פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בשבילנו זה הפסד, עבורו זה ניצחון

        פיטר באקלי, המתאגרף הכי גרוע בהיסטוריה, פרש השבוע אחרי ששבר שיאים של הפסדים כואבים (265, ליתר דיוק). אז למה קשה לכנותו לוזר?

        כששנת 1989 עמדה להיגמר, איפשהו באמצע בין מותו של גרהאם צ'פמן ממונטי פייטון ובחירתו של דייויד דינקינס כראש העיר שחום העור הראשון של ניו יורק סיטי, הגשים נער בריטי בן עשרים חלום. תחילת הקריירה שלו לא תיכנס לספרי ההיסטוריה, אך כן תשכפל את עצמה בספר ההיסטוריה הפרטי שלו, שכן פיטר "הפרופסור" באקלי – עד אותו רגע עוד ילד בריטי עם מבטא "בראמי" (שבדרך כלל מאפיין ילידי ברמינגהם) – הפך למתאגרף מקצועני.

        זה דבר נפלא, כשאנשים מגשימים את החלומות הפרטיים והשוליים שלהם. עוד לפני שאדם שראוי לסקילה בכיכר העיר חולם על פורמט ריאליטי שיביא הביתה עשרים אחוז רייטינג, הוא חולם שהתוכנית בכלל תעלה בטלוויזיה. עוד לפני שמישהו חולם להיות אלוף העולם באגרוף, הוא חולם להיות מתאגרף מקצועני. חלום אחד פיטר באקלי הגשים באוקטובר 1989. הקריירה המקצוענית שלו אמנם נפתחה בהפסד, אך מיד אחר כך הגיעו שישה ניצחונות רצופים – הרצף הכי גדול שהיה ויהיה לו בחייו – וברחבי בריטניה יתחילו לדבר על מתאגרף חדש (במשקל קל-בינוני עד 67 ק"ג), מרענן, עם פוטנציאל להיות משהו מאוד מיוחד. והם צדקו: פיטר באקלי הוא אכן מתאגרף מאוד, אבל מאוד מיוחד.

        הרבה יותר ממתאגרף כושל

        לפני שבוע פרש פיטר באקלי מאגרוף מקצועי. וממש כמו הילד בן העשרים שלאו דווקא חיפש את ההיסטוריה הקולקטיבית אלא רק את האישית, הוא ככל הנראה ייזכר לעד, אפילו אם רק כקוריוז, כאשר הפסיד 265 קרבות מתוך ה-300 בהם השתתף, מה שהופך אותו למתאגרף הגרוע בעולם. אנגליה, ואת זה יודע כל העולם אבל מכתיבים בעיקר יושביה, היא מדינת ספורט מלאה בלוזרים. אדי "הנשר" אדוורדס (קופץ סקי שהעפיל לאולימפיאדת החורף של 1988 רק כי לא היו לו יריבים, וסיים אחרון בתחרות עצמה), נבחרת הכדורגל של סטיב מקלארן (שלא הצליחה אפילו להעפיל ליורו 2008), וטים הנמן (שידע להפסיד כל משחק בשלב X-גמר) הם רק שלוש דוגמאות במדינה שיודעת לייצר יותר לוזרים מווינרים. הציניות האנגלית, העובדה שצהובונים שולטים במדינה והפער הזה, בין יכולת אמיתית של ספורטאי ומה שעושים ממנו, הכל גורם לספורטאים בריטיים כאילו-להיכשל יותר מאחרים. אבל לכישלון של פיטר באקלי אין שום קשר לצהובונים, ציניות או הגברת ציפיות.

        הקריירה של באקלי התחילה, כאמור, בכפפת ימין. אלא שאחרי כמה ניצחונות מזעריים בהתחלה, באה הנפילה. פתאום התברר שאולי לא מדובר במתאגרף צעיר ומוכשר, אלא פשוט במתאגרף צעיר – וזה במקרה הטוב: ברע, זה איזה בחור מהרחוב שמצא שתי כפפות באולם הספורט, ועכשיו הוא עומד בתוך זירה וחוטף מכות רצח. באקלי התחיל להפסיד. ואז המשיך להפסיד. הוא מעולם לא היה נחשב לכלום, היה נאן-אייטם בנאן-אייטם שהוא עולם האגרוף. הוא התמודד נגד 42 אלופים עתידיים, והפסיד. הם המשיכו הלאה לגדולה, הוא נשאר בבינוניות, אבל היה לו טוב שם. רק לקראת סוף הקריירה שלו, כשהוא יפסיד בכמויות שהיו יכולות להספיק למדינת עולם שלישי, הוא יתחיל להיות משהו. ואם אתם חושבים שבאקלי עלה כאן על דרך מופלאה להתפרסם, והיא להיכשל, ובגדול, להיכשל הכי טוב בעולם – אתם טועים. כלומר, הוא עשה בדיוק את זה, אבל זו לא היתה המטרה.

