בלדה להורס קיבוץ

מילים רבות נשפכו על מינויו של אייל ברקוביץ' כפרשן של המשחק המרכזי בערוץ 10. בגלל שהכדורגל הישראלי מורכב בעיקר מוואקום, אנחנו נוטים להפוך שחקן, קבוצה, שופט או מגמה מסוימת ליותר ממה שהם באמת. ג'רי סיינפלד אמר פעם שזה מדהים איך בכל יום יש בדיוק מספיק חדשות כדי להיכנס לעיתון אחד. במידה מסוימת, כזה הוא המצב של הכדורגל הישראלי: אם הנבחרת לא מצליחה (והיא לא), העניין עובר לקבוצה שמשתתפת באיזה מפעל אירופי ארעי. כשהיא נופלת (והיא נופלת), עוברים להתעניין בבית"ר ירושלים, בצרות של מכבי תל אביב, בלותר מתיאוס. כשאלה הופכים משעממים (והם הופכים), לא נותר אלא לחפש כיוונים אחרים, מעט פחות קונבנציונליים.

לכן מינויו של ברקוביץ' כפרשן של ערוץ 10 עשה כל כך הרבה קולות, וכמו תמיד בכדורגל הישראלי – הם היו טובים או רעים, אבל בעיקר רבים וחסרי פרופורציות. אפשר למנות סימוכין בשפע כדי להסביר את ההחלטה: ברקוביץ' חריף, הוא בלתי צפוי, הוא השחקן הכי גדול שהיה כאן. אלא שבין לבין - ולמרות שהקוסם הוא בסך הכל גרסה צעירה ומיוחצנת יותר טוב של שלמה שרף - שכחנו את היתרון הגדול ביותר של הפרשן החדש: הוא החליף את איציק זוהר. ואת זה, גבירותיי ורבותיי, אי אפשר למדוד בכסף. בעצם, רגע. כמה עולה חמש פלוס לייב?

לאולפן ליגת האלופות של חמש פלוס לייב – להלן "ערוץ הקיבוץ" – יש חסרונות רבים. הפורמט מעט מפוקפק, יעל בן דב סימפטית אך לא ממש עושה שום דבר, אבי מלר סימפטי אך עושה קצת יותר מדי. אבל זה כאין וכאפס לעומת איציק זוהר, שבפעם הראשונה בחייו הוא הכי טוב במשהו: בלהיות מאוד מעצבן.

חשוב לסייג: הג'וב של זוהר – כמו גם אלה של מודי בראון, מלר ובן דוב – לא פשוט בכלל. להעביר שעה וחצי מול שירים ושערים 2.0 זו משימה מסובכת, אפילו עבור גאון קומי כבראון, שנשאר האיש הכי חינני בטלוויזיה כבר אלוהים יודע כמה זמן. בגלל קושי התפקיד, אפשר לסלוח לבן דב על העציציות, או למלר על לשון כה מחודדת, שצה"ל החליט להשתמש בה כנשק בלתי קונבציונלי ברצועה. לאיציק זוהר קשה לסלוח, כי הוא חוטא בחטא היוהרה, ההתנשאות, ה-אני-יודע-יותר-מכם, ולמה, בעצם? פשוט מאוד: כי הגעתי למעמד בתרבות הישראלית של חצי-סלב-חצי-פרשן, ולא מכבים לי את המיקרופון. זה עד כדי כך פשוט.

לפני כחודש, כשעברו בערוץ הקיבוץ למשחקה של באיירן מינכן, אמר זוהר שפרנק ריברי נמצא בכושר מצוין. בפועל, היה זה משחקו הראשון של הקשר הצרפתי העונה, והוא בדיוק שב מפציעה בת מספר חודשים. זו רק טיפה אחת בים שהוא איציק זוהר, ים מלא בטעויות והתיימרויות. הפרשנות של זוהר מלאה בעצמה ובהתנשאות, שבמקרה שלו זה בדיוק אותו הדבר. הוא מבטל את השחקנים הטובים בעולם, מבסס תיאוריות שלמות על סמך מחשבה בודדת, ולא מוכן להביא בחשבון טעות – גם כששני עכברי כדורגל אירופאי כגון מלר ונדב יעקובי מתקנים אותו.

לא פעם, יעברו בערוץ הספורט לאחד המגרשים, וקבוצה מסוימת תחמיץ, לצורך הדוגמה. עצם הריפליי יכול להספיק לזוהר לבנות הנחת יסוד שריאל מדריד, למשל, משחקת מצוין – ותוקפת בלי סוף. הוא לוקח כאן הימור – הימור מחושב, יש לציין, שכן מי יתקן אותו? אנחנו הרי רואים את ערוץ הקיבוץ, ולא את המשחק של ריאל. אם פרשן אומר שהבלאנקוס שולטים ותוקפים, כנראה שהוא יודע. זוהר מנצל את המעמד שלו והבורות הרגעית שלנו כדי להפגין ביטחון עצמי מתמשך – כמעט כדי לעמוד בתדמית שייצר לעצמו מבעוד מועד. הוא מיסטר-נואו-איט-אול, למרות שהוא בקושי מכיר חלק מהשחקנים, ולעתים תכופות טועה בהגיית שמם.

פרשנים צנועים יותר, כמו גיא לוי בעבר או מוטי איוניר בהווה, לא נכנסים לבורות שהם יודעים שלא ייצאו מהם. אין להם אגו, כך שאין להם בעיה להתוודות ולהגיד שהם לא ראו את המשחק, אז מה כבר יש להגיד בתקציר? צמד המילים "לא יודע" לא מופיעות בלקסיקון של איציק זוהר, וזה לא כאילו הוא כזה גרנדיוזי מלכתחילה.

ונסיים בגילוי נאות, כי זה הרבה יותר מספק מלהתחיל איתו: מעולם לא כתבתי ביקורת טלוויזיה - אני לא מתיימר להבין בה מספיק. אבל זה בדיוק ההבדל הבודד והמאוד מהותי ביני ובין איציק זוהר: במחזור הבא אשב מול ליגת האלופות ללא הדף והעט. זוהר, לעומתי, ימשיך לבשל תיאוריות גדולות וכוללות על סמך כדור קרן, ולהגיש לנו אותן עם מנה צדדית של התנשאות ומנופחות עצמית על חשבון הבית. מעניין אם גם את הקיבוץ הזה ניתן להפריט.