וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נמרוד עופרן הוא ההמינגוויי החדש

16.11.2008 / 15:00

איימאר היורש של מראדונה, קרטר הוא הג'ורדן הבא, חיפה היא חולון החדשה. ההשוואה לא רק עושה עוול לספורטאים, היא הורסת אותם

בערך אחת למחזור מפציע לו איזה כדורגלן ישראלי במשחק קצת יותר טוב מבינוני, והופך לחביב התקשורת. שוער יכול לשמור על רשת נקייה נגד בני סכנין ולהפוך לגיבור, לקבל שער באחד העיתונים יום אחרי, וכתבת אמצע בה הוא יספר על הילדות הקשה, ההשקעה באימונים והחברה המסורתית. בדרך כלל הראיון יסתיים – כשם שראיונות כדורגל ישראלי מסתיימים – בשאלה על החלומות של השחקן, ובזה שמשווים אותו לאבי נמני/אייל ברקוביץ'/ניר דוידוביץ', ומה דעתו. השחקן יתעלה אל מעל המקוריות שבשאלה, ויגיד שהוא, הוא בסך הכל ערן לוי, שמעון אבוחצירה או אמיר אדרי. זו הקלישאה הראשונה בספר, אבל במקרה הזה קשה להאשים את השחקן שבדוגמה – אפילו אם הספר היחיד שקרא בחייו היה דפי זהב, כשחיפש נערת ליווי לפני משחק של נבחרת הנוער בפינלנד.

אנחנו תמיד נחפש את הנמני, הברקוביץ', הרביבו, הטל בנין הבא – כי קל לנו להתרפק על העבר הטוב. בכדורגל הישראלי כל מה שיש כרגע הוא עבר, וזה לא כאילו הוא היה כזה טוב, כמו שאותו כבר הספקנו לשכוח, או לפחות לזכור בצורה מעט יותר סלקטיבית. אבל הפלא ופלא, מלחמת ההשוואות לא תוקפת רק את הכדורגל הישראלי בפרט או הספורט בארץ הקודש בכלל. זו מלחמה ללא מטרה ברורה, ובדרך כלל, כמו במלחמות, אין בה מנצחים, כי אם רק מפסידים.

אתה תהיה ברקוביץ'

השבוע חתם בריאל מדריד ילד ברזילאי בן 16 העונה לשם אליפיו דוארטה ברנדאו, או בקיצור – "ברנדאו". אלא שבניגוד לילדים ברזילאים אחרים עם פחות שמות מקבלות, לברנדאו שלנו לא רק קוצר השם, כי אם גם הוצמד ייחוס. ברנדאו, גבירותיי ורבותיי, הוא רונאלדו החדש. ואם אתם תוהים איזה רונאלדו – כריסטיאנו או ההוא שפרנס עשרות אלפי רופאים ברחבי העולם – אתם צודקים בתהייה. התקשורת הספרדית לא טרחה לציין באיזה רונאלדו מדובר, שכן זה לא ממש משנה. שני הרונאלדואים היו גדולים, ואחרי מעט מחקר נודע כי ההשוואה המקורית היא לכריסטיאנו, אבל כך או כך זה לא ממש משנה.

ברנדאו מגיע בגיל 16 למועדון הכי גדול בעולם עם חתיכת תיק על הגב. וזה לא שבכל פעם שהוא יחמיץ מול שוער אנשים ישברו את הראש, יתהו הכיצד זה אפשרי (הרי הוא הרונאלדו החדש!). זה פשוט שלברנדאו – כמו כל נער פלא אחר שהוגדר או יוגדר ככזה – יהיה מאוד קשה להצליח. הוא צריך לעמוד בהשוואה המחייבת, כי אחרת מה הטעם בהשוואה? אנחנו רוצים שיקיימו לנו הבטחות – בספורט ומחוצה לו – וכשזה לא קורה, אנשים בדרך כלל כועסים או שוכחים. בשני המקרים, ההבטחה גורמת יותר נזק מתועלת.

ברנדאו לא לבד כמובן. דומה כאילו בכל שבוע ניתן לקרוא על איזה ילד פלא בכדורגל העולמי, סנסציית מכללות בכדורסל, או טניסאי שהוא – ממש הוא – הסמפראס, הפדרר, האגאסי הבא. התקשורת יודעת כי אם יש משהו שאנשים אוהבים יותר מכוכבי על, זה את אלה שכביכול יחליפו אותם. זה מרגיע אותנו, נותן לנו להרגיש כאילו אוקיי, דל פיירו עוד מעט יפרוש, אבל לפחות יש לנו את ג'יובניקו, הא?

אדו כבר לא יהיה פלה

כשפרדי אדו היה בן 13, מיד הוחלט כי הוא הפלה הבא. עם מבנה גוף שבדרך כלל מאפיין אנשים בני 25, טכניקה שבדרך כלל מאפיינת את הגדולים ביותר וסיפור חיים שבדרך כלל מאפיין סיפורי אגדות, אנשים התקשו לראות איך אדו יכול להיכשל. ובכן, הוא יכול – והוא הצליח – ובדיוק בגלל אותן השוואות. פרדי אדו, וכל הקרובים אליו באותם שנים, ידעו שהוא צריך להיות גדול – יותר גדול מעצמו, יותר גדול ממה שהוא כרגע, ממה שיהיה – כדי להצליח. כיום אדו הוא עדיין פוטנציאל גדול, אבל אף אחד כבר לא מתעקש להשוות אותו לפלה. ככה זה, השוואות באות מהר כשם שהן הולכות, מפנות מקום להשוואות אחרות.

