אגדת הכדורסל שפספסתם

ספק אם הידיעה הראשונית על מותו של פיט ניואל השבוע תפסה את תשומת ליבכם, גם אם אתם חובבי NBA מושבעים, או אפילו אם אתם חובבי כדורסל מכללות. בסך הכל מאמן עבר בן 93 שפרש מאימון לפני יותר מארבעים שנה. אבל כשהתגובות למותו החלו לזרום ועד מהרה כל עולם הכדורסל האמריקאי התאחד כדי להצדיע לו, התבהרה גדולתו של ניואל גם לאלו שלא הכירו אותו קודם לכן. אז איך הופך מאמן שעמד על הקווים בסך הכל 14 עונות לאגדה?

בברקלי, ביתה של מכללת קליפורניה אותה הוביל ניואל לאליפות המכללות היחידה בתולדותיה, מספרים על מפגש מיתולוגי בינו לבין UCLA של ג'ון וודן ב-1957, במהלכו לא לקח אף אחד מהם פסק זמן לכל אורך המשחק, כדי לא להראות חולשה בפני המאמן שמנגד. וודן, שהגיע למשחק עם רצף של שבעה ניצחונות רצופים מול קליפורניה של ניואל, נשבר ראשון ולקח פסק זמן ארבע דקות לסיום כשראה ששחקניו מותשים, אבל לא הצליח למנוע את ההפסד במשחק, שהחל סדרה בת שמונה ניצחונות רצופים של ניואל במפגשים הישירם בין היריבות הגדולות.

וודן, שהפך עם השנים למאמן הגדול בהיסטוריה של המכללות והביא עשרה תארי אליפות ל-UCLA, הקפיד לציין בכל הזדמנות שהוא למד המון מניואל, ושלמרות היריבות הם היו חברים טובים. בתודעה של הציבור האמריקאי ניואל לא ייזכר כשווה ערך לוודן, בעיקר בגלל פרישתו המוקדמת מאימון, אבל בקהילת הכדורסל תרומתו העצומה למשחק לא נשכחה, והוא בהחלט מוזכר בנשימה אחת עם הגדולים ביותר.

פיט ניואל נולד ב-1915 בונקובר. עוד לפני שמלאו לו שלוש שנים עברה משפחתו ללוס אנג'לס, שם החל לפתח קריירה של שחקן, בעידודה הנמרץ של אימו. פיט הקטן שיחק במספר סרטים ואף היה אחד משני המועמדים הסופיים לשחק לצידו של צ'רלי צ'פלין בסרט "הילד" ב-1920, אבל התקשה להתמודד עם הזוהר של הוליווד וחיפש מפלט מהלחץ של עולם המבוגרים אליו נקלע בגיל כל כך צעיר. ברוס ג'נקינס, עיתונאי ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" שכתב את הביוגרפיה של ניואל ב-1999, פירט: "בגיל עשר פיט כבר היה שתיין קפה אובססיבי, שחקן פוקר ממולח ושחקן הוליוודי בגמלאות". את המפלט שביקש מצא ניואל על מגרש הכדורסל.

הקריירה שלו כשחקן כדורסל הסתיימה אחרי שלוש שנים במכללת לויולה מרימאונט. מיד לאחר מכן הוא החל לאמן באקדמיה הצבאית, וב-1942 התגייס לחיל הים ושירת במלחמת העולם השניה. לאחר שחרורו ב-1946 מונה למאמן מכללת סן פרנסיסקו, שם הכיר לעולם הכדורסל את שיטת ההגנה החדשנית שלו, אזורית לוחצת (בימים בהם "שחקנים היו שומרים אישית כאילו השחקן היריב חייב להם כסף", על פי ג'נקינס), וב-1949 זכה באליפות ה-NIT, שהיה אז הטורניר היוקרתי והחשוב ביותר במכללות. שנה לאחר מכן הוא עבר למישיגן סטייט, וב-1954 חזר לחוף המערבי והתמנה למאמן מכללת קליפורניה.

לגולדן ברס הייתה אז קבוצה נמוכה ללא כוכבים גדולים, אבל המשחק הקבוצתי והחכם שהנחיל ניואל הביא להם ארבעה תארים חטיבתיים בפאק 8 (היום הפאק 10) בין השנים 1957 ל-1960. ב-1959 הם הלכו עד הסוף וזכו באליפות המכללות, עם ניצחונות על סינסינטי של אוסקר רוברטסון בחצי הגמר ועל ווסט וירג'יניה של ג'רי ווסט בגמר. שנה לאחר מכן הם שוב ניצחו בחצי הגמר את רוברטסון וסינסינטי, לפני שנכנעו בגמר לאוהיו סטייט הגדולה של ג'רי לוקאס וג'ון הבליצ'ק. הסגנון של קליפורניה הרשים מאוד את אחד השחקנים המחליפים של אוהיו סטייט באותו משחק, בחור צעיר בשם בובי נייט, שאמר אז: "כשראיתי אותם ראיתי קבוצה שבאמת יודעת לשחק כדורסל".

