צמדים ורביעיות

אתה חייב לכתוב על קובאלה, אמר לי לפני כמה שבועות מכר משכבר הימים, עם חיבה ייחודית לסטטיסטיקות, שמות ושחקנים שאף אחד, אבל אף אחד, לא מכיר. בצער רב עניתי: "קובאלה? קובאלה זה נוסטלגיה, זה שנות החמישים. נוסטלגיה זה טוב ויפה, אבל איך היא קשורה להיום?", עניתי ולא ידעתי על מה אני סח. כמה שבועות מאוחר יותר, לא שחקן אחד מבקיע רביעיה במחזור בספרד אלא שניים – אטו והיגואין. ההישג הזה מציב אותם ברשימה מצומצמת מאוד. לריאל הבקיעו רביעיות ואן ניסטלרוי (בעונה שעברה), מוריינטס (חמישיה) ולפני כן...לא פחות מפושקש ודי-סטפאנו. בברצלונה, אם נתעלם מפטריק קלייברט (מהלך טבעי כמעט כמו לצחוק על גוטי), עשה זאת רק שחקן אחד. כן כן, ניחשתם: לאדיסלו קובאלה.

סביר להניח שלא שמעתם על ההונגרי. אבל על די-סטפאנו שמעתם ועוד איך, נכון? זה לא מפתיע. בעובדה הזו טמון חלק ניכר מהסיפור המשותף של בארסה וריאל, ומכיוון שזה סיפור ארוך, ננקוט במהלך בסגנון המלך שלמה ונחצה את הטור לשני חלקים. אל שני הזרים הנוכחיים בעלילה – ארגנטינאי וקמרוני – ולאופן בו הם משתלבים בה באמת נגיע בחלק השני. חלק א' יתחיל כמו שצריך – בהתחלה, כאשר קובאלה ודי-סטפאנו, לחוד וביחד, ייצגו (ואפילו יצקו) את האופי הקוטבי של שני מועדוני הכדורגל הגדולים ביותר בעולם.

קשה להבין כיצד מועדון כדורגל חזק כל כך יכול לקיים תסביך נחיתות משמעותי כל כך – ועדיין בארסה מצליחה ובגדול. שנות החמישים הפוליטיות של קובאלה ודי סטפאנו מייצגות חלק מרכזי מהסיבה לעניין. קובאלה, שהחל בפועל לשחק בקבוצה ב-1952 (לאחר סאגה פוליטית ארוכה בפני עצמה), הבקיע 256 שערים עבור ברצלונה ב 9 עונותיו בקבוצה. הוא מתואר בהיסטוריה הרשמית של ברצלונה כשחקן הכריזמטי ביותר בתולדות המועדון – הישג מרשים במיוחד בהתחשב בגלריית השחקנים שעברו בו לאורך השנים ובראשם קרויף. אבל קובאלה גם מחזיק בשיא ייחודי שלא יישבר לעולם, אותו לא תמצאו בשום היסטוריה רשמית: מעבר לחיבתו לנשים, קובאלה הוא ללא ספק השתיין הגדול ביותר שאי פעם שיחק במדי בארסה או למעשה בקבוצה ספרדית כלשהי. קובאלה צרך אלכוהול בקנה מידה שגורם אפילו לאגדות בתחום דוגמת גסקוין להיראות כמו נזירים.

הדוגמה המפורסמת ביותר לאלכוהוליזם של קובאלה היא גם החשובה ביותר. ביוני 1950 ידידנו הגיע עם ידידו הבקבוק לספרד עם מספר שחקנים נמלטים נוספים מהגוש המזרחי (שהספיק כבר להיעטף במסך ברזל סגור היטב). במשחק ידידות של קבוצת "הונגריה" שהרכיבו הנמלטים במדריד צפה בו פפה סמיטייר, מאמן בארסה דאז ושחקנה האגדי בשנות ה 20'. סמיטייר היה נחוש להביא את קובאלה לבארסה – עד כדי כך שלקח עימו את ההונגרי השיכור כלוט ברכבת לברצלונה. האגדה מספרת כי קובאלה התעורר רגעית ואמר לסמיטייר שהוא "נשבע שראה שלט עם המילה "ברצלונה" חולף על פניהם – והאם הוא לא היה אמור לחתום בריאל מדריד? סמיטייר פשוט שלח את קובאלה להמשיך ולישון – והשאר הוא...רק חלק מההיסטוריה.

החלק השני הגיע שלוש שנים מאוחר יותר: אותו סמיטייר, שעזב כבר את משרת המאמן, מונה על ידי ברצלונה להיות האיש שיצרף לתכשיט ההונגרי שלה את הדבר הגדול הבא בכדורגל העולמי – אלפרדו די-סטאפנו. אבל "אל סמי", כפי שכונה בהערצה על ידי אוהדי בארסה, היה כבר, ככל הנראה, סוכן כפול. אהבתו לחיים הטובים והערצתו ההולכת ומתגברת ללא פחות מאשר פרנקו, הפכה את האייקון הקטלאני לגורם המועיל ביותר עבור...ריאל מדריד. אם היה מקרה בו הטענות ההיסטוריות של ברצלונה לגבי קיפוח ממסדי הוכיחו את עצמן, אין ספק שמדובר בפרשת די סטפאנו, כאשר המשטר בבירור שינה את תקנות השחקנים הזרים בזמן ובאופן שיאפשרו לעילוי הארגנטינאי לנחות בסופו של דבר במדריד ולהוביל שושלת שפיארה את שמו ברחבי העולם.

