הרגעים הגדולים, על אמת

אם יישאל חובב ספורט מהו הרגע שעשה לו את השנה, קרוב לוודאי שהתשובה האינסטינקטיבית שלו תעיד על אירוע שיא - ההופעות של יוסאין בולט ומייקל פלפס באולימפיאדה, הזכיה של ספרד ביורו, הדאבל האירופי של מנצ'סטר יונייטד או הדאבל של בית"ר ירושלים.

אלא שלחלקנו יש סדר עדיפויות אחר. לראות את פלפס לוקח שמונה מדליות בבריכה או את שחר צוברי חוצה את קו הסיום במקום השלישי זה נחמד, אבל יש דברים שמעלים בנו חיוך והרגשה טובה בהרבה. הנה החלק הראשון בפרויקט המיוחד של כותבי וואלה! ספורט.

בואו נתחיל עם גילוי נאות, כי אין טעם לשמור אותו – זה קטע קצר: אני שונא את נבחרת ארצות הברית בכדורסל. שונא, בקפיטל ש'. יותר מנבחרת גרמניה בכדורגל, יותר מבית"ר ירושלים בספורט הדומה ההוא, יותר מלדרוך על מסטיק. ההתנשאות, השואו-אוף, היכולת להיות כל כך מלא בעצמך ועדיין כל כך ריק, הכל הופך את השחקנים האלה לחוד – אבל בעיקר ביחד – לקבוצת הספורט השנואה עלי.

לכן, הדבר האחד שרציתי שיקרה באולימפיאדה האחרונה – כן, יותר משהיא תיגמר אפילו – היה שהאמריקאים יפסידו. זה לא קרה. ועדיין, קרה משהו טוב לא פחות: הם ניצחו, ואשכרה שמחו. שניות אחרי משחק הגמר נגד ספרד, ניתן היה לראות פרץ רגשות בשחקני הכדורסל האמריקאים שבדרך כלל לא מאפיינים, ובכן, שחקני כדורסל אמריקאים. אותם שחקנים שהתנשאו יום ושעה וחודשיים קודם לכן, פתאום חוגגים ניצחון על ספרד – נבחרת שהרכז הפותח שלה שתה מטרנה בהפסקה. במידה רבה, זה הרגע שעשה לי את השנה: לראות שגם האנשים המתנשאים, המעצבנים, הלכאורה-פלסטיים ביותר בעולם יכולים להשתנות, ואף לשמוח שמחה אמיתית - זו האנושיות שאני רוצה בספורט שלי. אותה אנושיות שעד אותו משחק, לא היתה קיימת אצל האמריקאים. אז אוקיי, אולי מעכשיו יהיה קשה יותר לשנוא אותם, אבל מצד שני: אולי מעכשיו זה כבר לא יהיה דבר רע.

את השבוע הראשון של פברואר האחרון ביליתי במילואים בבסיס שכוח אל ונטול טלוויזיה ברמת הגולן. את השלווה הפסטורלית הפרו רק הפרות הסוריות שאיימו לחצות את הגבול לפחות פעמיים ביום, והודעות ה-SMS מהבית שעידכנו אותי בנעשה בעולם האמיתי - "שמעת? שראפובה קירקסה את פאר בפדרציה!", "שמעת? פאו גאסול עבר ללייקרס!", "שמעת? הפטריוטס הפסידו בסופרבול!", "שמעת? צביקה שרף הצליח איכשהו להפסיד את הגביע לירושלים!" - כל אחת מהן גרמה לי לבעוט בזעם בדלת עמדת השמירה ולרטון על עוד אירוע ספורטיבי גדול שהחמצתי. אבל אז הגיעה ההודעה ההיא, ששינתה את מצב רוחי מן הקצה אל הקצה: "שמעת? אולימפיאקוס פיטרה את פיני גרשון!".

