דווייט הווארד, הפעם בתפקיד המראה

מאזן בעונה שעברה: 52 נצחונות ו-30 הפסדים
סיימו את העונה: בסיבוב השני של הפלייאוף, עם הפסד 4:1 לדטרויט

כשרשארד לואיס הגיע למועדון בקיץ שעבר, תמורת חוזה של 120 מיליון דולר לשש שנים, הרבה אנשים הרימו גבה. חלקם הגיעו לבית חולים לאחר שהגבה נתקעה גבוה מדי לזמן רב מדי. קשה היה להבין כיצד שחקן ששימש עד אותו זמן ככינור שני בתזמורתו (הלא לגמרי מצליחה, יש לציין), מרוויח סכומים של מגה סטאר. את לואיס עצמו זה לא עניין. הצירוף שלו, על אף שהיה יקר מאוד לכל הדעות, הפך את אורלנדו לקבוצה טובה יותר, מגוונת יותר, וקשה יותר לשמירה. בצוותא עם הידו טורקוגלו, שנתן עונה נפלאה והפך לאחד משחקני הקלאץ' הטובים בליגה, היה למג'יק צמד פורוורדים נהדרים ומסוכנים מכל טווח ולכל הגנה.

דווייט האוורד (להלן, סופרמן) המשיך להשתפר, והפך לשחקן הצעיר בהיסטוריה עם ממוצעים של 20 נקודות, 14 ריבאונדים ו-2 חסימות למשחק, וג'מיר נלסון למד איך לשחק עם החברים שלו, ועל אף שעדיין לא הצליח למשש את מלוא הפוטנציאל שבו, הרי שהוא סוף סוף הפך לרכז לגיטימי בליגה.

עם סטן ואן גנדי מאחורי הקווים, אורלנדו פתחה נהדר את העונה, ולמרות שההמשך היה מעט הגיוני ומאוזן יותר, המג'יק עדיין סיימו את העונה במאזן מרשים, ואת הסיבוב הראשון בפלייאוף עם הפסד בודד לצד ארבעה נצחונות על טורונטו. אלא שהסיבוב השני, כך ידעו בכל רחבי פלורידה, יהיה המבחן האמיתי עבור המג'יק.

ממול חיכו הדטרויט פיסטונס, שכבר היו בסרט הזה לא פעם ולא פעמיים. הסדרה ההיא שיקפה היטב את המצב של אורלנדו – קבוצה נחמדה, מאוזנת, אך לא רעה או מנוסה מספיק כדי לקרוא תיגר אמיתי על הליגה. ודווקא הנסיונות של הקוסמים להפגין קשיחות יתר נראו, גם בעיני היריבה, כעדות מפלילה לרכות, זה הסתיים בהפסד 4:1, אבל לא מעט תקוות להמשך. ככה זה בפלורידה: אתה יכול להיות צעיר עם תקוות גדולות, או זקן, עם תקוות גדולות שכבר שכחת.

באו: מיקאל פייטרוס (שחקן חופשי מגולדן סטייט), אנתוני ג'ונסון (שחקן חופשי מסקרמנטו), דוויין ג'ונס (קליבלנד), קורטני לי (מהדראפט).
הלכו: פאט גריטי (פרש), קיאון דולינג (שחקן חופשי, לניו ג'רזי), מוריס אוונס (שחקן חופשי, לאטלנטה), קרלוס ארויו (שחקן חופשי, למכבי תל אביב).

קצת משונה להגיד את זה, אבל אורלנדו עשתה את הדבר האחד שהיא היתה צריכה לעשות בקיץ האחרון: כלום. הרי הקבוצה, ודסקסנו את זה בשתי הפסקאות הקודמות, נתנה עונה קודמת מוצלחת מאוד – גם אם זה הסתיים בהפסד קצת כואב, מאכזב וקל מדי לפיסטונס באותו סיבוב שני. אלא שלמג'יק יש קבוצה טובה, שמה שהיא צריכה זה בסך הכל זמן: זמן לנלסון להמשיך להשתפר ולהבין איך משחק רכז ב-NBA, זמן לטורקוגלו וללואיס לשחק באופן מתואם יותר אחד עם השני, ובעיקר – זמן להווארד להפוך למפלצת שהוא אמור ויכול להיות.

למג'יק לא היתה גמישות כלכלית הקיץ, ובצירוף הרצון לשמור על הסגל הקיים, היה ברור לגמרי כי שינויים רבים לא ייעשו. הבאתו של פייטרוס חיובית, והבחירה של קורטני לי במקום ה-22 של הדראפט היתה אחת הגניבות הגדולות ביותר של הערב, ובניגוד לג'יי ג'יי רדיק – לא רק שלי יישאר בליגה הזאת, סביר להניח שהוא השוטינג גארד של העתיד עבור המועדון (בניגוד לרדיק, גארד העתיד של מכבי ראשון לציון).

אבל אין טעם ללהג יתר על המידה על גארדים לבנים, אנחנו מדברים כאן על אחת הקבוצות היעילות ביותר מבחינה התקפית בעונה שעברה, וישנן שלל נוסחאות מסובכות כדי להוכיח זאת. אז לא, הסגל של אורלנדו לא התחזק יותר מדי במהלך הפגרה, והוא עדיין נשאר קצת דליל על הספסל, אבל כל זה לא ישנה אם הקבוצה עצמה הצליחה להתחזק, ולגדל אופי.

חמישיה: נלסון, פייטרוס, טורקוגלו, רשארד לואיס, הווארד.
ספסל: אנתוני ג'ונסון, לי, קית בוגנס, טוני באטי, בריאן קוק, אדונל פויל, מייק ווילקס.

