הפתרון נמצא מתחת לפנס

אם בית"ר ירושלים תרים לרגע את הראש מהבלגן שיוצר ארקדי גאידמק, היא תמצא את המנהיג שיוביל אותה ביום שאחרי הטייקון. משכך הכאבים המושלם אחרי שהברז ייסגר, המאמן המושלם לסיטואציה העתידית ולבית"ר ירושלים. עטר הוא מומחה בקבוצות שהסביבה מבלבלת אותן. הוא עבר סטאז' במכבי חיפה ובמכבי נתניה, ורואים כיצד בית"ר מגיעה ממוקדת לכל משחק – בלי קשר למריבה הרגילה עם הקהל, ההצהרה העצבנית הקבועה של גאידמק ושאר השאלות העתידיות, שכל אדם רגיל היה מתעסק בהן במקום השחקנים שלו. במקום לדאוג לארקדי, כדאי לבית"ר לחבק את עטר. לנסות להחתים אותו למספר שנים ולהבטיח את עתידה המקצועי. אם מהסגל הבינוני של נתניה הוא הוציא מקום שני, אפשר לסמוך עליו שהוא יוציא משהו חיובי מהשאריות שיותיר אחריו גאידמק.

לעטר יש עוד במה להשתפר כמאמן, אבל כבר בדבר אחד, הדבר הכי חשוב אצל מאמן כדורגל, הוא כבר מספר אחת: יחסי אנוש עם הסגל. היכולת שלו למקד את השחקנים, להגיע ללב שלהם, לפשט עבורם את המציאות, לאתגר אותם, להרעיב אותם, היא אור עבור כל מאמן ישראלי, ששם את יהבו על טקטיקה, בחירת זרים או תוכנות מחשב, אבל נכשל בהעברת המסרים שלו. מספיק להשוות בין האופן שבו עטר נעמד ללא פחד מול הבעיות של בית"ר ומוציא מהן את הטוב, לעומת הבכיינות של אלי גוטמן נוכח הצרות שלו בהפועל תל אביב. גוטמן נחשב ליסודי יותר מעטר, מעודכן יותר, מנוסה יותר, גרמני יותר, אבל מאבד את כל היתרונות האלה מול הכישרון הסוציאלי של עטר. את הדברים שגוטמן יודע אפשר ללמד, אבל לא להיפך.

הניצחון של סכנין על הפועל תל אביב היה קודם כל הפסד של הפועל תל אביב. חוץ מרוח לחימה וטיפה יותר מזל, הבעיות של סכנין רחוקות מלהיעלם, אך כנראה שהעליבות של הפועל תל אביב יותר בולטת. סכנין ביצעה כמה עבירות בוטות בתחילת המשחק, וכולם דיברו על שובו של הסגנון הלחמני שהתסיס מדינה שלמה, בטח כשתוצאה הסופית מאפשרת להם לעשות זאת. אבל בכלל לא בטוח שזה נכון. באותה תקופה בה סכנין נראתה כמו חוג נינג'ה, לחמן התבסס על שחקנים שהתאימו לתפיסת העולם שלו, כלים שלא בטוח שפרדי דוד הוריש לו. יתרה מזאת, בעונת הבכורה בליגת העל, הקהל הסכניני וההנהלה המקומית היו מוכנים לקבל כל סוג של כדורגל כל עוד זה בליגת העל. תודעת הנרדף והתרגום האגרסיבי לכך בסגנון המשחק של לחמן, התאים להם מאוד. אלא שמאז הם ראו שאפשר גם אחרת, סכנין שינתה בשנים האחרונות כמה פאזות, ולא בטוח ששחזור הקדנציה הקודמת של לחמן תעבור בצורה חלקה. לחמן יהיה חייב להביא איתו לסכנין עוד כמה דברים מרוח לחימה.

עבור לחמן, זאת תהיה הזדמנות האחרונה לעשות זאת, לפני שהוא נבלע באופן סופי בכסא הפרשן בצ'רלטון. אם יש קבוצה שעדיין מוכנה לקבל אותו ולהקשיב לו, זאת סכנין. הדעות הקדומות מהן לחמן סובל בחברה היהודית, לא תקפות בחברה הערבית, שמוכנה לחבק את הדחויים ומהמסומנים, בלבד שיביאו להם הצלחה. אם מאז אותה עונת גביע בסכנין הקבוצה שינתה כמה פאזות והתקדמה לחיקו של הקונצנזוס, לחמן וסגנון המשחק שלו הפכו לסוג של קוריוז בחברה היהודית והקבוצות אותן הוא אימן. הסטיגמות רדפו אותו, לפעמים הכריעו אותו, והפריעו לשחקנים והמנהלים שעבדו אתו ללכת אחריו באש ובמים. בסכנין הסטריאוטיפים עדיין לא תקפים, וללחמן, אם יעדכן ויתעדכן, תינתן עוד הזדמנות להוכיח שהוא לא רק פרשן מבין עניין אלא גם מאמן רציני. זאת הזדמנות מצוינת עבורו, אבל זאת גם ההזדמנות האחרונה.

