פול מגנב פטור

1. אמריקה. מאמן הגולדן סטייט דון נלסון, מיישם בגישה הבסיסית שלו לחיים את מה שמייצג החלום האמריקאי (שחוזר לאופנה עם בחירתו של ברק אובמה) - הכל אפשרי, השמיים הם הגבול וכל אחד יוכל לקבל את ההזדמנות שלו, ולעשות איתה את הטוב ביותר. אמרת נלי - אמרת ראש פתוח. כך עשה למשל עם אנתוני מורו, רוקי שראה את הדראפט האחרון בבית, בפיז'מה, אבל קיבל אצל נלי את ההזדמנות לפתוח בחמישיה במשחק מול הקליפרס ב-15 לנובמבר. מורו הגיב מיד עם 37 נקודות מהממות ו-11 ריבאונדים, ב- 42 דקות לוהטות על המגרש, ובכך הפך לרוקי שקלע הכי הרבה נקודות העונה ולרוקי שלא נבחר בדראפט שקלע הכי הרבה אי פעם בעונתו הראשונה. וכל זה בהזדמנות הראשונה בחמישיה. אפילו נלסון עצמו אמר אחרי המשחק ש-"30 שנה אני בליגה הזו, ומעולם לא ראיתי כזו הופעה מבחור שקיבל הזדמנות ראשונה".

אחר כך המשיך נלי עם הראש הפתוח והחל לפתוח עם קורי מגטי בעמדת הפאוור פורוורד. איך זה מסתדר? במשחק מול פורטלנד, למשל, שמר מגטי על למרקוס אולדריג', נכנס לו לראש וגרם לו לנפק את אחד המשחקים הגרועים בקריירה שלו. וכך הוא עושה, נלי, משחק אחר משחק, מרכיב אנשים בעמדות שלא הכירו לפני כן ומפתיע את הגנות והתקפות היריב בכל דרך אפשרית.

2. זהירות, גנב. כריס פול ממשיך לדהור לעבר ספרי ההיסטוריה, ועושה זאת תוך כדי תצוגות כדורסל נהדרות שמחזקות את מעמדו כרכז המוביל בליגה. השבוע רשם פול שני טריפל דאבלים רצופים ומרשימים (29, 10, ו-16 אסיסטים מול אוקלהומה, ו-14, 10, ו-17 אסיסטים מול הקליפרס), והוא ממשיך לשפר את ממוצעי העונה שעברה שלו כמעט בכל קטגוריה. כעת פול מביט ישירות בעיניים של אלווין רוברטסון, האיש שמחזיק ברצף המשחקים הארוך ביותר בו גנב לפחות כדור אחד מהיריב (105 משחקים רצופים, בין 1985 ל- 1986). פול, נכון לכתיבת שורות אלה, עומד על 97 משחקים רצופים שכאלה, ונמצא בדרך הבטוחה לשבירת השיא בחודש הקרוב. אין שום סיבה שפול לא יאריך אותו לרצף מיוחד שיהיה קשה, ואולי בלתי אפשרי, לשחזר, ובדרך להפוך בעוד אספקט לשחקן מרתק ומיוחד שיותיר חותם בליגה הזו לשנים ארוכות.

