לילה עם סלבה

היחס בישראל לכדורגל לטיני הוא כאל איזוטריה. מבחינתנו לא מדובר באמת בכדורגל, אלא במשחק אלטרנטיבי מעולם מוזר ומרוחק, בטח לא משהו שהפרשנים הסטנדרטיים מסוגלים להבין. הדעה הרווחת היא שלשידור של כדורגל דרום אמריקאי חובה לגייס אך ורק פרשנים מיוחדים במינם, את אלו שמכירים את העולם המשונה הזה מבפנים ומסוגלים לזהות את המחוות הייחודיות ואת המנהגים המקומיים, כך שבכל פעם שעל מסכינו מופיעה איזושהי זיקה לעולם הלטיני, עורכי התוכן מזמנים בבהלה לאולפן את יהודה ארם וסלבה ברזילאי, המומחים הגדולים בתחומם (ורק בתחומם), שיסבירו לנו מה לעזאזל עובר לאינדיאנים האלה בראש.

הכישורים של סלבה הם ברורים ופשוטים: האיש חביב, חייכן, אוהב כדורגל, וברזילאי. זהו. קשה להגדיר את פרץ הקולות שהוא פולט ברקע כ"פרשנות", העברית שלו גרועה יותר משל שימי ריגר, הציפיות ממנו מינימליות, ותפקידו מסתכם בלתבל את השידור במעט צבע וחיוכים. אז איך סלבה הפך לקונצנזוס ולפרשן הקבוע של כדורגל דרום אמריקני? הלילה של יום רביעי, שכלל מרתון של שלושה משחקים רצופים ממוקדמות המונדיאל, הייתה הזדמנות מצוינת לחקור בצורה יסודית את התופעה.

עכברי הלילה חסרי החיים שנהגו לעקוב אחרי שידורי גביע הליברטדורס בצ'רלטון עם שרון נסים וסלבה, לא יכלו להתעלם מההתרחשויות ההזויות באולפן. נדמה כי נקודת המוצא של השניים היא כי ממילא אף אחד לא באמת צופה בהם, ויחד עם העייפות מהשעה המאוחרת והתחושה שמדובר באירוע זניח, השניים התירו לעצמם להשתחרר לחלוטין, שוחחו בחופשיות כמו זוג חברים, גיחכו, צחקקו והתעלמו מכל מימד של ממלכתיות או אחריות ציבורית. לא פעם הם אף היו מכבים את המיקרופונים למשך דקות ארוכות, ויצרו תחושה כאילו הם עלו לגג לעשן או סתם תפסו תנומה קלה.

הפעם סלבה ניסה לפתוח את הערב בנימה רצינית יותר. "יש לך פה עוד לילה ארוך", אמר לו שלומי דניאלי, שפתח את הלילה, ואכן לפחות בהתחלה פרשננו ניסה להימנע מצקצוקי הלשון, האנחות והגניחות שמאפיינות אותו בדרך כלל, והשתדל להגיד משפטים שלמים. "הוא מת לעשות גול הילד הזה", אמר לאחר החטאה של חלוץ פרואני, "חוץ מזה הוא לא יודע לעשות כלום בחיים", אבל זו כנראה הייתה ההערה המקצועית האחרונה שלו לערב. מהר מאוד החלה ההידרדרות ("תרחיקו את הפרואני הזה מהקווים הלבנים, שלא יסניף אותם"), וכבר מהדקה ה-20 הוא חזר לסורו, עם תגובות שמסתכמות ב"יא ווראדי", "מה הוא עושה?", "תבעט כבר", והתמהיל המוכר של קולות עולים ויורדים. ואנחנו ידענו, מצפה לנו לילה גדול.

בשלב הזה שלומי דניאלי סיים את תפקידו, ואת מקומו תפס שרון נסים. דברים מפתיעים קורים לאותו שרון נסים בנוכחותו של סלבה, והאיש, שבדרך כלל מצטייר כשדר מדויק ורציני, פשוט נגרר להלך הרוח הסלבאי. האמת היא שאין לו ברירה. "לצדי נמצא סלבה ברזילאי, האיש שמכיר כל שביל, כל כביש וכל פס בדרום אמריקה", פתח נסים ברשמיות את השידור והציג את שותפו, אבל זה הגיב בצעקה: "אל תגיד פסים, פסים זה מראדונה". או במילים אחרות, שרון, ברוך הבא לעולמי, עזוב אותך משטויות עכשיו.

עוד לפני שהמשחק נפתח אפשר להבין שיהיה פה חם. במהלך ההמנונים המצלמה עוברת על פני השחקנים, ומלבד לעובדה המדהימה שלמעלה מחצי מהגברים הקשוחים הללו יש שיער ארוך ומטופח, ניתן לזהות את הנחישות בעיניהם של הצ'יליאנים, ששואגים בקול את ההמנון, מניחים את ידיהם על הלב ומתים לטרוף את המגרש. עבור המוצ'ולר הישראלי בדרום אמריקה, שתי המדינות היפהפיות הללו מדרום היבשת ממש משולבות זו בזו, אבל סלבה ידידנו מודע לאיבה ולתחרותיות בין צ'ילה לארגנטינה, ומתמוגג מכל רגע. "אומנם לא יהיו פה מכות כמו שראינו בארגנטינה נגד אורגוואי, אבל אני מבטיח לכם שיהיו פה מכות", אומר בחיוך הפרשן, ומקנח בתובנה: "ואתם יודעים כמה אני אוהב מכות". כל כניסה ברוטלית גוררת סוג אחר של אנחה (פששש, אחחח, וואו, יאווו), כל התפתלות על הדשא מתקבלת בצחוק מתגלגל ("הוא נתן לו מכה מתחת לחצאית"), ולעתים נדמה שגם השופט משתף פעולה עם סלבה, כשרק אלוהים יודע להסביר מתי הוא שורק ומתי מאפשר לפרק רגליים בחופשיות. "אי אפשר לכעוס עליו, הוא מקולומביה", מסביר הפרשן.

ככל שמתקדם לו הלילה ניתן להבין שתגובותיו של סלבה הן לא רק נאמנות לאווירה הלטינית, הן כמעט בלתי נמנעות. כל חובב כדורגל שהתרגל לסטריליות ולמקצוענות באירופה לא יכול שלא לבהות בהשתהות במציאות הדרום אמריקנית. זה לא רק המשחק האגרסיבי או הסגנון הסוליסטי, זה השופט שלא מהסס לנזוף במביאי הכדורים, הצלמים שמתנפלים בגסות על שחקן שנסחב על האלונקה לאמבולנס, השירה האמוציונלית שבוקעת מהיציעים, המאמנים חמומי המוח שמתרוצצים על הקווים, השדר המתלהם בספרדית וצעקות ה"גווול". סלבה, כמעט בלית ברירה, פשוט משתף פעולה עם המציאות, וזורם איתה. מבחינתנו, הוא כבר חלק בלתי נפרד מהמשחק.

כשמדובר במשחק של ברזיל המעורבות הרגשית של סלבה אף גדולה יותר, אבל כבר אמצע הלילה, הוא אחרי ארבע שעות של פרשנות, והאנרגיות אוזלות. היכולת של רוביניו וחבריו רק מגבירה את רצון הפרשן לנמנם, ובשלב הזה תגובותיו כוללות בעיקר את הצליל "פשששש". שריקת הסיום שולחת את הברזילאים מאוכזבים לחדר ההלבשה אחרי עוד 0:0 ביתי, הקהל המקומי שורק בוז, והפרשן מסכם: "דונגה, אתה חמור". נדמה שאף אחד לא יכול היה לסכם את זה טוב יותר.