תיאור מלא של הפרשה יצריך סדרת כתבות מיוחדת. נסתפק רק בכך שלאוהדי ברצלונה לא נותר אלא לפנטז מאז על מה היה קורה לו די-סטפאנו היה חובר לקובאלה ב-1953, ליותר מאשר שני משחקי ידידות בהם הופיע לצידו. ייתכן מאוד גם שאחת הסיבות בגללן די סטפאנו הגיע בסופו של דבר למדריד היא כי חשש - ובצדק - שקובאלה יגנוב לו את ההצגה. ב-1952 ו-1953 קובאלה הוביל את בארסה לשתי אליפויות רצופות כאשר ברקע הקהל, עדיין בלאס-קורטס הישן, מעודדו בקריאה מפורסמת, בית"רית משהו ("האלה-האלה-קובאלה"). אבל אחרי שתי העונות האלו קובאלה נאלץ להסתפק בשירי ההערצה המורכבים של אוהדי בארסה, כי תארים לא ממש נשארו: די-סטפאנו לבש את החולצה הלבנה ושינה לחלוטין את פני הכדורגל העולמי והספרדי בפרט. ב-16 העונות שהחלו מעונת 1953-1954 ריאל זכתה ב-12 (!) אליפויות ובשישה גביעי אירופה לאלופות.

קובאלה לא הצליח להוביל באותה התקופה את בארסה לשום הישג משמעותי – אך ורק לסגנויות – ולמעשה האליפות הגיעה שוב לקטלוניה ב-1959, דווקא כאשר הוא נדחק הצידה על ידי המאמן הלניה הררה הדיקטטורי, אביו הרוחני של פאביו קאפלו. זה לא אומר שההונגרי נשכח על ידי חובבי הכדורגל בספרד. הוא עדיין נחשב במדינה, במובנים מסוימים, לשם משמעותי בכדורגל הספרדי באותה המידה כמו די סטפאנו. אבל למרות ההערכה העצומה לקובאלה, התחושה כי הוא 'פספוס' נותרת בעינה, ולו בגלל שהכישרון העצום שלו גובה, בסופו של דבר, בכל כך מעט תארים, למרות משחקים הנפלאים. תקופתו של קובאלה כאילו נעצה בלב המועדון הקטלאני תחושת נחיתות אינסופית, לפיה לא משנה עד כמה יהיה טוב (ולברצלונה באמת הייתה קבוצה נפלאה באותם שנים), הוא תמיד יהיה שני.

די סטפאנו, לעומת זאת, סימל לא רק הצלחה עצומה אלא גם גישה שונה לחלוטין – וההבדל בין השניים מסמל במידה רבה את ההבדלים בין האתוס של ריאל ובארסה. שני השחקנים חלקו תשוקה אדירה לניצחון שהביאה אותם להקריב את עצמם בכל משחק (ליד הברכיים של קובאלה אלו של רונאלדו הברזילאי נראות צעירות). שניהם נהנו גם מיכולת אישית מדהימה. אבל די סטפאנו, בניגוד לקובאלה החם, האנושי והידידותי, היה מכונה בכל מובן. על המגרש ומחוצה לו. חטאו היחידי היה עישון, אבל כפי שהצהיר בעצמו בריאיון לאל פאיס ב-2000, "Hombre, fumaba, pero nada mas. Un futbolista tiene que cuidarse ("בן אדם, עישנתי, אבל שום דבר מעבר לזה. כדורגלן חייב לשמור על עצמו").

על המגרש, כל שחקן באשר הוא רצה להיות קרוב אליו - לא היה שחקן מגוון ויעיל יותר בכל עמדה מאשר הארגנטינאי (כולל שמועות כי היה שוער לא רע בכלל). מחוצה לו, די-סטפאנו מעולם לא חיבב אף אחד מלבד את עצמו ונודע במיוחד בחוסר סבלנותו כלפי אלו שלא הפגינו, להבנתו, את הכבוד הראוי כלפיו כשחקן – ומאוחר יותר גם כמאמן.

מי שחווה זאת על בשרו ב-1984 היה מיצ'ל, אז שחקן נוער בריאל והיום פרשן בלתי נסבל לאחר קריירה מפוארת במועדון. באותה שנה די סטפאנו, כמאמן הקבוצה, הספיק כבר להעלות כמה מחבריו של מיצ'ל לקבוצה הבוגרת (אלו שייצרו בסופו של דבר, את ה"קווינטה-דל-בוטרה" שתשלוט בליגה בחצי השני של שנות ה-80'), בעוד מיצ'ל עצמו נותר בקבוצת הנוער. כאשר הבחור הצעיר ומלא הביטחון שאל בזעף את די-סטאפנו מדוע הוא אינו מקבל הזדמנות, המאמן השיב בבוטות כדרכו: "תוכל לשחק כשהביצים שלך יצנחו".