מאמן: סטן ואן גנדי (עונה שניה)

מועמד לפריצה:

לפייטרוס יש את כל הניגודים שהופכים שחקני כדורסל למעניינים מצד אחד, וללא מספיק טובים מהשני: הוא קצת נופל בין עמדה שתיים לשלוש, לא קולע מהעונשין (69 אחוזים, הנתון הגבוה ביותר שלו מהקו בקריירה), ולא שחקן התקפה מהולל במיוחד. מצד שני, הפוטנציאל הגלום בו מרתק. פיזית, פייטרוס בנוי מנחושת. הוא חזק בצורה בלתי רגילה, ובאופן כללי, מדובר באחד השומרים הכי בלתי מוערכים בליגה. ההגנה הנפלאה של הסווינגמן הצרפתי אמנם קצת נבלעה בתוך יער האין-הגנה של גולדן סטייט בארבע השנים האחרונות, אבל עכשיו, כשפייטרוס מקבל סוף סוף במה ראויה יותר, הוא עשוי להשפיע לטובה על המג'יק, שם יזכה סוף סוף להרבה דקות משחק. הוא יהיה הגארד הסולידי והקשוח שמסוגל לקלוע את הזריקה הפנויה, ולשמור בכל משחק את הסווינגמן הטוב ביותר של היריבה, ויאפשר לטורקוגלו לנוח קצת בהגנה.

מועמד לדעיכה:

כשג'יי ג'יי רדיק נכנס לליגה, לא הרבה אנשים היו מוכנים להמר שהוא ייכשל בה באופן מוחלט. אחדים טענו כי הוא לא יהיה סופרסטאר, היו שהודו כי הוא יהיה בסך הכל שחקן משלים טוב, אבל ספק אם היו כאלה שראו אותו בתור מחמם אנושי לספסלי עץ. אלא שבשנתיים שלו בליגה, הספיק השוטינג גארד לשחק 76 משחקים בסך הכל, בהם תרם חמש נקודות למשחק בפחות מ-40 אחוז מחוץ לקשת. עד כמה שנראה היה שסגנון משחקו של רדיק יתאים בול ל-NBA – שם לא צריך הרבה כדי להיות רול פלייר – הרי שעבור רדיק עצמו, העניינים לא מספיק מתחברים, וספק אם יתחברו השנה. מחוררת, כך לימד אותנו הטבע, לא נוהגת לאטום את החורים של עצמה. פייטרוס, וקית' בוגאנס שעל העמדה שלו הם קודם כל שחקני הגנה, וגם בקורטני לי קשה לחשוד כשומר גרוע. אם בשנים הקודמות בקושי ראה הצלף דקות משחק, הרי שהעונה המצב צפוי להיות קשה בהרבה.

אקס פקטור:

קצת משונה, אבל בקבוצה עם אחד השחקנים היקרים בליגה, והסנטר הדומיננטי הבא בכדורסל העולמי, השחקן הכי חשוב הוא דווקא איזה בחור טורקי מעט מכוער בשם הידו. אתר 82games.com, שעשה קריירה מלשקלל כל מיני סטטיסטיקות מאוד מסובכות ובלתי יעילות, פיתח מומחיות בשקלול יכולות הקלאץ' של שחקנים בליגה. והנה נתון לא לגמרי מפתיע אם ראיתם את אורלנדו של העונה שעברה: הפורוורד הטורקי מדורג מעל בארון דייויס, כרמלו אנתוני, טרייסי מגריידי, דרון וויליאמס, טים דאנקן, טוני פארקר, אלן אייברסון ורבים וטובים אחרים מבחינת יעילות בדקות המאני טיים. העונה הנוכחית לא צפויה להיות שונה במובן הזה. הרי מהווארד אתה יודע בדיוק מה תקבל, וגם לואיס ביסס את עצמו כשחקן יציב במיוחד, כך שטורקוגלו הוא הנעלם העיקרי במשולש הזה, ובמשחקים טובים שלו, אורלנדו בדרך כלל לא מפסידה.

תסריט אופטימי:

כיאה לסופרמן, הווארד מתחיל לבוא לאימונים עם משקפיים ולחלטר ככתב באחד המקומונים באיזור. על הפרקט הוא מסיים את העונה עם 24 נקודות ו-16 ריבאונדים, כשהידו טורקוגלו ורשראד לואיס מוסיפים 20 כל אחד. פייטרוס ולי סוגרים 48 דקות של אינטסיביות וקשיחות בעמדה מספר 2, וג'אמיר נלסון מנצח על כל החבורה בעונת פריצה מרשימה. אורלנדו נוקמת בדטרויט על ההפסד בעונה שעברה, ועולה לגמר האיזורי.

תסריט פסימי:

הווארד הופך מסופרמן, לבטמן ואז ל"שרק". אורלדנו לגמרי מאבדת משמעת, וסגנון המשחק שלה מסתכם בלהעמיד ארבעה שחקנים מסביב הקשת ולזרוק כדורים למעלה – או לכיוון הסל, או לכיוון שרק. הספסל הקצר לא ממש עוזר, ואחרי 42 נצחונות בלבד, קליבלנד מטאטאת את המג'יק בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

תחזית:

מכיוון שהקבוצה לא ממש השתנתה, וגם המזרח הוא פחות או יותר אותו מזרח, התחזית הריאלית מצביעה על עונה דומה לזו הקודמת. חמישים נצחונות, פלוס מינוס, בלי הרבה הפתעות. זה כנראה יספיק גם לסיבוב השני במזרח, אבל לא להרבה יותר.