אקורד הסיום של קריירת האימון של ניואל הגיע באולימפיאדת רומא 1960, שם זכה להדריך את נבחרת ארצות הברית בה כיכבו ווסט, רוברטסון ולוקאס. הם זכו במדליית הזהב בקלות כשבדרך הם דורסים את כל יריבותיהם בהפרש ממוצע של שלושים נקודות, ובסיום הטורניר האולימפי הודיע ניואל על פרישה, בגיל 44 בלבד. הוא הסביר את ההחלטה בכך שהאינטנסיביות של המקצוע הכריעה אותו, ורופאיו דחקו בו לפרוש לפני שדרך החיים שסיגל לעצמו תהרוג אותו: "הייתי חי רק על סיגריות וקפה, ולפני משחקים לא הייתי אוכל כלום מיום חמישי עד שבת".

לכמה משחקניו היה הסבר אחר לסיבה לפרישתו, והם ציינו את העובדה שהוא היה אדם צנוע מדי בכדי לעמוד באור הזרקורים, שהפך לנבוך יותר ויותר עם השנים מתשומת הלב שהורעפה עליו בעקבות הישגיו הרבים. בערוב ימיו הודה בכך ניואל בפני ג'נקינס: "הכבוד המוגזם הפריע לי והחזיר אותי לימי ילדותי כששנאתי את כל הזוהר שהיה כרוך בלהיות שחקן. כמובן שגם הבריאות שלי שיחקה תפקיד מרכזי בהחלטה, אבל באותם ימים כל ההצלחה ההיא די חנקה אותי".

ניואל עבר אל מאחורי הקלעים, אבל נשאר עמוק בתוך הכדורסל. הוא התמנה למנהל הספורטיבי של מכללת קליפורניה ושימש בתפקיד במשך שמונה שנים, לפני שעבר לכהן כג'נרל מנג'ר של סן דייגו רוקטס מה-NBA ב-1972. ארבע שנים לאחר מכן הוא הפך לג'נרל מנג'ר של לוס אנג'לס לייקרס, כשהמהלך הזכור ביותר שלו היה הטרייד הגאוני שהביא את קארים עבדול ג'באר ממילווקי. לאחר מכן הוא שימש כיועץ מיוחד בגולדן סטייט, כסקאוט בכיר של הקאבלירס, ליווה את פרויקט פיתוח נבחרת יפן, כתב ספרים מקצועיים, וב-1979 נבחר להיכל התהילה של הכדורסל.

את הפרק האחרון בחייו הקדיש לפרויקט "מחנה הביג-מנים של פיט ניואל", שהפך למוקד עלייה לרגל לכל השחקנים הגבוהים ב-NBA מ-1976 ועד 2005. ראשיתו של הפרויקט הייתה בסדרת אימונים אישיים שהעביר ניואל, אז עוד הג'נרל מנג'ר של הלייקרס, לשחקן הקבוצה קרמיט וושינגטון, שהתפרסם בזכות האגרוף האיום שהכניס לרודי טומג'אנוביץ' במהלך משחק מול הרוקטס, אגרוף שעלה לו בהשעיה לחודשיים ולטומג'אנוביץ' בזעזוע מוח חמור שכמעט וקיפח את חייו. ניואל עזר לוושינגטון להתאושש מהתקרית, עבד איתו באופן צמוד על משחק הפוסט שלו וכל כך אהב את התוצאה עד שהחליט לפתוח מחנה שנתי בו ידריך את הסנטרים של הליגה על יסודות משחק הפנים.

בתחילה נערך המחנה בלוס אנג'לס, ולאחר שהשמועה אודותיו התפשטה הוא התרחב והועבר להוואי, לשם הגיעו מדי קיץ עשרות סופרסטארים שקיבלו הדרכה מפורטת ויסודית, והכל בחינם. "מעולם לא חשבתי לדרוש תשלום על עבודתי במחנה", אמר ניואל. "יש לי חוב למשחק הזה, ולעולם לא אוכל להשיב לו על כל מה שהוא העניק לי". ריק קרלייל, אחד מהמאמנים הרבים בליגה שהדריך תחת ניואל במחנה, סיפר: "מעולם לא פגשתי אדם שמוכן לחלוק את הידע שלו כמו פיט. הוא היה נהנה לשתף את מי שרק רצה בתובנות שלו על המשחק ללא כל בקשה לתמורה". פרד טיילור, מאמן אוהיו סטייט שניצח את ניואל בגמר המכללות ב-1960, סיפר שהוא השתמש במשחק בסגנון ההגנה שניואל עצמו לימד אותו ברצון רק כמה חודשים קודם לכן.