3. קקטוס במדבר. שאקיל אוניל חוזר השנה למרכז הבמה כאחד הסנטרים הדומיננטיים בליגה, והטענה שלו שהוא עדיין הדומיננטי מכולם לא נראית לפתע כל כך מופרכת. אחרי כל הביקורת על הטרייד שהביא את האיש הגדול והכבד לקבוצה שרצה מהר ובקלילות, נראה שנעשו כל ההתאמות מצד המועדון ושאק, מצדו, הגיע "רזה יותר, בכושר אישי טוב יותר ונייד יותר מכפי שהיה בעונות האחרונות", כך טוען טקס וינטר, המנטור הוותיק של פיל ג'קסון, שעוקב העונה מקרוב אחר שאקיל.
סגנון המשחק של הסאנס הותאם במלואו לשאקיל, וכרגע השיטה הישנה של
"תנו את הכדור לשאקיל בלואו פוסט ותנו לכלב לאכול בשקט" היא הזהות החדשה של הקבוצה (למגינת ליבו של אמארה סטודמאייר, שלא מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי מלא בשיטה הזו). זה אולי לא מתרגם, עדיין, לדומיננטיות מוחלטת במערב הפרוע, אבל שאקיל כשלעצמו רושם מספרים שראינו ממנו לאחרונה רק לפני שנים, כולל משחקים של 29 ו-13 קרשים מול סקרמנטו, 18 ו-14 קרשים ו-4 חסימות מול יאו מינג ויוסטון, ו- 19 עם 17 על הפנים המבוגרים של גרג אודן (כולל דאנק לפרצוף) ופורטלנד. אולי שאקיל יוצא השנה למסע האחרון להוכחת גדולתו, אבל אנחנו יכולים רק לחכך ידיים בהנאה ולצפות באריסטו הגדול בעוד סיבוב הופעות.

4. יש מאין. החמישיה של סן אנטוניו נראתה בחודש האחרון ככה: רוג'ר "הפועל ירושלים" מייסון, מייקל "בן 84" פינלי, פאבריסיו "היפה" אוברטו, ג'ורג' "מי?" היל וטים "אני השחקן היחיד כאן" דאנקן. מבחינת כשרון ורעננות החמישיה הזו אמורה היתה להתקשות להתמודד אפילו בליגה הישראלית המתחדשת. והנה, גרג פופוביץ' עושה זאת שוב ומצליח להביא את הספרס לשמונה ניצחונות מול שישה הפסדים, וזאת אחרי פתיחת עונה עם ארבעה הפסדים רצופים. בשקט בשקט הספרס שורדים, ועושים את זה בזכות שני המקורות שהביאו לקבוצה ארבע אליפויות בתשע עונות- הגנה ודאנקן. הספרס שוב שומרים באגרסיביות, מנתבים את מובילי הכדור של היריבות אל יער הידיים על קו הבסיס ומונעים שלשות קלות מהפינות. מבט מהיר אל כמות הנקודות שהקבוצה סופגת מראה תוצאות שמזכירות יותר יורוליג. אומר בעצמו פופוביץ: "אנחנו רק מנשים להישאר בחיים... והסקור הנמוך נותן לנו סיכוי לנצח". דאנקן חזר מחופשת הקיץ קל וחזק יותר, ונראה טוב מתמיד, כנראה גם בזכות תוכנית אימונים ובניית כוח אשר עבד על פיה בקיץ, ובמהלכה התאמן בזריקת גלגלי טרקטור למרחק. זה אולי נשמע מצחיק, אבל מי שעמד מול דאנקן השנה מדווח שהביג פונדמנטל שרירי וכוחני יותר, והמסר לשאר הליגה ברור - מוקדם מדי לנשום לרווחה, הספרס עדיין כאן.

5. WIN-WIN. יותר מדי טריידים בשנים האחרונות העלו ריח חריף של קשרים אישיים, שיקולים של "חדרי חדרים" ואולי פשוט עושק, אבל הטרייד הגדול שהעביר את צ'ונסי בילאפס לדנבר ואת אלן אייברסון לדטרויט משפר, סוף סוף, את שתי הקבוצות, וגם את מצב הרוח של השחקנים עצמם. בילאפס מתאר את המעבר לדנבר כ"גן עדן", לאור העובדה שהקבוצה מנצחת, ולבילאפס עצמו טוב לחזור לעיר בה גדל. "בכל מקום אליו אני הולך אנשים מברכים אותי על חזרתי הביתה, והניצחונות הם רק הקצפת שעל העוגה", אומר בילאפס, שנכשל בגדול בתחילת הקריירה בקדנציה הראשונה שלו בקבוצה. דנבר נראית לפתע מצוין (2:9 מאז שהגיע מיסטר ביג שוט), צמודה ליוטה בצמרת הבית הצפון מזרחי. וגם הפיסטונס, כאמור, לא חסרים, ולמרות הפסד מביך למינסוטה השיגו כמה ניצחונות מרשימים למדי, כמו הניצחון על הלייקרס בחוץ, שהנחיל להם את הפסדם היחידי העונה, עוד ניצחון מרשים בפיניקס ואחד על קליבלנד במשחק שקטע ללברון רצף של שמונה ניצחונות. דטרויט עדיין לומדת את הפנים החדשות וגם שיטת המשחק עדיין לא נתקבעה, אבל אייברסון עצמו הגדיר בפנים זורחות את הסיטואציה החדשה כ"מרגשת" עבורו. ואם כל הצדדים מרוצים, הליגה רק מרוויחה.