הדוגמאות הטובות ביותר באות מארגנטינה, שם החיפוש אחר המראדונה הבא הפך כמעט לפארודיה של עצמו. אורטגה, ריקלמה, איימאר, ד'אלסנדרו, טבז, מסי, אגוארו. כל אחד בתורו (ואף כמה אחרים) היה ליום, לשבוע, לחודש או לשנה המראדונה הבא. באותם רגעים נתונים הם הציגו כדורגל גדול, ומיד משכו את ההשוואות להוא עם האף הלבן. מתוך הרשימה הזאת, הרי שאורטגה, איימאר וד'אלסנדרו הם כמובן כישלונות גדולים. מריקלמה היה יכול לצאת יותר, וטבז, מסי ואגוארו עדיין בתחילת הקריירה שלהם, ולמרות שהשניים האחרונים עשויים להפוך לשחקנים גדולים, הנה הימור: מראדונה הם מעולם לא יהיו.

ולמה, בדיוק? פשוט מאוד: כי אף אחד לא יהיה מראדונה, כשם שאף אחד לא יהיה פלה, כשם שנסארי, בן ארפה, גורקוף או בנזמה לא יהיה זידאן. זה פשוט לא יקרה. לאו דווקא בגלל שהשלושה ההם היו כל כך גדולים, ויותר כי אף אחד לא מסוגל לעמוד בהשוואות האלה. הן לא הוגנות. אבירם ברוכיאן אולי יהיה שחקן נפלא, אחד הגדולים שיהיו לנו, אבל הוא לא יהיה מלמיליאן. גם קטלוג מכבי חיפה בכדורסל כהפועל חולון הבאה הוא מגוחך ולא ראוי. המוכרחות הזאת, להוסיף לספורט יותר עניין, כדי להפוך את הכדורגל ליותר מכדורגל, או את הכדורסלן ליותר מכדורסלן, כדי שנקבל שחקן או קבוצה עם ייחוס, עם עבר, הוא רע ונורא מהיסוד – והוא גם זה שמונע מאיתנו לקבל יותר שחקנים גדולים, או קבוצות מופלאות.

ומי יהיה ג'ורדן?

ב-NBA כל הזמן מנסים למצוא את הג'ורדן הבא. פני הארדוויי, ג'רי סטקהאוס וגרנט היל קוטגלו כאלה. אחר כך הגיעו קארטר, מגריידי ובריאנט, והיום זה לברון ג'יימס. ממש כמו בארגנטינה – או בכל מקום אחר בעולם, לצורך העניין – ההשוואה מעולם לא מסתיימת. המיתוס לעולם לא מת, הוא פשוט עובר מאחד לאחד. והשחקנים המסכנים הרי מעולם לא מסוגלים לעמוד בסטנדרט, כי הוא מראש גבוה מדי. הרי לקטלג מישהו כקורן אמישה או הלירון בסיס הבא זה משעמם.

ייתכן שבמקום תת-מודע כלשהו, טוב לנו שיוסי שבחון לא הפך לאבי נמני הבא. שמאור בוזגלו לא נהיה אייל ברקוביץ'. שאלון שטיין לא הבליח כעודד קטש הבא. המיתוסים עצמם גדולים יותר מכל דבר אחר שיבוא אחריהם, כי אנחנו זוכרים אותם בצורה סלקטיבית. אותם הרי אף אחד לא יקלקל לנו, ולעתים – בספורט הישראלי, אך גם בעולמי – כל מה שנשאר לנו זה עבר גדול. קל להתרפק עליו, קל להגיד שבזמנו היה טוב יותר.

בגלל זה אנחנו מייצרים את ה-X" החדש", כדי להכניס עניין מחודש, כדי ליצור תקווה רעננה. אבל בגלל זה אנחנו גם דואגים להרוס אותו, כדי שהמיתוס לא ייפגע. אנחנו שמים על אותו X לחץ בלתי אפשרי, בטח עבור הנער שסביר להניח שהוא. כשהוא חלש הוא נורא. כשהוא בינוני הוא חלש. כשהוא גדול הוא בינוני. כשהוא ענק הוא לא נמני, זידאן או פלה. לעולם לא ניתן לו להפוך לכזה. הרי בכל העולם אין שני אנשים זהים, אך זו לא ממש הנקודה, כי לא בביולוגיה עסקינן. הדואליות הזו, של להכתיר שחקנים או קבוצות כדבר הבא מצד אחד, ולא לתת להם להפוך לכאלה מצד שני, הופכת את הספורט ליותר מספורט. ב-99 אחוז מהמקרים, הדבר הבא מתגלה כאכזבה, או לכל היותר – כשחקן טוב, אולי טוב מאוד.

זהו מעגל שלא ניתן לעצור, לא ניתן להפסיק. במידה מסוימת, סביר להניח שאנחנו גם לא ממש מתאמצים לעצור או להפסיק אותו, כי טוב לנו עם התנועה המעגלית הזו. טוב לנו עם העניין שנוצר. טוב לנו עם הקטלוג. טוב לנו עם ההתפרקות. טוב לנו עם אנשים שלא עומדים בסטנדרט. טוב לנו לחפש מיד אחר כך את הדבר הבא הבא. לאורך זמן זה פוגע יותר משמועיל, אך העניין כאן הוא לא ברנדאו הצעיר, פרדי אדו, אבירם ברוכיאן, טום בריידי או מכבי חיפה בכדורסל. אלה באים והולכים. המיתוס הוא זה שנשאר איתנו לעד.

עוד בוואלה!

רוצים להנות מאינטרנט מהיר וחבילת טלווזיה בזול? זה אפשרי!

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully