הליין החדש במועדון הת'אנדר

באביב הקודם, אוקלהומה סיטי עדיין היתה סיאטל סופרסוניקס. וקצת עצוב, אבל העונה האחרונה של הסופרסוניקס היתה אחת הגרועות בהיסטוריה של המועדון, מועדון שראוי לעונת פרידה ראויה יותר מהליגה. זה החל עם הבחירה בקווין דוראנט בדראפט 2007, המשיך בוויתור על ראשרד לואיס, כמעין הצהרה סמלית על פרידה מהעבר כדי לפנות מקום לעתיד. סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר הצעיר ואחד המוערכים בליגה, ביצע מספר צעדים עם מוטיבים דומים – פינוי תקרת השכר, טריידים על שחקנים צעירים ומוכנות למעבר הגדול, שריחף באוויר עוד אז.

סיאטל הציגה את אחד הסגלים החלשים בליגה, הקהל הפסיק לבוא, ודוראנט – שהוצג כפנים החדשות של המועדון הישן – איכזב במהלך מחצית העונה הראשונה. בחצי השני הוא השתפר, אבל לרוב האנשים זה לא ממש שינה. כל חודש שעבר קירב את המעבר הצפוי לאוקהלומה סיטי, ולכן, עונת 2007/8 של סיאטל סופרסוניקס היתה מאוד מאכזבת, בהחלט, אבל הדבר ההוא שקורה על הפרקט היה משני בכל הסיפור.

באו: דזמונד מייסון (בטרייד ממילווקי), ג'ו סמית' (באותו טרייד, אבל מקליבלנד), ראסל ווסטברוק, סרג'ה איבקה, די.ג'יי ווייט, קייל וויבר ודוון הרדין (מהדראפט).

הלכו: פרנסיסקו אלסון, אדריאן גריפין ולוק רידנאוור (בטרייד למילווקי), דוניאל מארשל (שחקן חופשי, לפילדלפיה), המון אוהדים (דפיקת ראשים בקירות).

אז, כאמור, קבוצת אוקלהומה סיטי ת'אנדר קמה לה לחיים בקיץ האחרון. זו כבר לא סיאטל סופרסוניקס. ספק אם הזיכרון הקולקטיבי בכל הנוגע לכדורסל וסיאטל ימשיך להיות זה על גאס וויליאמס ודניס ג'ונסון, או גארי פייטון ושון קמפ, אבל זו בדיוק הנקודה העצובה בכל הסיפור: סיאטל לא תייצר יותר זכרונות חדשים. בתוך ים רגשות מעורבים והחלטות כלכליות על חשבון ערכים סנטימנטליים, קמה לה קבוצה במצב לא פשוט בכלל – מקצועי, אבל בעיקר ציבורי ותפיסתי. לאוקלהומה סיטי ייקחו כמה שנים להתנתק מכל סיפור סיאטל, וזה בסדר – כי גם ייקח להם כמה שנים להפוך לקבוצה סבירה בליגה.

מקצועית, שלח פרסטי את רידנאוור למילווקי בתמורה למייסון ולג'ו סמית' (שחוזיהם יסתיימו בקיץ הבא), במטרה להמשיך את הבנייה מחדש. בבחירה הרביעית בדראפט בחרו הת'אנדרס את ראסל ווסטברוק, גארד שחייב הרבה מהקריירה שלו דווקא לרג'ון רונדו. במירוץ הנפלא של הסלטיקס כל הדרך לתואר, אנשים שמו לב עד כמה עוזר זה כשיש לך רכז חזק ואתלטי, שמסוגל לשתק את הרכזים היריבים. ווסטברוק נכנס לנישה הזאת – מרצון או שלא מרצון, זה כבר לא משנה – ונבחר רביעי, כשהוא מקדים שחקנים מוכחים יותר (קווין לאב, ג'ריד בייליס, ברנדון ראש, אריק גורדון), או כאלה בעלי פוטנציאל גבוה יותר (ג'ו אלכסנדר, אנתוני רנדולף, ג'ייסון תומפסון ודנילו גלינארי). את השלב הראשון בבנייה מחדש – פינוי תקרת השכר והעפת היסודות הקיימים – ביצע פרסטי באופן כמעט מושלם. עכשיו הגיע הזמן להניח את האבנים, ולמצוא את המלט.

חמישיה: ארל ווטסון, קווין דוראנט, ג'ף גרין, כריס ווילקוקס, ניק קוליסון.

ספסל: ווסטברוק, רוברט סוויפט, ג'ו סמית', מייסון, קייל וויבר, מוחמד סנה, יוהן פטרו.