1. קוצר רוח. אז מי לומד ממי, מכבי תל אביב מהליגה הטובה בעולם או הליגה הטובה בעולם ממכבי תל אביב? וושינגטון פיטרה את המאמן אדי ג'ורדן, לאחר פתיחת עונה של ניצחון אחד מול עשרה הפסדים, ואוקלהומה סיטי פיטרה את פי ג'יי קרליסימו אחרי פתיחת עונה דומה. נכון שבוושינגטון נראה היה שאין סדר או תוכנית, אבל צריך לקחת בחשבון שמצבת השחקנים פשוט לא טובה מספיק, והקבוצה חסרה את גילברט ארינס וברנדון היוויד (שלא מעריכים מספיק את חשיבותו לקבוצה), ורק אשתקד היה ג'ורדן בין המועמדים לתואר מאמן העונה. וגם באוקלהומה סיטי צריך להבין שאין מספיק כשרון כדי לסחוב את ההתקפה ולקחת את המועדון גבוה יותר, כפי שמעידים ההפסדים שהגיעו גם לאחר הפיטורים. אז לא בטוח שלחתוך את המאמן כל כך מהר זה פתרון הקסם לכל הבעיות, ואולי פשוט יותר ויותר מועדונים בליגה מאמינים פחות ופחות בעבודה רוחבית, ארוכת טווח ובאסטרטגיה למרחקים ארוכים. פתיחת העונה בשני המועדונים הללו מטילה צל כבד על הנעשה בהם.

2. אובדן דרך. זה לא רק המאזן החלש (שלושה ניצחונות ו-11 הפסדים) של מינסוטה, זו בעיקר התחושה של אובדן הדרך. למעשה, מאז הטרייד הגדול על קווין גארנט, אין תחושה שמשהו חיובי קורה במועדון שרק לפני כמה עונות נמנה על צמרת המערב, ואי אפשר לבנות שום דבר על תצוגות הירואיות של אל ג'פרסון. מי שמבטא הכי טוב את המצב הוא רנדי פוי, שפתח את העונה בצורה נוראית, נראה אבוד לחלוטין ברוב זמנו על המגרש, ואף איבד את מקומו בחמישיה למספר משחקים לסבסטיאן טלפייר, השם ישמור. פוי מספר שכשגארנט היה באזור, הוא עצמו הרגיש לפעמים כמו אולסטאר, כי גארנט היה כמו אח גדול שתמך בו בכל רגע ורגע, פירגן לו על ההצלחות וסימן לו במבטים אבהיים שהכל בסדר גם כשמהלכים לא הצליחו. אז נכון שאליפות לא יצאה מכל זה, אבל היתה שם קבוצה, מה שלא בטוח שקווין מקהייל הצליח לבנות בשנתיים האחרונות, למרות שהוא ממשיך לטעון שהוא מרוצה מהטרייד ההוא.