אבל את ההגדרה הקולעת ביותר סיפק קובאלה עצמו – כמובן בעזרת אלכוהול. "הערצתי את די סטפאנו על המגרש", אמר פעם, "אבל הוא מעולם לא קנה לי אפילו בירה אחת". אולי המשפט המפורסם הזה עשה משהו לדי-סטפאנו. גם כנשיא הכבוד של ריאל מדריד הוא ממעט לחייך ולהפגין רגשות באופן כללי (בהצגות השחקנים של ריאל די סטפאנו, אפילו כאשר הוא מנסה לחייך, נראה יותר כמי שעובר חוקן בשידור חי). אבל ב 2002 ,כאשר שמע עם ירידתו מהמטוס שחזר מגלזגו עם גביע אירופה, כי קובאלה זה עתה נפטר, די סטפאנו החל לבכות.

זו הייתה הפגנת הרגשות המתועדת היחידה של האיש שעיצב במידה רבה את גורלו של המועדון המצליח ביותר של המאה העשרים – ויש לכך חשיבות עצומה גם בהווה. בברצלונה מעולם לא הפסיקו להאמין ש"הממסד" – השופטים, ההתאחדות, המשטר – נגדם, והשוד של די סטפאנו לאור יום, שהותיר את קובאלה לבד, הוא הדוגמה המרכזית לכך.

אפילו כיום, כאשר ראש הממשלה הוא אוהד בארסה, המצב מבחינת הקטלאנים נותר זהה. הם תמיד בסכנת קיפוח, ובכל משחק בו הם מנצחים הם משיבים אל מול הקיפוח הזה מנה אחת אפיים. המשחק הוא עניין עם משמעות רגשית עצומה כי השואו, היצירתיות והוירטואוזיות שבו פונים הרבה מעבר למגרש. מבחינת ריאל ואוהדיה, מדובר בלא יותר מאשר בכיינות והתייפייפות שנועדת לכסות על העניין המהותי – חוסר היכולת לעמוד בלחץ ולמלא את חדר הגביעים. והדבר האחרון הזה הוא לא רק הדבר המרכזי שמעניין את ריאל, זהו כמעט הדבר היחיד. גם במדריד הסטייל בהחלט חשוב, אבל בסופו של דבר המועדון הזה תמיד היה ותמיד יהיה הרבה פחות פוליטי והרבה פחות ייצרי מבארסה – ובמובן מסוים אפילו יותר מציאותי.

ריאל הייתה ועודנה מועדון קצת יותר קר ומחושב מבארסה – קצת יותר ממוקד בספורט ולא במה שמעבר לו, גם מתוך תחושת בעלות ואדנות טבעית ביחס להצלחה הספורטיבית. החיבור בין המועדון לפוליטיקה היה קיים תמיד בתודעת אוהדי ברצלונה הרבה יותר מאשר בתודעת אוהדי ריאל. הזיקה המוזרה משהו בין די-סטפאנו לקובאלה, כמו יחסי האהבה-שנאה של סמיטייר עם מדריד, מעידים גם הם שריאל לא הייתה "גוף מוטה פוליטית". יותר מאשר המועדון מהבירה רצה בקרבת המשטר, המשטר רצה בקרבתו. אוהדי ברצלונה אולי רואים בדון סנטיאגו ברנבאו, הנשיא הכל-יכול של ריאל על שמו קרוי האיצטדיון, את השטן בהתגלמותו. אבל ברנביאו הוא לא ריאל מדריד – ולמעשה חברי ההנהלה של ריאל מדריד ערב מלחמת האזרחים, שתמכו ברפובליקנים בניגוד לברנביאו הפאשיסט, כמעט והרגו אותו.

העניין נעשה ברור עוד יותר אם הולכים להתחלה האמיתית: אל תלחשו זאת בשדרות הקסטלאנה, אבל ריאל מדריד נוסדה...על ידי שני קטלאנים. "לנו", אמר פעם די-סטפאנו על שחקני ריאל בתקופתו, "לא היה אכפת בכלל מפוליטיקה. כל מה שרצינו זה לשחק כדורגל".

את אוהדי בארסה, כמובן, כל זה לא משכנע גם היום; אטו, שחלומו הגדול ביותר היה לשחק כדורגל בריאל מדריד, הוא כיום אחד מהם - ולכן כאשר יריבו הפוליטי החדש היגוואין מבקיע רביעייה, גם הוא חייב. במובן מסוים שני השחקנים הללו מייצגים את ההבדלים שבין שני המועדונים היום, כולל את נימי הפוליטיקה בין שניהם. אבל זה כבר יצטרך לחכות לחלק ב'...