עונג שבת

לידיעתכם, אירוע הספורט המלבב של השבוע מתרחש דווקא בניו זילנד הרחוקה, שם מתקיימת בימים אלה אליפות העולם בכדורגל לנערות עד גיל 17. מעבר להתעניינות הטבעית בכל פעילות פיזית שבה מעורבות נערות בנות 17, הרי שכחובבי הענף בהחלט מומלץ לצפות בהתפתחות המפתיעה של כדורגל הנשים, תחום שעד לא מזמן היה נחלתן של בנות שמנמנות עם לקויות חברתיות, ואילו היום הפך לסוג של ענף לגיטימי (פחות או יותר) שהצליח למשוך למעלה מ-15 אלף איש למשחק פתיחת הטורניר באוקלנד.

ועדיין, יש להודות כי הצפייה במשחקים הללו מלווה בסוג של השתאות, והסיבות לכך ברורות. זכורני היטב את יכולותיהן המוטוריות של בנות כיתתי בעודן מתרוצצות על המגרש בשיעורי ההתעמלות. קשה לשכוח את המבט המתוסכל בעיניים של המורה להתעמלות, שהביטה בהן ברחמים בעודן מתנועעות בגמלוניות בניסיונות נואשים לשחק כדורסל. ואילו עתה, מנגד, אי שם במגרשים הרחבים בניו זילנד, נערות בגילן מצליחות לקיים משחק כדורגל אמיתי על מגרש גדול, עם מערכים מסודרים, משמעת טקטית, ואפילו (אלוהים ישמור) תרגילי יציאה לנבדל. איך אפשר להישאר אדיש למחזה מדהים שכזה?

אין פלא שבמשחקים הראשונים כמעט כל מהלך התקבל בתדהמה ("אני לא מאמין שהיא נגחה את זה", מלמלתי שוב ושוב, "כל הכבוד"), אבל אז התחולל מהפך. עם הזמן למדתי להכיר את השחקניות, החיבה שלי אליהן רק התגברה, ולפתע, בניגוד מוחלט לכל רציונל, הנורא מכל קרה: פיתחתי מעורבות רגשית. פתאום גיליתי סימפטיה לסגנון ההתקפי של היפניות, פתאום הבנתי שאפשר לשנוא את גרמניה גם כשנציגותיה הן נערות חינניות, ובלי לשים לב מצאתי את עצמי צועק לילדה ברזילאית בת 15 "יאללה, שחררי כבר כדור, עוד לא הבנת שאין לך רגל שמאל?". השיא היה כשבדקתי באינטרנט מתי רבע הגמר של דנמרק (נגד צפון קוריאה). אבל אולי זה רק כי אני מאוהב במגנה השמאלית שלהן.

הצופים חדי האוזן של ערוץ הספורט היו עדים השבוע לתקרית מביכה, כשבמהלך שידורי ליגת האלופות נשמע מודי בר-און מסנן קללה עצבנית. מודי, שכנראה לא זכר שהמיקרופון שלו עדיין פועל, נזף באנשי חדר הבקרה על שלא העירו לו על שגיאה שעשה, סינן לעברם "כוס עמק ערס" עסיסי, והכל בשידור חי, לאוזני הצופים בבית, כשגם בקולם של מלר ויעקובי ניתן היה לחוש את המבוכה ואת הקושי להתעלם מהתקרית.

בתחילה התחושות היו די קשות. נדמה היה כאילו פליטת הפה הזו חשפה את האמת שמאחורי הקלעים, שבעצם מאחורי החזות החיננית של מודי מסתתר אדם זועף, בוס נוזף ואגו גדול. היה זה המשך ישיר לירידה בקרנו של מודי בתקופה האחרונה, מכה תדמיתית שהחלה בהתמסחרותו באותו קמפיין לבנקים, והגיעה לשיאה בשיתוף הפעולה המאכזב שלו עם הערוצים בתשלום. האם התגלה לנו פרצופו האמיתי של מודי? ואולי ציפינו ממנו יותר מדי?

