעבר לקיץ 2010 לפני שנוכל לדעת בוודאות שהמפה הפוליטית משתנה.
עומר דיקמן: ארעי
מבט חטוף בטבלאות הליגה מגלה שאכן ישנה מגמה מסוימת של צמצום פערים מבורך בין המערב הפרוע למזרח הגרוע, אלא שהצמצום הזה נובע הרבה יותר מבלאגן וירידת מתח בצד המערבי מאשר מאיזשהו שיפור משמעותי במזרח. אז נכון כמעט כל קבוצות הצמרת במערב משחקות ברמה אחת מתחת לעונה שעברה, ונכון 2 משלושת אריות הליגה הבלתי מעורערות שוכנות במזרח, ונכון, המערב מכיל כמה נמושות שאפילו קוראץ' ז"ל היה מסתייג לראות אצלו, אבל בסופו של דבר הטופ 8 במזרח עדיין כולל קבוצות כמו מיאמי ושיקגו, שחטפו כל אחת בתורה 40 הפרש מפורטלנד, וטורונטו שרק שלשום חטפה 40 מדנבר. ההשוואה בין הקונפרנסים צריכה להיעשות בראש ובראשונה ברמת עומק קבוצות הפלייאוף, ושם, מה לעשות, המערב עדיין לוקח בגדול. מישהו היה מוכן להמר כאן על ניו ג'רזי או אטלנטה מול דאלאס או יוטה? חשבתי ככה.
רן קדרון: ארעי
המזרח עדיין לא יותר טוב, אבל הוא מתקרב לשם. נכון, ניו ג'רזי פתחה את העונה בצורה נהדרת, אך יהיה לה קשה להמשיך בקצב הזה במשך כל העונה. דווין האריס אמנם מראה אבק לכל הרכזים בליגה כרגע, אך הוא מעט שברירי. את רוב הנצחונות שלהם השיגו הנטס על קבוצות חלשות, וכששני הפורוורדים שלך הם בובי סימונס ויי ז'יאנליאן, שהיציבות היא מהם והלאה, הייתי נמנע מלהכתיר אותם כקבוצה טובה. לכל היותר מדובר הפתעה נעימה. למערב, מצד שני, היה מזל נאחס. יוטה עדיין לא שיחקה בהרכב מלא והעובדה שהמאזן שלה הוא 8:12 צריכה לעודד אותה. יוסטון גם כן סובלת מפציעות (מישהו מופתע?), אך העומק שלה מאפשר לה לתת לטימאק לנוח. דנבר פתחה את העונה בבלגן שלם, ומאז רק עולה. בפלייאוף שעבר לכולנו כאבו העיניים לראות את הנאגטס נכנסים שוב ושוב עם הראש בקיר מול הלייקרס, להם פתחו בהגנה צירי תנועה מרכזיים. הטרייד שהביא את צ'ונסי בילאפס פתח את ההתקפה של הנאגטס, ואיפשר לקבוצה לשתף יותר שחקנים בהתקפה. לראיה, כרמלו לוקח שלוש זריקות פחות העונה מאשר בעונה שעברה ומאזן הקבוצה הוא 4:12 מאז חזרת הצ'ונסי. אם כך, במערב נותרנו עם קבוצה אחת שמעל כולן (הלייקרס, כמובן) ושמונה קבוצות שהבדל הרמות ביניהן לא גדול במיוחד. המזרח מונה כרגע חמש קבוצות טובות, כשאטלנטה הצטרפה לבוסטון, קליבלנד, דטרויט ואורלנדו. נכון, קליבלנד השתפרה ונראית כקונטנדרית לגיטימית, ואפילו אורלנדו עושה קצת רעש, אבל במזרח עדיין חסר עומק. כולם עדיין מחכים לפילדלפיה, ואם היא תגיע, אז אולי אפשר יהיה לדבר על תיקו, אבל כרגע המערב עדיין מוביל.
2. שלושה מאמנים פוטרו בחודש הראשון של העונה. מגמתי או ארעי?
אסף רביץ: מגמתי
פיטורי המאמנים של החודש הראשון לא מתחילים מגמה אלא ממשיכים את תחלופת המאמנים המוגזמת של הקיץ. נכון לעכשיו, את 11 מתוך 30 הקבוצות בליגה לא מדריך המאמן שסיים את העונה שעברה. זה לא טבעי ולא הגיוני. מתוך ה-11, רק אחת יכולה לטעון לשיפור משמעותי שנבע מהחלפת המאמן - הניקס. תרשו לי להמר שגם וושינגטון, אוקלהומה סיטי וטורונטו לא הולכות להשתפר יותר מדי בזכות הפיטורים של אדי ג'ורדן, פי ג'יי קרליסימו וסם מיצ'ל. בוושינגטון זה מעצבן במיוחד, כי ג'ורדן הוציא את המקסימום מהקבוצה הפצועה שלו בעונה שעברה, ושילם את המחיר על כך שהרגיל את ראשי הקבוצה להצלחות הרבה מעבר לפוטנציאל שהיה לו ביד.