מאמן: פי ג'יי קארליסימו (עונה שנייה)

מועמד לפריצה:

כל סופרסטאר צריך את השחקן שמשלים אותו. לג'ורדן היה את פיפן, למאלון את סטוקטון, ולג'ובאני רוסו את גוראן מילנקו. סופרסטארים יישארו סופרסטארים, אך כדי למקסם את יכולתם הם צריכים את השחקן הזה, לצידם. עבור קווין דוראנט, מדובר בג'ף גרין. הפורוורד הארוך נבחר בדראפט הקודם, ביחד עם דוראנט עצמו, ואנשים רבים תהו האם השניים לא ידרכו אחד לשני על הרגליים. אנשים טעו. הם הרבה יותר קרובים לעשות אחד לשני פדיקור, מלדרוך. כשג'ון תומפסון, מאמן ג'ורג'טאון, אומר עליך שאתה "השחקן הכי חכם שאימנתי", מצבך לא רע בכלל. ואכן, גרין, שעשה קריירת מכללות נאה ומכובדת, רחוק מלהיות טיפש. הוא מגוון בצורה בלתי רגילה – הגנתית והתקפית – ומספיק ממושמע ונטול אגו כדי להבין שזו הקבוצה של דוראנט. לחוד, גרין יכול להיות יופי של שחקן משלים כפי שדוראנט יכול להיות יופי של כוכב, אבל ביחד הם עשויים להפוך כל אחד לחוד – אבל בעיקר ביחד – להרבה יותר מזה.

מועמד לדעיכה:

כשג'ו סמית' עבר לשיקאגו ב-2007 ואז לקליבלנד ב-2008, הוא הראה כי עדיין יש לו כדורסל במיכל. הקליעות מחצי מרחק עדיין נכנסות, המהלכים בצבע עדיין עובדים, ובאופן כללי – מדובר היה בשחקן יעיל ומנוסה, שחקן משלים לא רע בכלל לקבוצות עם יומרות. אלא שכדי להשיג את מו וויליאמס, נאלצו בקליבלנד לוותר עליו, והנה, הוא הגיע לאוקלהומה סיטי, בגלל סיבה אחת מהותית: החוזה שלו מסתיים בסוף העונה. בקבוצה שמקדשת שחקנים צעירים, הוא לא אמור לראות הרבה דקות, כדי לסגור אחת הקריירות המפוספסות ביותר ב-NBA בעשרים השנים האחרונות. מתישהו לקראת פברואר הוא עוד עשוי למצוא עצמו בקבוצה אחרת, אבל עד אז הוא ייאלץ פשוט לדפוק כרטיס.

אקס פקטור:

בעונה שעברה, ניצבה סיאטל במקום השני בטבלת הריבאונדים. עם חמישיה של דוראנט (206 ס"מ) בעמדה מספר 2 וג'ף גרין (205 ס"מ) ב-3, הת'אנדרס הצליחו לחפות על היעדר סנטר טבעי. עבור כריס ווילקוקס, מספרי הריבאונדים (7.4 בעונה שעברה) פחות רלוונטיים. הפורוורד, שיתחיל את עונתו הרביעית במועדון, צריך לעשות את קפיצת המדרגה לה מחכים בקבוצה זמן מה, ולהפוך סוף סוף לאופציה אמינה בצבע – הפעם בהיבט ההתקפי. וכדאי לו לעשות את זה, כי בעונה הבאה הוא יהיה שחקן חופשי – כך ששנה טובה, באמת טובה באוקלהומה סיטי, תקנה לו חוזה חדש, ולתא'נדרס ספציפית יש לא מעט מזומנים לשפוך. בסופו של דבר, לא חשוב עד כמה גדול יהיה דוראנט – בעונה הקרובה ובכלל – כדי להצליח, קבוצה עדיין חייבת אופציית פוסט טובה. תשאלו את אפי בירנבוים. הוא לא יידע מה לענות, אבל תשאלו בכל זאת.

תסריט אופטימי:

דוראנט, גרין ו-ווסטברוק הופכים לשלישיה המלהיבה בליגה, ובעזרת סגנון משחק אטרקטיבי ויפה, אוקלהומה סיטי יוצרת לעצמה זהות מחודשת. עם 35 נצחונות והמון כסף מתחת לתקרה, אנשים מתחילים לשכוח את פיאסקו סיאטל.

תסריט פסימי:

דוראנט מוסר ארבע פעמים במשך כל העונה – ושתיים מהם הן לעצמו, עם הקרש, ווסטברוק מתגלה כטווינר שלא מסוגל לנהל משחק, והבעלים קליי בנט, מחליט להעביר את הפרנצ'ייז לאלבמה תמורת בוחטה של כסף, תחת הכינוי "האלבמה רדנקס".

תחזית:

דוראנט וגרין ימשיכו להשתפר, אבל העונה הזאת תהיה, קצת כמו הקודמת, עונת מעבר. בקיץ, עם המון כסף, תצא לדרך אוקלהומה סיטי ת'אנדר החדשה. ועם יד על הלב, מי היה מאמין שהמוטיב המרכזי שלה יהיה כסף?