סלחו לי מראש על חוסר הפטריוטיות הכרוך בשמחה לאידו של שגריר ישראל ביוון, אבל בתור מי שהשתייך במשך שנים למיעוט שלא הצליח לסתום את האף ולהתעלם מהשחצנות חסרת הגבולות, הגזענות הניאנדרטלית, הטלת האחריות הקבועה על השחקנים והפולחנות הדתית המזויפת של קואץ' גרשון למרות הכדורסל המשובח שהציגה מכבי תל אביב תחת הדרכתו, נותרה בי לא מעט טינה כלפי האיש שגרם לי להתנתק רגשית מקבוצת נעוריי דווקא בימיה הגדולים ביותר.

באותו הרגע, אחרי שהצליח איכשהו לטשטש את כישלון קבוצת המיליונים שלו בעונתו הראשונה בפיראוס בעזרת הקסם הגרשוני המעוור (המלווה בקריצה הסחבקית המוכרת), הונחה סוף סוף החותמת הרשמית על המפלה הנחרצת של ההרפתקה היוונית של הפה הגדול, שגרמה לרבים להתחיל לפקפק בגודל הקרדיט שבאמת הגיע לו על הימים לצד פארקר, וויצ'יץ' ושאראס, והעלתה חיוך גדול של סיפוק על פניו של מילואימניק אחד שבוז.

בניגוד לתדמית שהוא ניסה למכור, לא ריחמתי על אברהם גרנט כשהוא ירד במדרגות האצטדיון במוסקבה בלי גביע אירופה לאלופות. לא היה מה לרחם על גרנט, אדם שקיבל סוכריה שלא הגיעה לו, התקדם בניגוד לכל היגיון ספורטיבי בריא לכס מאמן צ'לסי. לא דרך הצלחות בקבוצות קטנות ביבשת, לא דרך תארים במועדונים אחרים באירופה, אלא דרך קשרים, עורמה וגניבת דעת. גרנט ניסה לקחת קרדיט על תפקיד שלא הגיע לו, על קבוצה שלא הוא בנה, עם הרבה מניפולציות שהן מתחת לחגורה.

לדעת הרבה אנשים שניסו להסתכל דרך חור המנעול הצר, גרנט פתח דלת למאמנים ישראלים לחו"ל, אבל רק היום רואים שהוא אפילו לא פתח דלת לעצמו. למזלו של העולם הזה, יש עוד כמה מדינות שערכים פסולים כמו תחמנות, לקקנות וקירבה לכוח הן לא התנאי הכרחי לקבלת קבוצות גדולות. יש עוד כמה פרמטרים כדי להגיע לשם. לא היה סמלי יותר לדרך שבה גרנט הפסיד תואר אחרי תואר. כל פעם מגיע עד הבאר, כאילו הנה עכשיו הוא הולך לקבל פרס על פועלו, אבל בשנייה האחרונה הפרס הזה נלקח ממנו. אם יש במילון הגדרה לקסמו של צדק ספורטיבי, בטח עדכנו את הדוגמה אחרי גמר ליגת האלופות במוסקבה.

ולא, לא שאני אוהד יונייטד או שונא צ'לסי. לא שאני אוהב את אלכס פרגוסון, אני אפילו די שונא את הכריסטיאנו רונאלדו הזה. עם הג'ל, ועם הפוזה, ועם השואו, אבל עם כל כך מעט תוכן שצריך להיות בסופרסטארים אמיתיים. זה היה עוד גמר ליגת אלופות שלא ידעתי מה אני, אלא שהפעם ידעתי מי אני לא. אני לא גרנט, והוא בטח לא סמל ישראלי בעיני. הוא מייצג את עצמו, הוא מייצג עבורי את כל מה שאני לא אוהב בספורט. את הסגידה לכוח, את הקרבה לאנשי השררה, את הערמומית החמקנית, את האישיות המטושטשת, ההפכפכה (וכן, גם את מכבי תל אביב השנואה משנות ה-90). בישראל, גרנט היה גומר את העונה הזאת עם תואר, אבל במקומות בהם יש עדיין צדק ספורטיבי הוא צריך לעשות משהו קצת יותר ממשי בכדי להיות אלוף אירופה.