3. עדיין לא טוב. סאגת גרג אודן נמשכת, למרות שבשבועיים האחרונים הוא משחק, ואפילו רושם מספרים אישיים לא רעים יחסית לדקות המשחק שלו. מסתבר שאם בוחנים את התרומה של אודן על המגרש מגלים דברים מעניינים למדי. בלי אודן הקבוצה קולעת ב- 47 אחוזים מהשדה, אבל עם אודן, הקבוצה קולעת רק ב- 37 אחוזים מהשדה. בהתחשב בזה שאודן עצמו קולע ב- 51 אחוזים בעצמו, מתברר ששאר הקבוצה קולעת בפחות מ- 35 אחוזים כשהוא על המגרש. כנראה שעדיין לא למדו בפורטלנד איך לשחק כשהאיש הגדול מסתובב בצבע. דרך נוספת לבחון את השפעתו של אודן על הקבוצה היא בפרמטר מאזן הנקודות הקבוצתי. מתברר שב-129 הדקות בהן שיחק, עד הניצחון ב-38 הפרש על מיאמי, הקבוצה הפסידה ב-196 נקודות שלמות. כדי להבהיר את הנקודה, המשמעות היא שאם אודן היה משחק 48 דקות מול קבוצה ממוצעת בליגה, פורטלנד הייתה מפסידה בהפרש גבוה מ-50 נקודות. אולי ברנדון רוי, מנוע ההתקפה של פורטלנד, לא חודר מספיק לסל כשאודן שם, אולי הרבה זמן הולך לאיבוד בנסיון להעביר לאודן את הכדור בפוסט, וכתוצאה מכך הרבה זריקות מגיעות עם מעט מדי זמן על השעון, הרבה סיבות אפשריות לקושי הנוכחי לשלב את אודן במשחק השוטף של הבלייזרס, אבל השורה התחתונה היא שזה עדיין לא עובד.

4. קינה על קונלי. אולי היתרון היחיד בלשחק בקבוצה חלשה הוא האפשרות לקבל הרבה דקות. מייק קונלי נבחר רביעי בדראפט 2007 ונחשב להבטחה גדולה ולעתיד של הממפיס גריזליס בעמדה מספר 1. בפועל קונלי הוא פשוט אכזבה עצומה, משחק רק 26 דקות לערב ואולי בדרך לאבד את מקומו בחמישיה לטובת קייל לאורי המחליף, וכל זאת בקבוצה שהפסידה שמונה מתשעת המשחקים האחרונים שלה, ונראית בדרך הרעה להתמודדות ראש בראש עם אוקלהומה סיטי על תואר הקבוצה הגרועה בליגה. קונלי הצליח לרדת בכל קטגוריה מספרית עד כה, לעומת עונת הרוקי שלו, משחק בחוסר ביטחון, אינו חותך לסל והקליעה שלו לא אפקטיבית. דווקא על רקע שאר שחקני החמישייה - או ג'יי מאיו הנפלא, רודי גיי הוורסטילי, מארק גאסול המפתיע לטובה ודארל ארתור האתלטי והאנרגטי, נראה שקונלי הוא הוא החוליה החלשה, ואולי הגרוש שחסר ללירה שתהפוך את הדובים לקבוצה הרבה יותר מעניינת ומוצלחת.

5. כריס קרוס. אנדראה ברניאני הוא המזגזג האולטימטיבי, ההגדרה המודרנית של "יום עסל יום בסל" והמודל הסטטיסטי המובהק, עליו אפשר ללמד באוניברסיטה, של סטיית תקן. בתשיעי לנובמבר הוא שלט מול שארלוט עם 18 נקודות, 5 ריבאונדים ו-שלוש חסימות מרשימות, אבל כבר למחרת, מול בוסטון, הוא ניפק 2 נקודות עם 0 עגול בכל סטטיסטיקה אחרת. יומיים אחר כך, מול פילדלפיה, הבחירה הראשונה בדראפט של 2006 ניפק 15 נקודות, עם 5 ריבאונדים ו- 2 חסימות, אבל חזר לסורו מול אורלנדו ב-18 לחודש, עם 5 נקודות ב- 22 אחוזים מהשדה, ו- 3 ריבאונדים עקרים. כל זה לא הפריע לו לייצר 25 נקודות יום אחר כך מול מיאמי, ושוב משחק גדול של 29 נקודות עם 10 ריבאונדים מול ניו ג'רזי ב-21 לחודש. בהצלחה למי שחושב שהוא יכול לנחש איך תראה השורה הסטטיסטית של ברניאני במשחק הבא. תנודתיות כזו רואים בימינו רק בבורסה.