גיל קדרון: מגמתי
בניגוד למקובל לחשוב במקומותינו, ליגת הכדורסל המקצוענית בארה"ב איננה שונה באופן מהותי מאחיותיה היפות פחות מעבר לים, כולל האחות הצולעת והפיסחת מהמזרח התיכון. הים הוא אותו הים, אוהדי כדורסל הם חסרי סבלנות בכל מקום, והבוסים שלהם יעשו הכל כדי להרחיק את עצמם מכל כישלון. הפיטורים של המאמנים המדוברים הגיעו מסיבות שונות ומשונות, ואין ביניהן חוט מקשר, מלבד זה שבו לא ראינו היסוסים מיותרים להעיף מאמן לאחר חודש בלבד בעונה הרגילה. התופעה הזו קיימת כבר שנים ארוכות, כשעד לפני מספר שנים לא היה מאמן בקבוצה מזרחית שהצליח לשרוד יותר משנתיים.
אל תדאגו לפי ג'יי קרליסימו, שככל הנראה יחסי האנוש הבלתי קיימים שלו דירדרו את יחסיו עם שחקניו לשפל המדרגה והיו הסיבה המרכזית לכישלונו (מאזן 14:1), הוא בטח ימצא את עצמו בחזרה בתור עוזר של גרג פופוביץ' בסן אנטוניו. הפיטורים של סם מיצ'ל היו באוויר כבר שנתיים, והג'נרל מנג'ר בריאן קולנג'לו רק חיכה להזדמנות להביא מאמן שיהיה מתאים יותר לסגל הקוסמופוליטי שבנה, שכן המאמן הקשוח וההגנתי שלו לא הצליח להתחבר לסגל הכשרוני וההתקפי שבקנדה. אם כבר, רק הפיטורים של ג'ורדן היוו הפתעה, שכן מדובר במאמן שזכה בלא מעט הצלחות בשנים האחרונות וסבל ממכת פציעות בלתי נגמרת. אז אנחנו יכולים להיות רגועים - לא רק בישראל.
עומר דיקמן: ארעי
כמי שעוקב אחרי הליגה לא מעט שנים, אני יכול להגיד שגל פיטורי המאמנים הנוכחי הוא בהחלט תופעה חריגה בנוף השמרני של ה- NBA. אמנם עבורנו, האנשים החיים בממלכת אריאל שיימן בואכה ד'גאידמק, 3 מאמנים מפוטרים בחודש זו חדשה מעניינת בערך כמו קסאם הנופל על שדרות, אולם ה- NBA מתנהל בצורה הפוכה לחלוטין להיסטריה השגורה בישראל ובאירופה. אם כאן מאמן מפוטר באמצעות סמס אחרי הפסד בגביע ווינר, הרי ששם יכול מאמן להכשל שנה אחרי שנה, ובמקרה הגרוע יעבירו אותו לתפקיד מנג'ר. רבים טוענים כי הכדורסל האמריקני הוא קודם כל משחק של סופרסטארים והשפעת המאמנים שם מוגבלת, אולם מבט אל הקבוצות המאומנות באמת, כמו הלייקרס והספרס, יגלה שמדובר בסה"כ בשמרנות בלתי נסבלת ותו לא. אז נכון שלפטר מאמן חודש בתוך העונה זה צעד שמשדר היסטריה וחוסר חשיבה, אולם חשוב לזכור שעם כל מאמן מפוטר אנו מתקרבים צעד נוסף לרגע הנכסף שבו יימצא המנג'ר המיואש שיפקיד את המפתחות בידי מסינה וחבר מרעיו האירופאים. ותאמינו לי, כולנו נרוויח מזה.
רן קדרון: מגמתי
מאמנים של קבוצות מפסידות, צפו פגיעה. כן, אני מסתכל עליך רג'י ת'יוס (סקרמנטו), וגם עליך מוריס צ'יקס (פילדלפיה). ומה איתך, מייק דאנליבי, בדקת את יציבות הכסא הקליפרי שלך לאחרונה? לא שכחתי גם אותך, רנדי וויטמן (מינסוטה). במעט זמן שחלף מאז חילופי המאמנים בקבוצות לא ניתן להעריך אם היטיבו עם הקבוצות או לא. בוושינגטון נראה שהחילוף החדיר מרץ לשחקנים. האם המגמה תימשך? לדעתי כן, משום שהוויזארדס קבוצה טובה יותר מהמאזן שלה ונראה שהשחקנים מאמינים באובמה... סליחה, בטפסקוט. אוקלהומה סיטי, מצד שני, לא תזכה להשתפר העונה, אבל נראה שסוף סוף נפסיק לראות את קווין דוראנט משחק כשוטינג גארד, כשהועבר לעמדת הסמול הטבעית שלו. מיצ'ל לא הצליח להעלות את טורונטו מדרגה, על אף שכריס בוש פתח את העונה בכושר של MVP - אז הוא פוטר בלי חוכמות. לדעתי, בחודשיים הקרובים צפויים לנו כמה זעזועים נוספים בעמדת המאמן.