שנים שאתה מחכה להזדמנות הזאת לראות אותה במציאות. אתה מעריץ אותה כבר הרבה זמן, מחפש כתבות ועידכונים בעיתונים, מריץ חיפושים באינטרנט. אתה יודע את כל הנתונים הסטטיסטים, מכיר את הפירוט הטכני, אבל יודע שהקסם האמיתי הוא לא במספרים. היופי הקלאסי הוא זה ששבה אותך. הגיחות, המהירות המסחררת והאלגנטיות שבמשחק המסודר הזה. שקלת כבר כמה פעמים לשבור תוכנית חסכון, לקנות כרטיס טיסה ולראות משחק בלייב, בלי פרשנים ושדרנים שמפריעים לך להתמוגג, לצד עוד אלפי אוהדים שמריעים, כשבראשם עוברת אותה מחשבה וגל חמים מציף אותם מבפנים אחרי עוד מהלך מוצלח שמלווה בצליל המוכר והאהוב הזה, שלמדת כבר לקשר להצלחה. ולעזאזל עם הילדים העתידיים, הם יכולים גם ללמוד במכללה המקומית בחדרה.

ואז יד האלוהים התערבה בהגרלה וזימנה אותה לארץ. חודשים לפני אתה כבר מתכונן, חושב איך להגיע הכי קרוב אל החלום הזה. וכשהמטוס נוחת בנתב"ג, אתה מחכה שם עם עוד מאות אנשים, רואה את אנשי הצוות במדים האדומים, ואז זה מגיע. המאבטחים מרחיקים אותך, אבל מבט אחד אל הרגליים האלה ואי אפשר להתבלבל – מריה שראפובה עומדת מטרים ספורים ממך, ואתה רק יכול להתחרט שבחרת להיות עיתונאי ספורט ולא נער מגבות במלון דניאל.

המציאות, אמרו חכמים, עולה לפעמים על כל דמיון. אלא שלפעמים המציאות הזו כל כך חוצה גבולות, שעדיף היה שלא תיווצר גם במחיר הרומנטיקה והסנסציה שהיא מייצרת. חובבי הסטטיסטיקה יודעים לספר שהמספרים מתיישרים בסוף, דהיינו כל בלוף סופו להיחשף. אלא שבספורט, אנחנו יודעים, החוקים הרבה יותר גמישים, הבלופים לא תמיד נחשפים והתוצאה היא עיוות מחפיר ולפעמים בלתי ניתן לתיקון של המציאות.

זכיה של מכבי תל אביב, למשל, ביורוליג הייתה בדיוק אחד מהעיוותים הללו. זו הייתה עונה שהחלה עם המבוכות של עודד קטש ונמשכה עם הסכיזופרניה (מטאפורית, כמובן, לא כתכונה אנושית) מהתקופה של צביקה שרף. לא חייבים להיות שונאי מכבי תל אביב כדי להבין שהקבוצה הזו, שהורכבה משילוב לא סימפטי של שחקנים מבוגרים ושבעים וצעירים חסרי ניסיון שבורחים מאחריות, לא הייתה צריכה בכלל להיכנס לפיינל פור.

אז אפשר להאשים את אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, ברצלונה ושאר הקבוצות ששפכו כספים לריק, ניתן לשים את האצבע על סיינה חסרת האינטליגנציה שמיידה בלוקים ומתביישת לזרוק לסל מכל מרחק שיורד משמונה מטרים - כל אלה לא יעזרו, מכבי תל אביב, בעונה איומה, הגיעה לגמר היורוליג. איזה מזל שבכדורסל האירופי עדיין יש קבוצת כדורסל אמיתית עם מאמן כדורסל אמיתי. איזה מזל שבאירופה עדיין יש את צסק"א ומסינה, שעמדו חוצץ מול העוולה הספורטיבית הגדולה ביותר של העשור האחרון - זכיה של מכבי תל אביב מודל 2008 ביורוליג.