בין היתר, במכבי תל אביב עשו שתי טעויות העונה. הראשונה - המחשבה של המועדון שאפשר לבנות קבוצה במכבי תל אביב, שיש למישהו סבלנות, שאפשר בכלל לקבל סבלנות. הטעות השנייה שייכת אך ורק לאבי נמני, והיא ההתעקשות שלו לבנות את המשך הקריירה שלו מעמדת הג'נרל מנג'ר, עמדה שלא קיימת לצערנו כרגע בכדורגל הישראלי. גיורא שפיגל ניסה במשך כמעט יותר מעשור לשים את עצמו בעמדת המהנדס ולא הצליח, וכמוהו טבעו כל מי שניסה להוציא את הידיים מהבוץ.

נמני טועה כאשר הוא מנסה לבנות את עצמו מלמעלה. תהילתו כשחקן לא תספיק הפעם, והוא חייב לבנות לה בסיס חדש כמאמן. יש לו את כל הכישורים להצליח כמאמן. כריזמה שופעת, קור רוח לא שגרתי, צורת מחשבה מקורית ומספיק ימי חסד, חוץ מרצון אמיתי להפשיל שרוולים ולעשות זאת. בדרך כלל מנג'ר נבנה מעמדת המאמן, תהליך שנמני ויתר עליו, אבל היום הוא מבין שגם בביתו זה לא יעבוד. נמני לא לגמרי הפנים את זה, הוא לא מראה רצון אמיתי להיות מאמן, אבל לא תהיה לו ברירה. במוקדם או במאוחר הוא יראה שכדאי לו להתחיל כמאמן טוב ואחר כך להפוך למנג'ר טוב. שאין דרכי קיצור ועדיף להתפתחות שלו לא לחפש כאלה.

האופן שבו אלישע לוי משלב את הכשרונות שלו הוא דוגמה ומופת לבנייה נכונה של שחקנים צעירים. פה 30 דקות לגולסה, שם 30 דקות לגאדיר. לא יותר מדי, לא פחות מדי, מינון מדויק של אמונה וצבירת ניסיון, שתואם בדיוק את הטיפול הנכון ברפאלוב וכיאל. לוי, ייאמר לזכותו, בונה תשתית נהדרת למכבי חיפה, עומד בדיוק במטרה שהציבו לו בתחילת העונה, רק שפתאום צצה לו בעיה. בין אם הוא התכוון לכך ובין אם לא, לוי ומכבי חיפה נגררו למאבק האליפות. בין אם רצה בכך או סתם לא שם לב, לוי חייב עכשיו להיאבק ברצינות על התואר, וכל דבר פחות מכך יכתיר את הפרויקט המקסים שלו ככישלון. ברוך הבא. תכיר, זאת מכבי חיפה.

במציאות הקיימת, לא בטוח שכל ההעדפה המתקנת לצעירים טובה ללוי. הצורך של מאמן מכבי חיפה בספסל דומיננטי ומשפיע הפך קריטי בשבועות האחרונים, אחרי שנוסחת הפלא שלו מתחילת העונה הפסיקה לעבוד. זה היה הרגע שלוי היה צריך לקבל מהספסל שלו את האנרגיות המחודשות שההרכב השחוק זקוק להן, אבל הצעירים הנחמדים הם עדיין לא כאלה. לוי חייב עוד קשר אחורי, חלוץ מחליף ואולי גם קשר תוקף, אחרת הוא עלול להמשיך לשלם את מחיר הפתיחה המוצלחת. הצעירים הם רק אקסטרה וההחתמה האחרונה של רנספורד היא בגדר הימור, ממש לא הפתרון לספסל האנמי שלו ולתחרות בריאה יותר על ההרכב. במצב הנוכחי, לא מובנת גם ההתעלמות של לוי מאפק וארבייטמן. לא שחקנים בשיאם, אבל אם זה הספסל שלך, למה לא לתת להם צ'אנס? זה הזמן לחשוב פחות על העתיד של גולסה וגאדיר, אלא על ההווה של אלישע לוי ומכבי חיפה.