        במתאגרף הכושל יש הרבה יותר ממתאגרף כושל. במידה רבה, האגרוף הביא לפיטר באקלי את חמש עשרה דקות התהילה שלו, אך באותן חמש עשרה דקות גם הציל אותו – מהעולם, אך בעיקר מעצמו. כשהיה בן 15 נפטר אביו. "בשלב הזה התחלתי להשתגע", מספר באקלי לירחון אגרוף בריטי לפני שלוש שנים, "זרקו אותי מבית הספר כי התחלתי ללכת מכות עם אנשים. גנבתי מכוניות, פרצתי לחנויות, שלחו אותי למוסד מיוחד. יצאתי ממנו חזק יותר, מופרע ושודד יותר". בעצה של אחד מחבריו, תיעל הפרופסור את כמויות האלימות האדירות שהיו בו כדי להיות מתאגרף. רוב המתגברים העצבניים מוציאים את הכעס על שק אגרוף. באקלי לקח את זה צעד אחד קדימה, כדי לא ללכת שניים אחורה. האגרוף הציל אותו מחיים מפוקפקים בבית כלא כזה או אחר (כמו אחד מאחייניו, שעדיין מרצה מאסר עולם), אז לקרוא לו לוזר יהיה פספוס קולוסאלי של המטרה.

        כאמור, הכניסה שלו אל התודעה הבריטית הגיעה דרך הפסדים. 19 שנים שלהם, ליתר דיוק. כשבאמתחתו 299 קרבות – כמות יוצאת לדופן לאדם שבמקצועו חוטף מכות - עיתונאים בריטיים שחיפשו כתבת צבע שאלו אותו האם הוא יסגור עניין ב-300. באקלי אמר שכן, אבל שזהו – בגיל שלושים ושמונה האגרוף, שהיה כל כך טוב אליו במרוצת השנים, ואף אפשר לו לקנות בית נאה ומכונית יפה, יהפוך מקוריוז לזכרון. "שמתי את העין על ציון הדרך הזה – 300 קרבות – כבר זמן רב", אמר באקלי, שלאורך השנים גידל וטיפח הומור עצמי בריא. "אני יודע שלא אתגעגע לחטוף מכות בפנים, זה בטוח", הוסיף הפרופסור בחיוך, מושך את הראיון דקה או שתיים נוספות, נהנה מהרגע.

        הרבה יותר ממפסידן

        אל הקרב האחרון שלו בקריירה, ב-31 באוקטובר 2008, הגיע באקלי עם רצף יוצא דופן של 88 הפסדים רצופים. הקרב נערך בברמינגהם, עיר מולדתו של באקלי, והיריב היה בחור בשם מאטין מוחמד – נער צעיר בקרבו השני בלבד בחייו. לעיני עשרות צופים נלהבים ורעשניים ב"אסטון איבנטס סנטר", לקחו לבאקלי ארבעה סיבובים בלבד כדי לנצח. כן, לנצח. רצף בן 88 הפסדים הגיע לסיומו. קריירה בת 300 קרבות ו-265 הפסדים הגיעה לסיומה בניצחון. המפסיד הכי טוב בעולם ניצח.

        הניצחון של באקלי בקרב האחרון הוא לא אירוני בכלל. הפרופסור ייזכר לעד כאחד הלוזרים הגדולים של אנגליה, כדמות קומית אולי מעט מעוררת רחמים, אבל זו תהיה דרך מאוד צרה ורובוטית להסתכל על העניינים. פיטר באקלי הוכיח לנו, לאנגליה ובעיקר לעצמו שלפעמים קרב אגרוף הוא יותר מסתם קרב אגרוף, והספורט יותר גדול מעצמו – יותר גדול מהחיים לעתים. האגרוף הציל את באקלי מחיים נוראיים בהם היה גורם לעצמו ולסביבה נזקים. האגרוף הביא לו מקצוע, איכות חיים, וכבוד. אז כן, הוא הפסיד יותר מכל מתאגרף אחר, מה שכנראה הופך אותו למתאגרף הגרוע בעולם. אבל אדם שמסוגל להפסיד כל כך הרבה פעמים ועדיין לצאת לזירה ערב אחרי ערב כדי שיכסחו לו את הצורה רק בגלל שהוא כל כך אוהב את הענף, הוא בשום פנים ואופן לא לוזר. למעשה, זו בדיוק התכונה שהופכת אנשים לווינרים.

        nimrodofran@walla.co.il