בין המתלמדים במחנה לאורך השנים היו ג'באר, ביל וולטון, האקים אולג'ואן, ראלף סמפסון, סם פרקינס ושאקיל אוניל (שיצא מהמחנה עם הקביעה הבאה: "ניואל הוא המורה הכי טוב שיש לכדורסל"). הסנטר המשמעותי היחיד של התקופה שלא התייצב אצל ניואל בהוואי היה פטריק יואינג, שעם או בלי קשר לא התגאה במשחק פוסט ברמה הגבוהה ביותר.

ב-2002 אסרה הנהלת ה-NBA על שחקניה להגיע למחנה בטענה לניגוד אינטרסים שנוצר בין המאמנים לשחקנים בזמן הפעילות, וניואל העביר את הפרויקט ללאס וגאס, לשם הגיעו גבוהים מהמכללות ומהתיכונים כדי ללמוד מהמומחה הגדול מכולם. אחד מתלמידיו האחרונים של ניואל היה אנדרו ביינום, שהיה בן 17 כשניואל בן ה-89 הדריך אותו.

עבודתו במחנה הגשימה עבור ניואל את חלומו האמיתי - להיות מורה כדורסל, ולא מאמן כדורסל. הוא הטיף לתלמידיו על חשיבותה העליונה של ההגנה, על המשמעת הנדרשת בהתקפה, ונחשב לאדריכל של לימוד עבודת הרגליים הנכונה והטיפול בכדור. "הוא היה המאסטר של עקרונות הכדורסל הבסיסיים, מדען של יסודות המשחק", ספדו לו ב-"ניו יורק טיימס".

"השחקנים של היום מאומנים יותר מדי ומלומדים פחות מדי", הוא היה מצהיר בכל הזדמנות ומוסיף: "יש להם הרבה יותר יכולות פיזיות, אבל הרבה פחות יכולות בכדורסל. עצוב לי שרבים מהם לוקחים את המשחק הזה כמובן מאליו". ניואל לא היסס להפנות את חיצי הביקורת שלו גם כלפי דייויד שטרן והמנהלים שסגרו בפני שחקני ה-NBA את הדלת למחנה שלו: "הגורמים למצב של הליגה מתחילים מלמעלה. יש היום יותר מדי כסף שמנוהל על ידי עורכי דין, שמחזיקים מוצר גרוע ולא יודעים איך לתקן אותו".

בובי נייט, שהגדיר את ניואל כמנטור שלו ונהג לשלוח לו קלטות עם משחקים של קבוצותיו כדי לשמוע את דעתו על שיטת המשחק וטעויות האימון שלו, אמר בדמעות לאחר מותו: "פיט לא נפל מאף מאמן אחר בהיסטוריה. אני חושב שאף אחד לא הבין את המשחק הזה טוב ממנו".

"הוא הדמות החשובה הכי פחות מוכרת בכל ענפי הספורט בעולם", המשיך נייט. "הוא היה בשיא הצלחתו כשהסיקור התקשורתי לא היה דומה למה שהוא בימינו. דמיינו מה היה קורה אם הוא היה רושם את אותם הישגים היום, הוא היה על שערי כל העיתונים. והדבר שהכי הרשים אותי היה שלא היו לו חרטות לגבי הפרישה המוקדמת מאימון. הוא אף פעם לא אמר 'מה היה אם...'. הוא היה שלם עם עצמו ועם מה שהוא השיג מכל אדם אחר שפגשתי בחיים".

ביום שלישי האחרון ירד האדם השלם הזה מהבמה בפעם האחרונה. 48 שנים אחרי שרופאיו הזהירו אותו ממותו הקרוב כתוצאה מהלחץ שבאימון, הלך פיט ניואל לעולמו בשלווה, במיטתו, בגיל 93. הגורו של הסנטרים, שלקח אליפות ללא ביג-מן אחד לרפואה, אולי לא זכה לכבוד הראוי במהלך חייו, אבל ההשפעה שלו על המשחק שכל כך אהב תישאר לעד.