1. אם כבר נמני וקיצורי דרך, קשה לדמיין ליגה אחרת שהיתה מאפשרת למאמן מכבי תל אביב לסרב להתראיין בסיום משחקים. מילא שהקבוצה שלו מוותרת, מילא שהתקשורת מתרפסת, מילא שההתאחדות לא ממלאת חובתה ודורשת ממנו תעודת מאמן רצינית, מתברר שגם אין מי שיחייב את נמני לתת תשובות בסיום משחקים. רק לאחרונה מכבי תל אביב בכדורסל הבריזה ממסיבת העיתונאים בפיראוס כדי להספיק לטיסה, וכבר הנהלת היורוליג – לא בדיוק מופת ניהולי בספורט העולמי – איימה עליה בקנס. ראיונות בסיום המשחק הם חלק משרשרת המזון הבסיסית על קו התפר בין תקשורת לספורט, והגיע הזמן שנמני יעמוד במחויבות הבסיסית הזאת. ואולי יותר חשוב: הגיע הזמן שיהיה מישהו שיבקש זאת.

2. אם כבר סכנין, אני מניח שכולכם ראיתם את הפנדל שהפועל תל אביב קיבלה בדקה ה-90. או שלא בעצם. אירוע כל כך מעניין לא זכה לזווית צילום רצינית אחת שתענה על השאלה האם משכו ליבואה בחולצה או לא. זאת הייתה רק עוד דוגמה לאופן שבו צ'רלטון מזלזלת בצופים שלה ולא שולחת מספיק מצלמות כדי למנוע אי בהירות כזאת. מחצית אחת קודם לכן, פרץ חאלד חליילה לרחבת הפועל תל אביב, וספק הוכשל על ידי יגאל אנטבי. אפשר היה לכתוב את המשפט הקודם עם פחות ספקנות, הבעיה שגם הפעם המצלמות של צ'רלטון היו רחוקות ולא החלטיות. תשוו את זה לשידור בערוץ 10, איך הם קלטו שם את הכוס שפגעה בפניו של אריק בנאדו, והרי לכם הפער בהתגלמותו.

3. אם כבר בית"ר, תקשורת הספורט התגלתה השבוע במערומיה והתעסקה בעיקר בניחושים סביב גאידמק. לאף אחד לא היה באמת מושג, וחצי שמועה או חצי שטות מפיו של מאיר פניג'ל מיד הפכו לכותרת. עוד לפני שהכריז על כך, התקשורת כבר סיכמה את עידן גאידמק ופיצצה כותרות על האנשים שייכנסו לואקום ללא בסיס עובדתי. אף אחד לא ממש דיבר איתו או ידע מה קורה, חוץ מיניב טוכמן מ"מעריב", שהצליח להוציא ממנו ראיון נדיר וחשף בעיקר אדם מבולבל ופגוע שהעמיד באור מגוחך את הספקולציות הריקות שהופיעו לגביו בכלי התקשורת לפני כן.

"ההשפעה של נמני עלינו עצומה"

בשנים האחרונות קיבע את עצמו הדרבי התל אביבי כמשחק הכי גדול שיש לכדורגל הישראלי להציע. הפולקלור כל הזמן משתפר, ההכנות תמיד מרגשות, הזיכרונות מהעבר שוב רודפים אחרי העתיד. אם הייתי צריך לשלוח תייר כדי שיתרשם מליגת העל, זה בטח היה לדרבי התל אביבי. למרות ששתי הקבוצות כבר הרבה מאוד זמן אינן רלוונטיות במאבקי הצמרת, ועבור לא מעט אנשים אין ממש הבדל תרבותי/אידיאולוגי בין שני הקטבים, המשחק הזה רק הולך ונעשה גדול יותר. מי ששמע אמש את יורם ארבל מציג את המשחק המרכזי שהוא ישדר בשבוע הבא, לא יכול היה לפספס את ההתרגשות בקולו, למרות כל השנים.

כיצד כל זה קרה ואיך שתי קבוצות שבדרך כלל מסיימות את העונה עוד לפני החגים מסוגלות לנפק אירוע שהוא סולד אאוט שבועיים לפני? מתברר שיש קשר בין הדברים. ככל שהפועל ומכבי תל אביב הפכו לכוח לא רציני במאבק האליפות בליגה, החשיבות של הדרבי רק גברה. לשתי הקבוצות לא נותר כמעט שום אתגר חוץ מהדרבי עצמו, עלה התאנה המושלם לחוסר העניין בליגה. התלות בהצלחה בדרבי הפכה כמעט לקריטית לאור הכישלונות בטבלה, וככה זה גם השנה. בכל שנה מדברים על דרבי אפור, ובסוף זה נגמר כמו סופר קלאסיקו.