לא חלפו אלא כמה דקות, והרוחות שוב נרגעו. מודי שב לשולחן, עדיין קצת עצבני, אך חיש מהר חזר לאיתנו, תיאר במליצות את המתרחש, ניהל את הדיון בסמכותיות, הפרה את אבי ונדב והתאושש מהתקרית כמו מקצוען אמיתי. נדמה שהקללה הזו בעיקר הזכירה כמה לחץ ומתח יש בהגשת שידור חי, ואם שבוע אחר שבוע החברים באולפן מצליחים להתעלות מעל כל אלה ולשמור על אווירה חיובית, הרי שמדובר במקצוענות ראויה לציון. קללה אחת, שביטאה את אכזבתו מהמעידה ואת השאיפה שלו לשלמות, לא תוכל לשנות את העובדה שמודי הוא עדיין מגיש הספורט הכי טוב שיש כיום על המסך, ושאולפן האלופות הוא משדר הספורט האיכותי במקומותינו. אז מתברר שבמציאות מודי קצת פחות נחמד ממה שדמיינו. לא נורא. העיקר שנדב נשאר נדב.

שידורי הליגה הלאומית של יום שישי מסתמנים כדרך האידיאלית לקבל את סוף השבוע. האמת היא שמעולם לא הייתה לי חיבה מיותרת לליגה הזו, גם כשהמכורים הגדולים של הכדורגל הישראלי הקפידו לטעון בפניי כי היא היא הדבר האמיתי. מאז ומתמיד הקסם שלה חמק מבינתי. לא הצלחתי להזדהות עם התוצאות הלא צפויות, עם הצפיפות בטבלה, עם המגרשים המוזנחים או עם העובדה שגול נראה כמשימה בלתי אפשרית, אבל השנה חל מהפך. זה לא רק שליגת העל לוקה באותם תסמינים בדיוק, אלא שתוכנית לוזון להרחבת הליגה מזכירה לי מדי שבוע כי אלו הקבוצות שנראה בשנה הבאה בליגה הבכירה. בתור מעריץ ותיק ומושבע של הכדורגל הישראלי, הצורך לעקוב אחר הקבוצות הללו הפך לכורח המציאות. נדמה שלא נותרה לי ברירה אלא להיצמד ליהונתן כהן ומומי זעפרן, לצלול עמם לנבכי הליגה השנייה, לבצע תחקיר יסודי לגבי מה מצפה לנו בעונה הבאה, וחשוב מכך – להיות מסוגל לענות ברצינות על השאלה הגדולה מכולן: הרחבת הליגה, כן או לא?

והתשובה, בלית ברירה, היא כן. קשה להודות, אבל לוזון צדק. הליגה הלאומית היא הגרעין הקשה של הכדורגל הישראלי, וחלק בלתי נפרד ממנו. אין טעם להתכחש. הכדורגל הישראלי זה לא המשכורת של מאור בוזגלו, הוולבו של יעקב שחר או האוהדים הצפונבונים של הפועל ת"א; הכדורגל הישראלי זה הקהל העצבני של באר שבע, המרפסות הרעועות שבמכתש, וכמובן, הגדול מכולם, ערן לוי. נכון, לא יהיה נעים לבקר באיצטדיונים של רעננה ואחי נצרת, אבל הם לא גרועים בהרבה מהקופסא או מהאורווה. תנו לנו שמונה משחקים כאלה בשבת, תנו לנו איתותים מכל מגרשי הפריפריה, החזירו את גדעון הוד, עמי פזטל ומשה קשטן לאלופן שירים ושערים, ומי יודע, אולי נוכל להחזיר עטרה ליושנה. האמת היא שאין לנו מה להפסיד. יותר גרוע מעכשיו כבר לא יכול להיות.